החודש לפני: GP

ינואר 1973. הזמן בו משוחרר אלבום הסולו הראשון של הבן-אדם שלימד אותי מה זה "קאנטרי-רוק".

בסוף שנת 73' גראם פרסונס כבר לא היה איתנו, אבל הוא פתח את אותה שנה עם האלבום "GP". הוצאה שהגיעה אחרי עבודות ואלבומים משובחים וטובים בשנים שלפניה עם ה-International Submarine Band, האלבום Sweetheart of the Rodeo של ה-Byrds לו היה שותף (והשפיע רבות על הסאונד שלו) ושני האלבומים עם ה-Flying Burrito Brothers. אבל רק בשנה שתהפוך לאחרונה בחייו הוא התיישב להקליט אלבומי סולו עם השם שלו לבד שמתנוסס על העטיפה, כמו ראשי התיבות שחתומות על אותו אלבום סולו הראשון.

פרסונס הגיע להקלטות של "GP" עם כל הניסיון מהנהגת ההרכבים הקודמים, כשהכישרון שלו נמצא בשיאו. אחד הדברים שתמיד הכי אהבתי אצלו הוא השילוב הזה בין שירי קאנטרי-רוק תזזיתיים לאלו הנוגים והשקטים שחודרים לך עמוק ללב. האלבום הזה הוא דוגמת מופת לכך. אני עדיין די זוכר את השמיעה והחשיפה הראשונה שלי לאלבום הזה, שהיה הפתח בשבילי לעולם של גראם פרסונס. עולם שאני אחר כך אכנס לתוכו בסקרנות רבה ועניין ואשאב כל דבר בו שאוכל להניח עליו את ידי. "GP" הוא האלבום שהביא אותי לאלבומים של ה-Flying Burrito Brothers והאחרים שציינתי פה בהתחלה שפרסונס היה שותף להם. לאלבום הסולו השני Grievous Angel. להקלטות המוקדמות ונדירות יותר של פרסונס. להופעות שלו, לפרק והקשר עם הרולינג סטונס, ולספרים, סרטים וכל פיסת מידע שקשורה לקריירה הקצרה שלו.

את האלבום הזה יש לי כיום בשלושה פורמטים; ה-CD הראשון ההוא שרכשתי ביד שניה. כחלק מהוצאת ה-Complete Reprise Sessions (בוקסה מומלצת מאוד עם שני אלבומי הסולו, בונוסים ועוד תוספות מהתקופות הללו) ועל גבי תקליט שגם הוא תמיד יהיה יקר לליבי. כשקניתי פטיפון חדש לפני כ-34 שנים, הוספתי לקניה גם את הוצאת התקליט 180 גרם המחודשת של "GP". הוא זה שנבחר, חדש מהאריזה, בהוצאה מושקעת, כדי לחנוך את הפטיפון החדש והמשודרג מקודמו. השמיעה של התקליט שונה מחוויית ה-CD. מעבר לחום האינטימי של הויניל שבאלבומים כאלה מורגש עוד יותר, החלוקה לרצועות והצדדים משחקים תפקיד חשוב גם כן. כמו שקורה הרבה עם אלבומים ישנים בצורתם המקורית.

הסיום של הצד הראשון למשל הוא מופתי בעיני וכולל רצף של שלושה שירים שכל אחד יפה יותר מהשני. זה אחד מהרצפים הכי אהובים עלי אי פעם של שירים בכל אלבום כלשהו. אני מדבר על השלישייה של:
A Song For You
Streets of Baltimore
ורצועת הנעילה של הצד הראשון – She, שהוא גם אחד השירים היפים ביותר שנכתבו, הרבה מעבר לקריירה והדיסקוגרפיה הפרטית של פרסונס.

פרסונס והאריס

גם השיתוף פעולה עם החברה הקרובה והשותפה המוזיקלית, אמילו האריס, הוא סוג-של צד שלישי באלבום הזה מבחינתי. אחד שטמון בפנים ויוצא החוצה כשההרמוניות של פרסונס והאריס יוצאות יחד בכמה שירים באופן מושלם. לפני שנתיים באלבומה האחרון היא שיחררה שיר המוקדש לו. באלבומיה המוקדמים הנהדרים משנות השבעים היא גם הקליטה לא מעט מהשירים שלו או שקרובים אליו. היא היתה מהאנשים והמוזיקאים עם הזכות להכיר קצת מקרוב את האישיות והסיפור הטראגי והסופר-כשרוני שהיה חבוי תחת המילים "גראם פרסונס".

אין ספק שפרסונס השפיע על כמעט כל אמן או הרכב שהגיע אחריו ומתעסק בקאנטרי-אמריקנה. משנות השבעים ועד היום. אולי אפילו במיוחד כיום, בשנות האלפיים, עם רבבות ההרכבים הטובים שבנויים על הסגנונות הללו. הוא עשה את כל ההשפעה הזו בקריירה קצרצרה, אבל שבשבילי היא סוג-של מכרה זהב עם הדברים שהשאיר אחריו. בספטמבר 1973 גראם פרסונס נמצא מת במרחבים הגדולים של Joshua Tree בקליפורניה. אובר-דוז של אלכוהול ומשככי כאבים וכל השפעת הסמים האחרים לקחו גם אותו מאיתנו. הרבה נוהגים לדבר על "מועדון ה-27" שכולל אמנים עם שמות גדולים ומפורסמים יותר משל פרסונס שהלכו בגיל הזה בטרם עת. הוא רק כמעט נכנס לשם, כי היה בן 26 במותו. מבחינתי הוא יכול לפתוח מועדון משלו. לבד. הקול, הכישרון ושורת השירים היפים או כואבים שהשאיר מאחוריו, בין אם כתב אותם או הפך אותם לשלו בביצוע האישי, שמים אותו אצלי הרבה יותר גבוה משמות אחרים שהקריירה שלהם נקטעה בשיאה. גם הרבה בגלל ההשפעה שלו עלי והשער שהוא פתח לי, שמהווים חלק לא פחות חשוב בחיבורים המוזיקליים שלי שאהבתי, אוהב ואכיר גם בעתיד.

בינואר 74' שוחרר אלבום הסולו השני שלו  – "Grievous Angel". האלבום האחרון שהספיק להקליט לפני מותו. עוד אחד מוצלח שהוא לא זכה לראות את העולם נהנה ממנו ומהשירים הנפלאים שהוא מכיל, שעובדים ומרגשים כ"כ טוב גם כיום. בדיוק כמו השירים ב- "GP", אלבום שלפני ארבעה עשורים פתח שנה חדשה לאמן צעיר הנמצא בשיאו ושבסופה של אותה שנה כבר לא היה איתנו…שנה שהתחילה בעוד הוכחה לכישרון האדיר והיהלום העצוב ששמו גראם פרסונס, ולפני שהסתיימה הפכה לטרגדיה. ארבעים שנה חלפו ו-"GP" הוא עדיין מקסים ועדיין נשאר אחד מאלבומי הקאנטרי-רוק הטובים ביותר שיצאו.

 

Gram Parsons – GP
1973 

Side One
Still Feeling Blue
We'll Sweep Out The Ashes In The Morning
A Song For You
Streets Of Baltimore
She
Side Two
That's All It Took
The New Soft Shoe
Kiss The Children
Cry One More Time
How Much I've Lied
Big Mouth Blues

אהבתם? שתפו את זה:

4 תגובות על הפוסט “החודש לפני: GP

  1. כזה פוסט מעורר תיאבון, ובלי אף לינק לשירים ביוטיוב? אני כבר מכיר ואוהב את האלבום, אבל מה עם אלה שיקראו עליו פה לראשונה ויידלקו? תן לאנשים על מה להקליק :)

  2. גיא, אתה לגמרי צודק. האמת שבאופן אוטומטי כשהעליתי את הפוסט באתי לשים קישורים בסוף ורציתי לשים לכל האלבום ואז אמרתי שהמילים יספיקו ושאנשים ילכו לשמוע כשהם שומעים את האלבום כולו…

    אבל עכשיו כשאני חושב על זה, מסכים שזה חסר. הוספתי בזה הרגע קישורים לשלושת השירים האהובים עלי שנועלים הצד הראשון של האלבום. אז יש על מה להקליק עכשיו :)

    ותודה על התגובה. 

  3. תודה יאיר. וכן, יש לי בבית את ה-DVD של הסרט "Fallen Angel". דוקו ממש מעניין עם האנשים שהיו באמת קרובים אליו. המוזיקה, הבן-אדם, הסיפור המטורף עם הגופה שלו לאחר מותו וכו'. בהחלט מומלץ. 

סגור לתגובות.