זאבים וכבשים: על Wind River וטרילוגיית הסרטים של טיילור שרידן

עד לפני שלוש שנים לא היה לי מושג מי זה טיילור שרידן. ואז ב-2015 יצא Sicario. הסרט הראשון שהוא כתב שממש אהבתי (יחד עם הבימוי של דני וילנב, עוד אחד שהפך לפייבוריט מובהק אצלי בשנים האחרונות). בשנה שעברה שרידן כתב גם את Hell Or High Water, אחד הסרטים היותר אהובים עלי של 2016, עליו גם קיבל מועמדות אוסקר לתסריט מקורי. השנה, או עכשיו, שרידן מגיע עם Wind River. סרטו השלישי כתסריטאי שלראשונה הוא גם ביים ובעצם חותם טרילוגיה לא רשמית שלו.

זו טרילוגיה לא רגילה או בהמשכים, אלא יותר באווירה וסגנון כתיבה של שלושה סרטי דרמת-מתח מצוינים לדעתי, עם סיפורים שונים שכוללים לא מעט אלמנטים מקבילים. אם זה ברקע שלהם, בכניסה פנימה לתוך אותם סיפורים קטנים והדמויות הבולטות שמצאו את עצמן שם ללא תכנון. עם המעשיות, הדם, הרגש, האובדן, משפחה, סבל, אלימות, פשע וסוג העלילות האלה שמתרחשות בצד הדרך ומגיעות מהקרביים של אמריקה.

למרות שהסיפור הקטן והחדש של 2017 מלא רבדים מעניינים וטובים בפני עצמו, קשה לי שלא לדבר עליו מבלי להזכיר את שני קודמיו. או להרחיב ולראות את ההקשרים והבסיס הזה שהוביל ל-Wind River. נכון, אפשר בכיף לצפות בכל אחד מהשלושה לחוד וליהנות ולהבין\להכיל אותם בלי קשר. הם הרי סרטים שונים לחלוטין. אך יש משהו בכתיבה של שרידן ובעולם הקטן הזה שלו בשלוש השנים האחרונות שגרם לי לרצות לכתוב בעצמי על כולם יחד. או על Wind River דרך הסרטים שקדמו לו והחוטים המקשרים מתחת לפני השטח של שלוש היצירות של שרידן.


 

אחד הדברים הכי מאפיינים בדמויות של שרידן, הוא שהן מוצאות עצמן נקלעות בתוך איזה מצב שלא היו מוכנות לו. או אחד שנהיה פתאום גדול יותר משחשבו. ב-Wind River (“רוחות קרות” בישראל) הדמות של אליזבת’ אולסן היא סוכנת FBI צעירה שנשלחת לבדוק מקרה תקיפה ורצח בשמורה אינדיאנית מרוחקת ומושלגת בדרום מדינת ויומינג. קצת מזכיר את אמילי בלאנט ב-Sicario, שגם היא היתה סוכנת FBI טרייה שמצאה את עצמה עמוק בתוך עולם המלחמה בסמים, הקרטלים והדמויות המפוקפקות ושונות שנקלעות בדרך. שתיהן עוברות משהו שמרעיד את עולמן הפנימי וגם את המקום הקטן והמרחבי בו הן נמצאות.

אפשר להוסיף להן את הדמות של ג’ף ברידג’ס ב-Hell Or High Water, דווקא מהצד המבוגר ובעל הניסיון. ריינג’ר ואיש חוק באיזה חור בדרום טקסס. אחד שכבר קרוב לפרישה, כאשר שגרת היום שלו מתערערת ומכניסה אותו ואת השותף שלו למרדף אחר שודדי בנקים שגובים יותר מדי דם ורעש, עם סיפור פשע משפחתי שנשאב אליו עם הרבה זיעה לא צפויה וכדורים שורקים.

ההבדל אולי ב-Wind River, כיאה לאיזה חלק שלישי בטרילוגיה (אלטרנטיבית), הוא שכאן זה נהיה כפול. לצד הדמות של אולסן, נמצאת גם הדמות של ג’רמי רנר. צייד מקומי שמוצא את עצמו גם כן יותר מדי עמוק בתוך הפרשייה שם, אשר משפיעה עליו המון בצד האישי והמשפחתי. יש לציין שאולסן וגם רנר מציגים פה משחק מרשים. אולסן עם התפקיד הכי טוב שלה מאז Martha Marcy May Marlene של 2011 וג’רמי רנר אולי בתצוגת המשחק הטובה ביותר שלו בקריירה. לפחות מאז The Hurt Locker ותפקיד המשנה ב-The Town.

trilogy

הטרילוגיה הלא רשמית של שרידן.


בכל הסרטים האלה של שרידן יש איזה משחק של חתול ועכבר. כזה שמערבב לפעמים את זהות ה”רע” וה”טוב” וכולם עשויים באיזה מתח סופר-דרמטי שאישית אני נורא אוהב. הבניה הזו של המתח, שבלט מאוד ב-Sicario, התמתן אולי טיפה ב-Hell Or High Water וכזה שב-Wind River נמצא אולי הכי מתחת לפני השטח וערימות השלג, אבל אז מתפרץ ברגע ששווה הכל. המתח שלו באמת נורא דרמטי, אך בניגוד לסרטים אחרים בסגנון, כולל גם הרבה עומק. כזה שיוצא דרך הדמויות השונות וטקסטים\מונולוגים ספציפיים.

הדרמטיות המותחת הזו נמצאת מאוד גם בפסקול הסרט, עליו אחראים וורן אליס וניק קייב. שיתוף פעולה שני ברציפות שלהם עם שרידן אחרי שבנו גם יופי של אווירה במוזיקה והצלילים של Hell Or High Water. כמה מהקטעים שלהם בסרט החדש וקודמו שזורים פה בין הפסקאות. שיתוף פעולה שנועד להמשיך, כי הוא משרת לגמרי את ליווי הדמויות, אופי הסצינות והבנייה המעט קודרת של הסאונד עם הנופים והעלילה.

 

הלב של הסרט הקודם התעסק לא מעט בעניין משפחה (בעזרת דמויות הפושעים המעולות של כריס פיין ובן פוסטר). הפעם, הלב של Wind River עוסק באובדן וההתמודדות איתו וכמה חשוב לספוג ולאמץ את הכאב. יש סצינה אחת בסרט שהיא מבחינתי ה-Core שלו, עם איזה ציטוט של הדמות של רנר שמדבר עם אבא של קורבן. לא רוצה לספיילר כמובן, אבל מי שיצפה, יבין על איזו שיחה ומילים מדובר. אובדן זה נושא שלגמרי “קונה” אותי בשנה האחרונה, לצערי. אחרי התמודדות מסוימת איתו. אז העניין נורא נגע בי. לא כל הסרט כמובן עוסק בזה. יותר לב ובסיס קטן, שחבוי שם באמצע. אבל מקרין המון על המתרחש. אהבתי את זה מאוד.


“You are not a wolf, and this is a land of wolves now”

המשפט למעלה נאמר בסוף של Sicario. זה משפט שמופנה לדמותה של אמילי בלאנט, בהקשר הזה של המקום אליו נזרקה והתמודדה איתו במהלך הסרט. והאם היא חזקה מספיק כדי לשרוד שם. בעולם הזה. על ההתחלה של Wind River הדמות של רנר מחסלת זאב שזומם לטרוף להקת כבשים. מיד אחר כך נאמר גם המשפט:

“You’d think folks would realize this is a sheep country”

היה לי קשה שלא לחבר בין המשפטים, שמובילים לקליימקס וסוף טרילוגיית התסריטים האלה של שרידן (יש עוד משהו חשוב שנאמר בהקשר בסוף של הסרט הנוכחי). כל העניין סביב מי הזאבים בסרטים ומי הכבשים והערבוב ביניהם. ומי ינצח בסוף? מי שולט באדמה הזו ומי ראוי לחיות?

בהמשך של Wind River, הדמות של אולסן מקבלת את התשובה –
“This is the land of you’re on your own”, המופנית ישירות אליה. יחד עם המשפט שהופנה אל הדמות של בלאנט בסוף של Sicario וההקשרים שדיברתי עליהם קודם בין שתי הדמויות, יש פה איזה המשך, חידוד או דרך לעבר תשובה. זה מרחב שנשלט ע”י זאבים ורוע שהופך להבנה שאתה פה לבד וכך אתה צריך לשרוד. ואולי בגלל זה אתה צריך עזרה. כזו שאפשר להגיד מגיעה לראשונה בסרט הנוכחי עם החיבור בין שתי הדמויות הראשיות, שמוצאות את עצמן לבד וביחד בסיטואציה הזו. במרחב האישי וזה שעל המפה.


 

10OSCARHUNT2-blog427-v2

טיילור שרידן.

המרחבים בהם שרידן מספר את הסיפורים שלו, מגיעים מבחינתי באופן יותר בולט ב-Hell Or High Water ו-Wind River. העיירות הקטנות, השמש והנוף המדברי של דרום טקסס מול הקור, השמורה האינדיאנית שכוחת האל וההרים המושלגים של דרום ויומינג. שטחים גדולים שמכילים סיפורים קטנים. אלו שנמצאים בתסריטים של שרידן, בצד הדרך של אמריקה. בכל הטרילוגיה הזו שהיא גם אווירה. בדרום או מערב ארה”ב. אם זו אריזונה התחתונה, מערב טקסס, גבול מקסיקו או שמורת אינדיאנים בויומינג. רוע ימצא אותך בכל מקום, גם כשאתה לא מחפש אותו. אולי במיוחד כשאתה לא מחפש אותו.

המפגש של הפושעים ושומרי החוק, הטובים והרעים. המושחתים והתמימים. סיפור הצייד והניצוד. זה נמצא חזק בסוף של Sicario ו-Hell Or High Water. עם מפגשים של שני הצדדים. משהו במפגש הזה משתנה ב-Wind River, שלדעתי מסמל בעוד דרך את היותו כחלק נעילה של טרילוגיה אווירתית של תסריטאי מוכשר. של טוב מול רע. מי שורד ומי נכנע? מי הזאבים ומי הכבשים? Wind River עונה אצלי על השאלות הללו.

טיילור שרידן יכתוב וייצור עוד לא מעט סרטים כנראה. ההמשך של Sicario אמור לצאת בעתיד הקרוב (תחת השם Soldado) ויש עוד פרוייקטים. אבל לא משנה מה יגיע בהמשך הדרך, שלושת הסרטים הראשונים שלו הם סוג-של מקשה אחת, שפשוט מורכבת משלוש מעשיות שונות, עם איזה חבל מקשר. כזה שבכל צפיה נקשר ומתהדק במיומנות על הצוואר של הצופה, אך גם יודע אולי קצת להרפות ולשחרר במעשייתו הנוכחית.

 

 

אהבתם? שתפו את זה:

4 תגובות על הפוסט “זאבים וכבשים: על Wind River וטרילוגיית הסרטים של טיילור שרידן

  1. בהחלט נשמע מעניין WIND RIVER.
    ג’רמי רנר בחור חביב בהחלט, שזו למעשה הדילמה העיקרית מבחינתי, כיוון שבחורים חביבים בד”כ מקבלים מדליית כסף ולא מגיעים לזהב. הוא היה די טוב בשני הסרטים שציינת אבל מאז עברו חופן שנים והרבה סרטי סתם בוא נרביץ בוחטה.

    HoHW היה אחד הסרטים החלשים שזכורים לי משנה שעברה. פוטנציאל, כמו בהמון מקומות, כמובן היה שם אבל בסופו של דבר זה סרט כל כך נשכח וזניח עם עלילה כל כך אמריקאית בנאלית וסתמית מדי, ואחד ג’ף ברידג’ס במשחק קצת מאוס, צפוי וממוחזר. זה הרגיש כאילו המפיקים רצו להצמיד כוכב גדול כדי להרים את הסרט, אז צירפו אותו. אולי בימאי אחר היה עושה מזה סרט מוצלח יותר.
    אם נשים בצד את התסריטאי, אז בסרט THE ROVER יש אלמנטים לא יותר מדי רחוקים/שונים אבלהתוצאה הסופית היא סרט הרבה יותר מעניין לצפייה.

    מבחינתי HoHW נמצא שנות אור מסיקריו. כאן מדובר בסרט משובח ביותר ולטעמי דל טורו מביא שם את המשחק הכי טוב בכל הקריירה שלו. למעשה כל החצי הראשון של הסרט רק מכין את הקרקע לגילוי שכל הסרט למעשה עומד ומסתובב סביב הדמות של בניסיו דל טורו, שהדמויות של ג’וש ברולין ואמילי בלאנט הן למעשה דמויות משנה.
    למעשה הדמות החלשה בסרט היא זו של אמילי בלאנט שלמעשה לא באמת נחוצה בסרט הזה וההרגשה היא שבמסגרת בניית התדמית שלה כשחקנית ולא רק פנים יפות, הסוכן שלה מצמיד אותה לדמויות אקשן/פיזיות שלא הכי מתאימות לה. שחקניות אחרות עלולות היו להתאים יותר.
    אבל מעל הכל, סיקריו סרט נפלא בזכות דניס וילניו, ואני מאוד מקווה לא להתאכזב יותר מדי מבלייד ראנר החדש, בכל זאת ראיין גוסלין ואני כבר מקבל פריחה…

    בכל מקרה, אני מקווה ש-WR יהיה יותר מהנה כמו סיקריו ולא סבל מתמשך כמו HoHW,
    if that makes any sense
    😉

    • מאז שני הסרטים שציינתי לא היה לו לדעתי תפקיד משמעותי כמו כאן. אבל תחליט בעצמך כשתראה, בנוסף לדברים אחרים ודעתך הכללית 🙂

      האמת ש-HoHW היה אחד האהובים עלי שנה שעברה. ולא חושב שנכון להגיד עליו נשכח וזניח אחרי שהיה מועמד לאוסקר, גם לסרט וגם לתסריט. הפך למאוד מוכר ומוערך ככל שהזמן חלף ובמיוחד מסביב ואחרי הטקס. מבחינת דעה אישית האמת שהמון אהבו אותו, אז אתה במיעוט במקום הזה. לא נתקלתי ביותר מדי אנטי כלפיו, או בכלל. בכל אופן, עם הרוב במקרה הספציפי הזה.

      ומאוד לא מסכים לגבי סיקריו. בלאנט היא הדמות המרכזית מבחינתי בסרט. הכל סובב סביבה והיא כמובן מאוד נחוצה שם. אם היא לא היתה, זה היה סיפור ותסריט שונה לחלוטין כמובן. וסרט אחר…הדמות של דל-טורו תהיה המרכז כנראה בסרט ההמשך – Soldado, שאני מחכה גם כן לראות.

      ודני וילנב אחד הבמאים האהובים עלי כיום. בזה אני מצטרף 🙂 אני לא מהמעריצים של בלייד ראנר המקורי, אבל אלך לחדש רק בגללו. יש לו אצף סרטים שמאוד אהבתי בשנים האחרונות, כשהשיא היה עם Arrival שנה שעברה.

  2. לג’רמי רנר בהחלט יש פוטנציאל שלא מומש עדיין. יש בו משהו מחוספס, שקט ומסתורי שיכול לעבוד מאוד לטובתו, כל עוד הוא לא מעביר את הזמן בתפקידי משנה חלקלקים כמו MI/חלום אמריקאי או סרטי אקרובטיקה סטייל קפטן אמריקה/הנזל וגרטל/ת’אור…
    לטעמי יש בו איכויות שמזכירות לי את טומי לי ג’ונס של In the Valley of Elah/In the Electric Mist/The Three Burials of Melquiades Estrada.

    לגבי HoHW אני יודע שלא מעט היו חיובים לגבי הסרט הזה, אני פשוט טרם הצלחתי למצוא מה בו בדיוק 🙂 הרושם שלי היה שסך חלקיו בהחלט היה נמוך ממה שיכל להיות ולא התרומם מעבר לבנאלי.
    אגב, טקס האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר כבר שנים שלא בדיוק מהווה מדד אמין מבחינתי 🙂 בשנים באחרונות מירב הסרטים שמועמדים בקטגורית הסרט הזר הרבה יותר טובים, מעניינים וראויים מכל סרט שמועמד לסרט הטוב ביותר.

    אמילי בלאנט מאוד חביבה אבל היא מאוד לא מתאימה, לטעמי בלבד, לסיקריו. יש בה משהו יותר מדי נקי. פלסטי. או לא אמין לדמות שהיא שיחקה שם ומה שנידרש להקרין מהדמות.
    או בקצרה, בחורות חביבות מקבלות מדליית כסף…
    השחקנית, אממ, מריה בלו היתה עלולה יותר להתאים לסיקריו ולתפקיד הלוחמת שם, כי יש לה איכויות מסוימות שלא קיימות אצל אמילי בלאנט. אבל אולי זה רק אני.

    הבימאי הקנדי בהחלט עושה עבודה טובה מאז פרץ בשנים האחרונות, ראיתי את ששת סרטיו האחרונים ומאוד התרשמתי לטובה. בכללי אני יכול לומר שהוא במגמה ברורה להיבלע ע”י הוליווד, תחליט אתה אם זה לטעמך או לרעתו. אני, כאמור, מאוד חושש מבלייד ראנר כי זה ממש על סף מדרון חלקלק אל תהום הבלוק-באסטר… ועכשיו ראיתי ש-DUNE ממתין לו מיד אחר כך שעתידו ברשימה שלי לוטה בערפל.
    ARRIVAL היה סרט טוב בהחלט אך מבחינתי בהחלט לא הכי טוב שלו. למעשה אפילו לו השני הכי טוב שלו לטעמי.

    • האוסקר הוא לא מדד בחיים. ציינתי פשוט איתו שהסרט קיבל כן הרבה הערכה והוא ממש לא זניח. למרבה ההפתעה דווקה שנה שעברה שלושה מועמדים היו גם מהשלושה היותר אהובים עלי של השנה (הוא, יחד עם Arrival ומנצ’סטר ליד הים). שזה לא קורה הרבה.

      עם וילנב, Arrival גם נגע בי בקטע אישי וגם אהבתי מאוד בכלליות. יש מצב שהפך לאהוב עלי שלו. והוליווד רודפת אחריו עכשיו, בלי קשר שיש מגמה מאוד מובהקת בשנים האחרונות לקחת במאים של סרטים קטנים\אינדי מוצלחים ולהביא להם בלוק-באסטרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *