חודש אוקטובר שלי נפתח רשמית עם ההופעה של ג’ף בק אתמול (4/10) ברידינג 3 בתל אביב, ממש לפני שאני אורז למסע ההופעות שלי בחו”ל…זהו ביקור ראשון בארץ לאחד הגיטריסטים הטובים ביותר שיצאו מבריטניה, או כל מקום אחר על הגלובוס.
אתחיל בלהגיד שג’ף בק הפך אצלי לגיטריסט אהוב לא בגלל המוזיקה שלו כיום ואותו הסגנון שגם היה בהופעה שלו. האהבה הכי גדולה שלי אליו מגיעה מהתקופות המוקדמות שלו בהרכבים בהם היה חבר; תקופתו ב- Yardbirds, להקה מאוד אהובה עלי מתחילת החיבור עם מוזיקה (שם החליף את קלפטון ב-65 ואז ג’ימי פייג’ החליף אותו כשנה וחצי לאחר מכן, אחרי תקופה קצרה יחד) ואיתם ה- Jeff Beck Group, ההרכב אותו הקים לקראת סוף שנות השישים, ובמיוחד התקופה המוקדמת שלהם שהולידה את שני האלבומים המצויינים Truth ו- Beck-Ola.
קריירת הסולו שלו תמיד דיברה אלי פחות. למרות שחיבבתי אותה גם כן וברשותי כמובן אלבומים מהארכיון הגדול של הצד הזה שלו בקריירה, משנות השבעים ועד היום. בק כיום (ובעצם מתחילת קריירת הסולו) בנוי על רוק אינסטרומנטלי בשילוב ג’אז ופיוז’ן. דברים שאני לא יכול בכל יום נתון להתחבר אליהם.
ככה גם הגעתי להופעה שלו, כי ידעתי בדיוק מה אני עומד לקבל. באתי ב-Mood הנכון והאמת שיצאתי עם הרבה יותר.
