ספיישל 30 שנה ל-Ragged Glory

בדיוק היום לפני שלושים שנה, ב-9.9.1990, ניל יאנג וקרייזי הורס הטילו פצצה העונה לשם Ragged Glory. אלבום שהגיע אחרי עשור שלם של ניסויים מוזיקליים שונים של יאנג בשנות השמונים והיווה את החזרה הסופית והגדולה לרוקנ’רול המחוספס, החופשי, החשמלי והמלוכלך שלו ושל הסוסים.

זה גם היה קאמבק מסוים לא רק בתנופה האדירה בקריירה של יאנג בשנות התשעים, אלא גם אחד כזה ספציפי שלו עם קרייזי הורס, שכמעט נפרדו סופית אחרי סיבובי ההופעות הלא ממש מוצלחים של 86-87 והאלבום Life, שהכיל כמה קטעים טובים, אך ממש לא הצליח לשחזר את הסאונד שלהם מתחילת הדרך.

אותו סאונד חזר בענק ב-Ragged Glory, לראשונה מאז Everybody Knows של הליין-אפ המקורי עם דני וויטן ושני האלבומים הגדולים עם פונצ’ו משנות השבעים; Zuma ו-Rust Never Sleeps. הסאונד שהחזיר את הסגנון, הג’מג’ומים והצלילים הלא-מושלמים הנפלאים שהם חלק מהייחוד של קרייזי הורס, עם הספונטניות והגיטרות הלא מתפשרות ולא נגמרות. ואפילו הוסיף עליהן משהו חדש.

עם Ragged Glory יאנג הוציא לדרך הצלחה כבירה נוספת בקריירה, סחף אליו עדר מעריצים חדש בניינטיז שכלל הרבה צעירים ופתח את העשור הכי מוצלח שלו עם קרייזי הורס בפרט, שכלל שיתוף פעולה מצוין בשלושה אלבומי אולפן מעולים, שני אלבומי הופעה אדירים וסיבובי הופעות סופר-מוצלחים מבחינה מוזיקלית. כאלו ששמרו את היחסים והסגנון לשלושת העשורים הבאים.

Just Another Line in the Field of Time – ניל יאנג בן 70

אוקי. ניל יאנג. 70. הקדמה קצרה:

כבר בתחילת השנה חשבתי על איך אני אחגוג את יום ההולדת המיוחד לאחד האמנים הכי אהובים עלי, שגם כתבתי עליו רבות בעבר ופה בבלוג. עלה הרעיון לסיקור קריירה ואיכשהו להביא הרבה מוזיקה, מכל השנים, מכל ההרכבים, הסגנונות והתקופות. אז אחרי עבודה קשה, עריכה, שבירות ראש בבחירות והשקעה רבה, כפי שתמיד עשיתי פה עם יאנג, אני מציג בפניכם את הפוסט החגיגי הזה. שבעים על שבעים – ספיישל סיקור קריירה של ניל. שבעים שירים מתוך שבעים תחנות שונות בקריירה. כרונולוגית, עם המידע, האנקדוטות של כל תחנה וכמובן התוספת האישית.

ניסיתי לייצג את כל מה שניל יאנג הוא בשבילי דרך בחירות השירים; הטובים, הרעים, המושלמים, המוזרים, המוכרים, הנדירים והאהובים עלי. סולו, עם להקה, חשמלי, אקוסטי, כל ההרכבים השונים, ההוצאות והתקופות לכל אורך הקריירה. מהאלבום הראשון עם באפלו ספרינגפילד עד לאלבום האולפן האחרון עם Promise of the Real (מינוס ההוצאה הטרייה של “Blue Note Cafe” שיוצאת רשמית מחר במסגרת ה-Archive Performance Series, שהודיעו עליה מאוחר מדי אחרי שכבר דברים כאן היו מוכנים).

בסוף מצעד שבעים השירים הנבחרים יש גם עוד שיר אישי לשנה הבאה + הטקסט האישי שלי על יאנג לכבוד האירוע + מיקס מטורף שערכתי לסיום החגיגה שמאגד את כל השירים יחד. עכשיו אפשר להתחיל: