החודש לפני: ארבעה שינויים מייצגים

מספר אלבומים מוצלחים מציינים החודש יום הולדת עגול. בחרתי לכתוב על ארבעה כאלו שכנראה לא יותר מדי חגגו להם. למה? כי הם אלבומים מעשורים שונים, לא הכי מוכרים של האמן\הרכב שהקליטו אותם. אבל כן מציינים התחלה או סיום תקופה ומייצגים איזה שינוי או דרך בקריירה של אותם אמנים. כמו כן הם מקשרים מוזיקאי ספציפי להרכב מאוד חשוב בקריירה שלו.

מה יש לנו כאן? מעבר בין להקות ושינוי בסאונד. עזיבת הרכב מוקדם לטובת קריירת סולו. קאמבק מסוים עם הרכב קלאסי שגיבה אותך בעבר ובעתיד. וטריקת דלת עם הרכב ופתח חדש אל עבר דרך חדשה עם הצלחה גדולה שתגיע בהמשך. ארבעה עשורים, ארבעה מוזיקאים וארבעה אלבומים שאני רוצה לתת להם פה את הבמה ולכבוד יום הולדת עגול החודש של כל אחד מהם, לנסות לכתוב קצת מה הם מייצגים בשבילי ובשביל הקריירה של אלו שהקליטו אותם.


 

האלבום Little Games של ה-Yardbirds יצא לראשונה ממש החודש לפני 50 שנה. זה היה האלבום האחרון שלהם, בתקופה כמובן עם ג'ימי פייג'. האלבום הזה מייצג במיוחד את ההשפעה של פייג' על ההרכב והמבט שלו קדימה מבחינה מוזיקלית. זה אלבום יותר אקספרימנטלי ופסיכדלי מאלו שקדמו לו.

אלבומי פתיחת שנה

ים של אלבומים חדשים שאני מצפה להם יוצאים בחודשים הראשונים של 2017. יש עוד לא מעט שמגיעים בזמן הקרוב, אבל בינתיים הנה סיכום הגל הראשון של השנה, עם 8 אלבומים שעשו לי את פתיחת 2017 והחודשים ינואר-פברואר, עם הרבה חזרות מבורכות של אמנים אהובים ושם אחד שמופיע פה בבלוג לראשונה:

Ryan Adams – Prisoner
A1IR4uCbpwL._SL1500_

שלוש שנים עברו מאז האלבום האחרון של ראיין עם חומרים מקוריים (באמצע היה את 1989 שממש לא עשה לי את זה, והוצאת הלייב המקסימה של ה-Carnegie Hall). זו היתה תקופת זמן שקצת שינתה את אדאמס, אך עדיין השאירה אותו על הקרקע. וזה מתחבר מוזיקלית לסאונד של האלבום הנוכחי. אותו סאונד עם השפעות אייטיז שדי ממשיך את קודמו מלפני שלוש שנים, אבל עם רקע שונה לגמרי. הרבה מהאלבום הושפע מהפרידה הסופית שנה שעברה מאשתו, השחקנית מנדי מור. אדאמס נכנס לפרץ יצירה מטורף ואף אמר שכתב בסביבות 80 שירים חדשים. תריסר מהם נכנסו ל-Prisoner ועוד 17(!) משוחררים רשמית כ-B- Sides במהדורה הרחבה וקצת מטורפת של האלבום.

פוסט חימום: ההוצאות המחודשות ומיוחדות של השנה

ביום שני הבא (19.12) יגיע פוסט סיכום השנה הענקי והמסורתי של הבלוג, עם 50 אלבומי השנה שלי. אבל עוד לפני המנה העיקרית הדשנה, אני מביא לכם\ן את מנת המתאבנים של 2016, עם עשר ההוצאות הנלוות שלי; הוצאות מיוחדות ומחודשות, אלבומי לייב ו-Box Sets שיצאו השנה ואהבתי. על הרבה מהן כתבתי ועדכנתי במהלך השנה גם בעמוד הפייסבוק של הבלוג, שמתעדכן מדי יום.

בסוף יש גם רשימה שמית בלבד של עוד עשר הוצאות ראויות לציון. מוזמנים ליהנות, להתחמם ולדגדג קצת את החך המוזיקלי, והכינו את עצמכם לטקס המרכזי של הבלוג בשבוע הבא, עם פוסט אלבומי השנה הגדול שכבר מת לצאת מהתנור. בניגוד לרשימת 50 אלבומי השנה שלי, פה אין דירוג ואין קשר לסדר של ההוצאות.

—————————————————————————————————————–

Big Star – Complete Third
mi0004136907

מההוצאות הגדולות של השנה, עם קופסא משולשת שכוללת 69 רצועות מתוך העבודה וההקלטות של האלבום השלישי של ביג סטאר. עם דמואים מוקדמים של אלכס צ'ילטון, מיקסים שונים של המפיק ג'ים דיקינסון ובסביבות 30 קטעים שלא שוחררו קודם לכן. היו מספר הוצאות וקופסאות מאסיביות השנה, חלקן כאלו שהן באמת יותר מדי, אבל את זו הייתי חייב לשמוע במלואה. חגיגה למי שצולל עמוק עם ביג סטאר ומבט קרוב לסשנים שהניבו את האלבום Third הנפלא שלהם ששוחרר ב-1978.

הכוכבים של 2011

יצא ובחודש האחרון שוחררו שלושה אלבומים שכוללים אמנים שכיכבו אצלי בגדול לפני שלוש שנים בסיכום שנת 2011 של הרמוניה דרומית. לשניים מהם נורא חיכיתי, אחד די הפתיע.

Ryan Adams – Ryan Adams
ryan

אלבומו הקודם של ראיין אדאמס – Ashes & Fire, הגיע למקום השישי שלי באותו סיכום לפני שלוש שנים. אחד הדברים שאני אוהב אצלו זה שבכל אלבום חדש מיד שומעים שזה הוא, אבל איכשהו האווירה של האלבום שונה מאוד מקודמו. כך קורה גם הפעם עם חזרה מבורכת מבחינתי של רוקנ'רול בסיסי יותר, לאחר שהאלבום הקודם היה ממש סולו אקוסטי ואישי. כיף לשמוע את אדאמס שוב עם להקה שמגבה אותו, והוא אסף פה חבר'ה די מוכשרים לאותו גיבוי. אם זה בנמונט טנץ מה-Heartbreakers על הקלידים, הבאסיסתית הכשרונית והתגלית הצעירה דאז טל וילקנפלד (ג'ף בק ועוד) והמתופף שאני אישית אוהב, ג'רמי סטייס (לשעבר ב-New Earth Mud של כריס רובינסון).

יש גם שני אורחים מפתיעים באלבום בדמותם של ג'וני דפ שמנגן גיטרה בשני קטעים וכמו כן זוגתו של אדאמס השחקנית מנדי מור שהוסיפה קצת קולות בשני קטעים גם כן. עם כל זה, מי ששולט ביד רמה באלבום זה כמובן אדאמס עצמו, שחוזר עם אלבום מהנה שיודע להיות גם קליל וגם רציני ועמוק במספר קטעים. בגדול יש פה יותר חזרה לרוקנ'רול הכללי שהיה שם באלבומים עם ה-Cardinals, אך עדיין בסאונד ואווירה מעט אחרים.