פרידה מג’סטין טאונס ארל

הידיעה על המוות של ג’סטין טאונס ארל הכניסה אותי לשוק טוטאלי. היה לי קשה לעכל. ג’סטין היה מיקירי הבלוג הזה לאורך כל שנות קיומו. מאז שכתבתי על האלבום Harlem River Blues בסיכום של 2010 ולאורך כל העשור החולף. לא פחות משישה אלבומים הוא שחרר בתקופה הזו ועל כולם כתבתי והמלצתי ודחפתי. ג’סטין היה כישרון מדהים שהלך מהעולם הזה בגיל 38 בלבד.

אנחנו חולקים אותו שנתון, זה של 82′, וכל כך מוזר שהוא נפטר בגיל הזה. צעיר ועם המון עוד לפניו. ג’סטין נאבק עוד בגיל העשרה בהתמכרויות ושדים וצלקות שהקיפו אותו. הוא אמר פעם שמבחינתו זה היה לחיות עם הסמים ברחוב או לצאת לדרכים לנגן מוזיקה. הוא בחר באופציה השניה שבעיקרון הצילה אותו. עד השנה הארורה הנוכחית, זו שהשאירה אותו בבית, לקחה לו את הדרכים וגם כנראה את האנשים, הקהל והדברים שהחזיקו אותו. הוא נפל שוב לעוד תהום והשדים של העבר ניצחו הפעם.

תמיד ציינתי שהמוזיקה של ג’סטין היתה איתי יותר בלילות. היא קיבלה שם נפח מיוחד, כשאני לבד איתה בשעות הקטנות, עם המחשבות ואיזו כוס וויסקי בצד. ככה היא חדרה לי ללב הכי טוב. הוא היה הכי חשוף שאפשר בשירים שלו וזה משהו שתמיד נורא אהבתי והתחברתי אליו. למלנכוליות, לאפלה, לחשיפה האישית וגם היופי והקסם שתמיד היה שם מסביב ועטף את כל זה. הלילות עם אותה המוזיקה מעכשיו ירגישו הרבה יותר בודדים.

אחרי המוות הכואב הגעתי לאולפן של הקצה והקדשתי לג’סטין פרידה של שעתיים בתכנית שלי. עם הרבה שירים אהובים ונציגים מכל הקריירה הקצרה מדי, אך מפוצצת בכישרון. ניתן להאזין לתכנית באתר הקצה ובדף המיקסקלאוד שלי ופה למטה:





אלבומי אפריל-מאי

באיחור קל ובזמן שכמות גדולה של אלבומי יוני המצוינים עוברים אצלי באוזניים, הנה סיקור חדש של האלבומים הבולטים אצלי של החודשים אפריל+מאי:

Lillie Mae – Forever And Then Some
Lillie-Mae-LP

לילי מיי היתה חברה בלהקת הגיבוי של ג’ק ווייט. ניגנה שם לרוב כינור ועשתה גם קולות רקע (מעריצי ווייט יזהו את הקול\נגינה שלה למשל כאן). עכשיו היא פוסעת אל קדמת הבמה עם אלבום סולו משלה, ראשון במספר. יש פה שירים יפים ורגישים, על קו הקאנטרי-רוק, במיוחד כשהכינור ההוא שלה והקול היפה של לילי נפגשים. ווייט הפיק לה את האלבום, ששוחרר בלייבל שלו – Third Man Records. אני בטוח שהוא די גאה בעשייה הזו והעזרה והדחיפה שלה קדימה. אבל עושה זאת בלי להישמע ומשאיר לה את הרחבה. כזו שהיא ממלאת פה בשירים מקוריים שלה, שיוצרים את אחד מאלבומי הבכורה החביבים עלי השנה. התחלה חיובית אולי לקריירת סולו ארוכה.

Over The Hill And Through The Woods

Wash Me Clean 


 

Ray Davies – Americana
rs-ray-davies02-626ecdf6-4244-4a60-b18f-146bc80c18a5

אחד הקאמבקים היפים של השנה מבחינתי. ריי דיוויס הוותיק מה-Kinks חזר עם אלבום סולו ראשון מזה עשור. האמת שלא ידעתי אם הוא מסוגל עדיין ליצור אלבום עם מוזיקה חדשה ראויה. אבל Americana הפתיע אותי מאוד לטובה. הציפיה לאלבום היתה מלווה בהתלהבות שפחות קשורה אליו, אלא יותר ללהקה הגיבוי פה של דיוויס – The Jayhawks. מההרכבים היותר אהובים עלי. הם מביאים את הסאונד שלהם בחלק מהשירים, אבל לא מתבלטים ונותנים לדיוויס לעשות את שלו בשירים החדשים הללו, וזה יצא נהדר.

מחוות אישיות והוצאות פשוטות (בשנות האלפיים)

זה לא דבר חדש שיוצאים אלבומי מחווה לאמנים. זה קורה כל הזמן. ברוב הפעמים אלו מספר שמות שונים או קבוצה גדולה של אמנים שמשתתפים בפרויקט שכזה, שמוקדש לאמן אחר מוערך. מעטים יותר אלו אלבומי המחווה שמוקלטים ע”י אמן, או שם אחד ספציפי. כזה שבוחר לבד את כל השירים, מבצע את כולם ומגיע לחלוק כבוד ואהבה למישהו אחר שהשפיע עליו בדרך כזו או אחרת. יש משהו שונה באלבומים הללו. יותר אישי ומכוון ומגיע בדרך כלל ממשיכה טהורה לאותה מוזיקה ושירים שמוצגים בביצוע אחר.

בשנות האלפיים היו מחוות ממש מוצלחות בסגנון. בחרתי לכתוב על חמש הוצאות אישיות כאלו מהעשור האחרון, שספציפית אהובות עלי מאוד.

The Black Keys – Chulahoma: The Songs of Junior Kimbrough
f8388de2c5c54fa4b456c8284ac8651f

בשנת 2006 הבלאק קיז היו בתקופה שבה נורא אהבתי אותם. לפני שהפכו קצת מאוסים אצלי בשנים האחרונות, או איבדו משהו מהקסם שגרם לי להתאהב בהם עם האלבומים בעשור הראשון של שנות האלפיים. מאז Brothers של 2010 משהו השתנה ודחק אותי טיפה רחוק מהם. עדיין, הבלאק קיז של 2006 והסביבה נשארו נהדרים, וכמו כן בשיאם.

הבכורה מאלבמה

גל של אלבומים חדשים שאני מחכה להם יצאויוצאים החודש. שניים מהם לגמרי הפכו את החג להרבה יותר מענג אצלי.

Alabama Shakes – Boys & Girls

אחד האלבומים שהכי חיכיתי להם השנה יצא בשבוע החולף, וזה אלבום הבכורה של Alabama Shakes, ההרכב המצויין שמגיע, כמה מפתיע, מאלבמה (יותר ספציפית Athens שבאלבמה. לא להתבלבל עם הסצינה המוזיקלית של Athens שבג’ורג’יה). אני התוודעתי לאלבמה שייקס במהלך השנה שעברה, בזכות ה-Drive By Truckers המקורבים אליהם וכמה מכרים שלי שם מהדרום שהמליצו עליהם בחום. ה-Shakes פירסמו את עצמם בזכות ההופעות ואף הקליטו ושחררו ב-2011 ארבעה שירים ב-EP שתפס די מהר תאוצה ותיאבון לעוד. אז הנה עכשיו יוצאת המנה העיקרית באלבום ראשון שעונה לשם “Boys & Girls”.

המרכיבים של הלהקה הם רוק ו-Soul משובחים בטוויסט מודרני שלדעתי מביא להם משהו קצת אחר. אפשר להגיד שהם יושבים על השורשים של ה-R&B והנשמה הדרומית של וילסון פיקט וארית’ה פרנקלין ולוקחים את זה צעד אחד קדימה. קשה לעשות היום מוזיקה חדשנית, אבל אפשר להוסיף על ההיסטוריה וההשפעות טאץ’ שהופך את המוזיקה שלך למשהו שמעורר שוב את חוש השמיעה בסקרנות ונותר מעניין. ומעולה. וזה בדיוק מה שהאלבמה שייקס עושים.

אלבומי השנה 2010

אנחנו קרובים מאוד לסוף השנה והגיע הזמן לסיכומים…היו עוד כמה וכמה אלבומים שיצאו השנה שרציתי ולא הספקתי עדיין לרכוש אותם. הרשימות האלה גם תמיד נועדו לשינויים עם התקופות. אבל נכון לרגע זה אספתי את 20 האלבומים האהובים עלי של 2010, דירגתי אותם בסדר יורד (שלא אומר כלום, כי הוא ישתנה בטח עוד שבוע בערך) והוספתי להם את חמש ההוצאות הנוספות של אלבומי ההופעה וההוצאות המחודשות של השנה.

אז קבלו את:

“ANOTHER YEAR AGAIN” – אלבומי השנה שלי 2010

נתחיל:

20. Grace Potter & The Nocturnals – Grace Potter & The Nocturnals

האלבום השלישי של גרייס פוטר וחבריה להרכב. הוא די שונה מהאלבום הראשון שלהם מלפני חמש שנים שנורא עשה לי את זה – Nothing But The Water. אם שם הם שילבו את הרוקנ’רול שלהם עם צד בלוזי ושורשי בטיבול של הרבה נשמה, אז פה הם עברו לצד הקליל יותר. רוק נטו עם שירים קליטים. נראה שהם קצת יצאו מהמים העמוקים והעומק הזה שבעיקרון העדפתי. הם החליטו לעשות פה כיף עם באמת אלבום יחסית קליל, אבל שעושה את העבודה.

(Grace Potter & The Nocturnals – Paris (Ooh La La

Grace Potter & The Nocturnals – Things I never Ended

19. Various Artists – Crazy Heart Soundtrack