על געגועים ואלבומים חדשים

הגיע הזמן להתחיל לסקר קצת אלבומים של 2016. אז כרגיל בינואר\פברואר, קצת על אלבומים טריים שפתחתי איתם את השנה:

Dylan LeBlanc – Cautionary Tale
Dylan-LeBlanc

בסיכום השנה הראשון של הבלוג ב-2010 שמחתי נורא להציג את האלבום Paupers Field. זה היה אלבום הבכורה של בחור בן 20 בלבד העונה לשם דילן לבלנק. המון יופי היה באלבום ההוא שהפך להפתעה חמה ונהדרת אצלי. שנתיים אחר כך יצא אלבומו השני שלא השפיע עלי באותן רמות. עכשיו, אחרי ארבע שנים של הפסקה, לבלנק חוזר עם אלבומו השלישי Cautionary Tale והוא מחזיר איתו הרבה מהמשיכה היפה והראשונית ההיא של תחילת הדרך.

גם פה יש אווירה ושירים שמזכירים מעט את ראיין אדאמס או ריי למונטיין. במיוחד בשיר הנושא שפותח את האלבום וקצת אחריו. השיא מבחינתי מגיע באמצע, עם צמד השירים Easy Way Out ובמיוחד Beyond The Veil. מסוג השירים שמראים את ההתבגרות המוזיקלית, בדרך שאני ממש אוהב לשמוע. כאלו שמכניסים קצת יותר עניין ויופי בתוך אווירת ה-Singer/Songwriter שאי אפשר ממש לחדש בה הרבה. בסוף האלבום יש קצת ירידה וחבל, אבל בגדול זה יופי של דבר.  אני מאוד אוהב לראות איך אמנים מתבגרים עם המוזיקה שלהם. במיוחד כאלו שאני עוקב אחריהם ממש מתחילת הקריירה ושמח לכתוב על המוזיקה שיוצרים. כמו המקרה כאן, שחוזר יותר לטיבו של אלבום הבכורה שגילה לי את לבלנק הצעיר והמפתיע.

ד"ש מחברים וותיקים

שלושה אלבומים של אמנים אהובים שיצאו בזמן האחרון. שמות מוכרים, צלילים חדשים.

The Hold Steady – Teeth Dreams

חודש שעבר כתבתי על אלבום הבכורה של ה-Hold Steady שחגג בדיוק עשור. באותו הזמן של הציון הזה שוחרר האלבום החדש שלהם – Teeth Dreams, השישי המספר. הוא הגיע אלי קצת באיחור (עיכובים בדואר מעצבנים אותי ממש, במיוחד כשיש אלבומים בדרך שאני מחכה להם נורא). אבל אף פעם לא מאוחר לכתוב. ציפיה לאלבום הזה היתה הארוכה ביותר מכל האלבומים הקודמים, כי ארבע שנים עברו מאז האחרון שלהם, המרחק הכי ארוך בין אלבומים בדיסקוגרפיה של החבורה מברוקלין.

teeth dreams

מה יש לנו באלבום החדש? בעיקרון כל מה שטוב ב-Hold Steady, במיוחד בקטעים המחשמלים שלהם עם הליריקה שקצת קשה לתפוס בהתחלה ומבינים ממש טוב כשעוברים על המילים תוך כדי השמיעה השניה (שזה מה שאני עושה בדרך כלל בהאזנות טריות). מהרצועה הראשונה הם מראים שהם חזרו בכל הכוח, שיר אחרי שיר. למעשה יש רגיעה מסויימת רק בסוף האלבום, עם שתי הרצועות האחרונות שלו שיכולות נורא לרגש.

התגעגעתי מאוד לסאונד שלהם וזה מסוג האלבומים שנורא מתאימים לי לקיץ המתקרב. יש בו את הצליל הקלאסי המוכר שיזהה כל מי שמכיר אותם, יחד עם הרעננות שמגיעה אחרי המתנה של ארבע שנים. אצטרך לשמוע אותו עוד כמה פעמים כדי לראות איפה אני מדרג אותו בין האלבומים האחרים, אבל בינתיים כל פעם שאני מסיים אותו, הדקות האחרונות של רצועת הסיום Oaks מביאות לי חשק רב להתחיל להאזין שוב מההתחלה. כאלו סיומים בדיוק אני אוהב.