אלבומי חודש אוגוסט

השנה הזו ממשיכה להכות. אוגוסט לא היה חודש קל אצלי. והוא הפך לדי עצוב לקראת סופו, כשהגיעה הידיעה על המוות של ג’סטין טאונס ארל, שהיה מיקירי הבלוג שלי בעשור החולף. אבל כמו תמיד, לפחות היו מלא אלבומים חדשים לצפות להם ולשמוע. כאלו שקצת סחפו אותי והרחיקו אותי ממחשבות והרגשות כאלו ואחרות. אז הנה הבולטים מהם שהצליחו לצנן קצת את החום היוקד והקשיים שבין לבין.



Kathleen Edwards – Total Freedom

האלבום שהכי ציפיתי לו בחודש אוגוסט, ואולי גם בכל השנה הזו, הוא האלבום החדש של קת’לין אדוארדס. אפשר להגיד ששמונה שנים חיכיתי לזה. כי בשנת 2012 קת’לין שחררה את אלבומה Voyageur, שהיה אצלי במקום החמישי בסיכום אותה שנה בבלוג והמשיך קריירה ודיסקוגרפיה נפלאה. זה היה אלבומה הרביעי ולא הרבה זמן לאחר מכן, היא נכנסה לתקופה לא קלה של שחיקה ממוזיקה והופעות + דיכאון. היא התרחקה, פרשה מעולם המוזיקה ופתחה בית קפה בקנדה.

אני מת על קת’לין, היא מהקולות הנשיים היותר חביבים עלי, ומאז אותה פרישה עקבתי מהצד ופשוט חיכיתי בתקווה לימים בהם הצלילים והמילים יחזרו אליה. עם הזמן התחילו ניצנים פה ושם, עד להקלטת אלבום מלא. אלבומה החמישי Total Freedom ששוחרר רשמית החודש. שמונה שנים לאחר קודמו. הייתי כ”כ מאושר להאזין לו והוא גם סיפק את הסחורה. נשמע כמו אדוארדס הקלאסית שתמיד אהבתי, עם שירים אישיים ומוזיקה גם סוחפת וגם מרגשת וגם קלילה, אבל עם עומק רב שחבוי בפנים.



פתיחת 2012

עבר כחודש וחצי מאז פוסט סיכום 2011 שלי. הגיע הזמן לפתוח את המוזיקה של 2012, בתקווה גם ליותר עקביות בכתיבה ועדכונים שלי פה השנה.

אתחיל עם שני אלבומי ינואר הטריים שפתחו לי את 2012 :

Craig Finn – Clear Heart Full Eyes

אלבום סולו של סולן The Hold Steady, הרכב שהוזכר פה בסיכום השנה שלי של 2010 עם אלבומם המצויין האחרון “Heaven Is Whenever”. זוהי הוצאת הסולו הראשונה של פין (“Finn” להזכירכם, שלא יהיו גסויות), אחד ממספרי הסיפורים היותר טובים לדעתי בסביבה כיום. זהו אלבום רגוע יותר מוזיקלית ממה שפין רגיל לעשות עם ההרכב שלו ובאמת יש פה דגש חזק יותר על המילים והסיפורים בשירים. לא שחסרה פה מוזיקה (שכוללת גם כמה כינורות ו-Pedal Steel נפלאים ברקע שממש שוו אותי בכמה קטעים), אבל ההוצאת סולו הזו בהחלט מקפיצה אולי עוד יותר לקדמת הבמה את הכתיבה. אצלי אישית זה בא לידי ביטוי במיוחד בשלושת השירים האחרונים שבאלבום, עם שברון לב ומטפורות אהבה ועזיבה מבית היוצר של קרייג פין, בדיוק כמו שאני אוהב.

הרגשתי שכל האלבום ממש נחמד וטוב, אך השיא שלו מתנקז בהכנה הרגשית של השירים “Rented Room” ו-“Balcony” שמובילים לסיום של “Not Much Left of Us” שלגמרי פוצץ לי את הלב בזמן שהאזנתי לו ועברתי על המילים בחוברת. סיום שנורא עשה לי את זה וסיים גם אחלה אלבום סולו ראשון.