אלבומי שנות הנעורים

בתקופה האחרונה עוברת מין רשימה כזו בפייסבוק של בחירת 10 האלבומים שהכי השפיעו עליך בתור נער, בשנות העשרה. לא תמיד אני משתתף בדברים האלה, אבל אם כבר כן, אז שיהיה עם טיפה יותר תוכן ועומק עם תוספת מילים. אז החלטתי לבחור עשרה אלבומים שמייצגים בשבילי את תחילת החיבור הרציני עם מוזיקה, בגיל 15 עד 19. זו כנראה תהיה הרשימה הכי לא ניינטיזית לאחד שהתבגר בניינטיז, אבל תמיד (ובמיוחד אז) נמשכתי יותר לדברים אחרים שלא כולם שמעו, או שודרו ברדיו וכדומה. ספציפית גם בתחילת הדרך העמוקה עם מוזיקה, נמשכתי נורא לדברים משנות השישים והשבעים וקצת פחות למה שקורה מסביבי באותו הרגע. למרות שעדיין יש פה נציגים כאלו.

אז זו העשיריה שלי, עם טקסטים והסברים והמון נוסטלגיה מבחינתי. במיוחד כשחזרתי גם לחלק פה אחרי הרבה שנים. כמו כן זו הצצה קטנה ואישית לדברים שהתחילו אצלי את הרומן המוזיקלי, הז'אנרים ומה שהתפתח הלאה. אם בא לכם להוסיף בתגובות גם רשימה כזו משלכם מהתקופה ההיא, או אפילו כמה אלבומים בודדים בלבד, לכו על זה. אשמח לקרוא.


 

Aerosmith – Nine Lives
51JsOVXE7nL

אירוסמית' היתה "הלהקה הראשונה שלי" בחיבור העמוק והאמיתי עם מוזיקה. ברמות שעד היום אני מכיר וזוכר הכל מהדיסקוגרפיה הארוכה והתקופות השונות, ויכול להגיד מתי ואיפה בוצע לאחרונה כל שיר וכדומה…ועדיין יש לי בבית מליון הוצאות מיוחדות ונדירות שלהם שאספתי בזמנו. Nine Lives יצא בדיוק בתחילת החיבור הזה, כשהייתי בין גיל 14 ל-15. הוא גרם לי ללכת אחורה ולגלות את אירוסמית' הכי אהובה שלי, זו של Toys In The Attic ושל Rocks ואלבום הבכורה ו-Get Your Wings. כל התקופה המוקדמת שלהם והחיבור הענק שהגיע איתה. האלבום הזה מ-97 הוא כנראה מהאלבומים הכי חרושים אצלי בחיים. ועדיין יש בו כמה וכמה שירים באמת טובים.

זה גם אלבום שמכיל אצלי תאריך מיוחד. הוא יצא ב-18 במרץ. תשע שנים בדיוק לאחר מכן, על היום, ראיתי את ההופעה הראשונה שלי אי פעם בחו"ל, שטסתי אליה במיוחד. תאריך היסטורי שתמיד מזכיר לי את תחילת החיבור הרציני עם מוזיקה וגם את הגשמת החלום הראשון בקטגוריית הופעות וכל ה-Passion שמתלווה לשני הדברים.

Something's Gotta Give

Ain't That A Bitch


The Doors – Morrison Hotel
The_Doors_-_Morrison_Hotel

גם כן מהלהקות הראשונות שלי. ה-Doors היו שם ממש מוקדם. אומנם עם דיסקוגרפיה הרבה יותר מצומצמת מההרכב הקודם, אך הייתי חורש וקורא עליהם המון. מתוך 6 אלבומי האולפן של ההרכב המקורי לפני מותו של מוריסון, תמיד היה לי חיבור ומשיכה גדולים יותר ל-Morrison Hotel. השיר Roadhouse Blues היה אחת מפתיחות האלבומים הכי אהובות עלי בזמנו. נורא אהבתי את הקצב של Peace Frog, את היופי של Queen of the Highway, את השיר Waiting For The Sun (שתמיד אהבתי לציין לאנשים שהוא לא נמצא באלבום העונה לאותו השם) וקטעים קטנים כמו You Make Me Real או Indian Summer. זה היה אלבום שאהבתי בו הכל ועד היום נשאר גם כפייבוריט שלי איתם.

Peace Frog

Queen of the Highway


Fleetwood Mac – Then Play On
5329bd1d3c68db12fe077f826f44a315

לפני שהגעתי לסגנונות והז'אנרים שאני עוסק בהם המון פה בבלוג כיום, עם כל האמריקנה\רוק דרומי\פולק\קאנטרי-רוק וכדומה, האובססיה הז'אנרית הראשונה שלי היתה בלוז-רוק. ספציפית בלוז-רוק לבן של סוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז. נדבקתי להמון הרכבים כאלו של התקופה ההיא. אחד המובילים היה Fleetwood בתקופה המוקדמת שלו עם פיטר גרין. עם אלבום הבכורה שלהם, עם Mr. Wonderful ובמיוחד האלבום השלישי והאחרון עם גרין – Then Play On. האלבום שכלל את Rattlesnake Shake והקטעים Fighting For Madge/Searching For Madge שיצרו יחד את גרסאות הלייב הענקיות של Rattlesnake שהיו מגיעות עד ל-25 דקות (ואירוסמית' היו מבצעים גם כן נהדר בהופעות).

העדפתי אותם בלייב, במיוחד בהוצאה המשולשת האדירה של Live at the Boston Tea Party. אבל מבחינת אלבומי אולפן, עד היום לדעתי Then Play On הוא מאלבומי הבלוז-רוק היותר טובים שנוצרו.

Coming Your Way

Rattlesnake Shake


Free – Tons of Sobs
517t9FmXUUL

מההרכבים הכי אהובים עלי בזמנו ועד היום. הייתי מטורף על Free מהרגע שגיליתי אותם, את פול רודג'רס בתקופה ההיא ובמיוחד פול קוסוף, מהגיטריסטים המוכשרים ביותר שדרכו בעולם הזה ונלקחו ממנו ממש מוקדם, בגיל 25 בלבד. אם הייתי מכין רשימה של אלבומי הבכורה האהובים, בטוח ש-Tons of Sobs היה שם גבוה. ליווה אותי המון. עד היום עוברת בי התרגשות ונוסטלגיה מצמררת וטובה כשהצלילים הראשונים של Over The Green Hills Part 1 מתחילים ומוציאים לדרך את האלבום הזה, ואז מובילים לתוך החשמל של Worry ושאר הרצועות.

אותה התרגשות שמגיעה גם בסיום עם החלק השני של Green Hills שנועל את האלבום. אה כן, ו-Moonshine ו-Walk In My Shadow ו-I’m A Mover וכל מה שמגיע שם באמצע. זהב טהור של הרכב שסחף אותי כל שמיעה בזמנו. עדיין קשה להאמין ש-Kossoff היה רק בן 18 כשהוא הקליט את האלבום הזה. מדהים אותי עד היום.

Walk In My Shadow

I'm A Mover


Guns N' Roses – Appetite For Destruction
guns_n_roses_-_appetite_for_destruction

טוב, אלבום שבטח היה בהמון רשימות כאלו, במיוחד למי שהיה נער בשנות השמונים המאוחרות ושנות התשעים. גאנס פוצצו גם לי את האוזניים כל הזמן בתחילת החיבור עם מוזיקה. תמיד היתה לי חולשה מיוחדת ל-Use Your Illusion 2, אבל הבכורה של Appetite טרפה את הקלפים. תמיד גרמה לווליום לעלות. תמיד גרפה בקשות הנמכה מההורים ותזכורת שיש שכנים בבניין. מהאלבומים האלה ששיר אחרי שיר אתה איכשהו זוכר בעל-פה כיום.

אני בן-אדם מאוד נוסטלגי וזה שאירוסמית' וגאנס מגיעות השנה לארץ מעורר אצלי נורא את הרגש הזה. אמנם את אירו כבר ראיתי שלוש פעמים בעבר, אבל בשביל גאנס בהרכב הקלאסי, או לפחות אקסל-סלאש-דאף, כנראה אוציא את הכסף הנוסטלגי בשביל להיות שם בפארק הקיץ. לא מזמן חזרתי לאלבום ההופעה הכפול של ה-Live Era ונדהמתי כמה אני זוכר טוב את השירים, גם בניואנסים הקטנים. הנער בתוכי עדיין נותן חזק בראש, או בלב. יגידו מה שיגידו, Appetite עדיין אלבום רוקנ'רול די מושלם, גם אם אתה די רחוק מהמוזיקה הזו כיום, באמצע שנות השלושים לחייך.

Nightrain

Rocket Queen


Led Zeppelin – Physical Graffiti
led-zeppelin-physical-graffiti

עוד הרכב שהייתי איתו בטירוף לגמרי. ניהלתי את הפורום שלו גם בתפוז בזמנו וגם איתם הייתי סוג-של אנציקלופדיה מהלכת. רוב האלבומים של זפלין מצוינים ובלטו אצלי מאוד בתקופות שונות של גיל העשרה, אבל את ה-Impact הכי מיוחד עשה כנראה פיזיקל גראפיטי הכפול. האלבום שכלל שאריות מאלבומים קודמים + שירים חדשים לגמרי ומעולים, שאיכשהו כולם קובצו להוצאה כפולה ומשובחת. האלבום הזה גם תמיד ייצג אצלי את כל הצדדים של זפלין; הבלוז (In My Time of Dying), הרוק החזק והריפים (The Rover/Wanton Song), הפולק (Bron-Yr-Aur/Black Country Woman), ההשפעות (Boogie With Stu), הבלאדות המושלמות (Ten Years Gone) והמוזר הנפלא (In The Light). כולל מבחינתי כמה מהשירים הכי Underrated בקריירה של זפלין. כאלו שליוו אותי המון בזמנו ועדיין נשמעים מעולה.

כמו כן עמד ועומד אצלי בשורה אחת עם האלבומים הכפולים הכי אהובים עלי של הסבנטיז, יחד עם Exile On Main Street של הסטונס, Blonde On Blonde של דילן, Quadrophenia של The Who, אלבום הבכורה של Manassas ו-Eat It של האמבל פאי.

The Rover

The Wanton Song


Neil Young – Zuma
61eLC25lsGL

טוב, זה אולי יפתיע עם הקרבה שלי אליו, אבל אין לי מושג מה היה האלבום הראשון של יאנג שקניתי או שמעתי. היו כמה שהגיעו ביחד אני חושב. בכל מקרה, אחד מהם היה Zuma, שאני יכול להגיד בביטחון שהיה האלבום הראשון של יאנג שממש התחבר אלי ברמות מטורפות. לפני כל האחרים, במיוחד בסביבת השנתון שלו. למשך תקופה די ארוכה הוא היה האלבום האהוב עלי ועד היום יש לי פינה מאוד חמה איתו בלב. הוא כולל שניים מהשירים הכי-הכי אהובים עלי של ניל יאנג בקריירה; Pardon My Heart ו-Danger Bird. הוא היה הפתח שלי לעבר החיבור המטורף והאהבה הגדולה עם יאנג, כולל נבירה בלתי פוסקת בדיסקוגרפיה והמוזיקה שלו בכל השנים.

שמחתי נורא שיצא לי לראות בלייב את Cortez ואת Barstool Blues מתוכו. הוא אלבום מושלם. כזה שיכל למשוך את בן הטיפש-עשרה שהייתי וכזה שעדיין עומד בתור יצירת מופת גם כל השנים לאחר מכן. האלבום שמסיים את תקופת השנים האהובה עלי ביותר בקריירה של ניל יאנג. אלבום ילדות ובגרות בשבילי.

Danger Bird

Pardon My Heart


Ten Years After – Cricklewood Green
56479-cricklewood-green

כאמור הבלוז-רוק שלט אצלי בתקופה ההיא ועוד אחד מההרכבים הבולטים שם היה החבורה של Ten Years After. אני חושב שהאלבום הזה, הרביעי שלהם, היה הראשון שקניתי ושמעתי. הוא הדליק אותי ברמות קשות. במשך המון זמן Sugar The Road היה משירי הפתיחה הכי אהובים עלי. ויש פה את 50,000 Miles Beneath My Brain ואת Love Like A Man שהם חלק מהשיא מבחינתי של אלווין לי, המנהיג, הסולן, הכותב והגיטריסט הענק של הלהקה. מי שהיה אחד הגיבורים המוזיקליים באותן שנים. הוא לגמרי היה מהדמויות הבולטות אצלי בהתבגרות עם המוזיקה. אני זוכר שב-2001 יצא אלבום ההופעה שלהם ב-Fillmore East (שהוקלט ב-1970) ופיצח לי את השכל בן ה-19 בזמנו. הרכב ואלבום שלגמרי מייצגים לי את התקופה ההיא.

Sugar The Road

Love Like A Man


Tom Petty – Wildflowers
500x500

עוד אחד מהאלבומים שהיו ונשארו מושלמים. עד היום האלבום האהוב עלי של טום פטי (והשני שלו שהוא בעיקרון סולו, אבל חברי ה-Heartbreakers מנגנים בו בכל מקרה). זה אלבום שליווה אותי כ"כ הרבה…וואו. הוא שבר לי את הלב עוד לפני שבאמת שברו לי את הלב, ריסק אותי עם שירי רוקנ'רול מושלמים ובלאדות חודרות ובעיקרון הקדים אצלי את זמנו לחלוטין. אני זוכר שחזרתי אליו בתקופה ספציפית לפני כמה שנים ומדהים כמה הוא השפיע עלי באופן שונה אז והיום. אבל בשתי הפעמים זה היה עוצמתי וגדול. עד היום It’s Good To Be King הוא הפטי האהוב עלי והיה אדיר לראות אותו לייב כשהחבר'ה חזרו לאירופה ב-2012. חזרה אחרי כמעט 20 שנה מחוץ ליבשת. כזו שחיכיתי לה שנים וידעתי במליון אחוז שאני אהיה שם.

זה מהאלבומים שלי שהעלימו את פאקטור הזמן ואת הקונספט של שנים והתבגרות. הכל כן קרה מסביבו, אבל הוא נשאר אורח מיוחד שתמיד יישמע טוב ויביא את מה שאני מצפה ממנו. כמו Zuma של יאנג ובניגוד לרוב האלבומים פה ברשימה, זה אחד שליווה אותי חזק וברור גם בגיל ההתבגרות ועד היום, לאורך כל שנים. תמיד חוזר אליו (ומחכה בקוצר רוח להוצאה הכפולה המקורית שלו. בתקווה בשנה הקרובה).

It's Good To Be King

Only A Broken Heart


The Yardbirds – Five Live Yardbirds
51Ud0qK3K-L

מסיים עם ה-Yardbirds, שבאופן מפתיע או לא, היו מהלהקות הכי מוקדמות אצלי בחיבור הרציני הזה עם מוזיקה. הרבה מזה הגיע אלי מאירוסמית', שפתחו את הרשימה והושפעו מהם מאוד וביצעו והקליטו לא מעט שירים שלהם. עם ה-Yardbirds היה לי רומן ענקי ועמוק. כזה שגרם לי לרכוש את כל ההוצאות הנדרשות כדי להשיג את כל השירים שהקליטו, בכל הגרסאות…וזה לא קל. כלל חיפושים אחר הוצאות כמו הקופסא המרובעת של Train Kept A Rollin עם ההקלטות המלאות בתקופה המוקדמת עם המנהל והמפיק גיורגיו גומלסקי (שנפטר אגב לפני שנה בדיוק), או ההוצאה הנדירה והכפולה של Little Games Session And More, עם כל מה שהיה מסביב לאלבום האחרון שלהם, בתקופה עם פייג'.

אבל מעל הכל היה זה Five Live Yardbirds ששלט אצלי ברוב השנים ההן והיה גם מהצעדים הראשונים שלי איתם. אלבום הבכורה מ-64 שהוא גם אלבום הופעה. בהרכב המוקדם עם קלפטון. דווקא עם שירים לא שלהם, שהם גרמו לי כ"כ לאהוב. עם הביצוע האולטימטיבי מבחינתי של Smokestack Lightning. עם אריק קלפטון, עשרה ימים לפני שחגג יום הולדת 19. עם כל שירי הבלוז באלבום הזה שה-Yardbirds הצעירים גרמו לי להכיר וללכת איתם אחורה, למקורות ולהמון הרכבים אחרים שבאו לפני או אחריהם. זה אלבום שהיה לי פתח בגיל די מוקדם לא רק למוזיקה של ה-Yardbirds על הרכביה השונים עם קלפטון\ג'ף בק\ג'ימי פייג', אלא גם לבלוז קלאסי ורוב ההרכבים שהגיעו אחר כך של שלושת הגיטריסטים המוכרים שהיו שם. כמו כן אני שמח שעם השנים זכיתי לראות לחוד את שלושתם הכי קרוב שאפשר על הבמה.

Smokestack Lightning

Too Much Monkey Business


 

וסתם לכיף, הנה עוד עשרה אלבומים\אמנים (ושירים מאוד קרובים אלי) שהגיעו אצלי חזק טיפה אחרי סיום גיל ההתבגרות ואם הייתי עושה רשימה של גילאים 20-23 הם בטוח היו שם:

The Allman Brothers Band – The Allman Brothers Band

The Band – The Band

The Black Crowes – The Southern Harmony And Musical Companion

Bob Dylan – Blood On The Tracks

Drive-By Truckers – The Dirty South

Gram Parsons – G.P

Humble Pie – Humble Pie

The Jayhawks – Hollywood Town Hall

Lynyrd Skynyrd – Pronounced Leh-Nerd Skin-Nerd

My Morning Jacket – It Still Moves

The Rolling Stones – Exile On Main Street

טוב, יש פה 11. רימיתי. היה קשה לוותר על אחד מהם. נוסטלגיה זה קשה לפעמים, אבל כיף גדול.

אהבתם? שתפו את זה:

תגובה אחת על הפוסט “אלבומי שנות הנעורים

  1. יאנג דילן ופטי אכן מחזירים גם. אותי לשנות התיכון …
    כשכולם פרמו אקורדים של ביטלס , פינק פלויד ושות׳ והרשימו את הבנות
    מצאתי גם אני את עצמי בארהב …לא מבין על דה ומה

סגור לתגובות.