פוסט-מוות וזמנם של המבוגרים: אלבומי חודש ספטמבר

פוסט סיקור אלבומים אחרון לשנה זו, עד סיכום השנה המסורתי הענק, עליו אני מתחיל לעבוד במרץ בקרוב. כמו הרבה חודשים השנה, גם ספטמבר היה מפוצץ במוזיקה חדשה, טובה ומסקרנת. בולטים ביותר היו אצלי האמנים המבוגרים. יש לא מעט אלבומי "דינוזאורים" כאן, עם קאמבקים מטורפים, הוצאות ישנות-חדשות, הופעה אחת וגם אלבומי פוסט-מוות ופרידה. שאחד מהם הפך לסוג-של כזה, אחרי השבוע האחרון.

אלבומי הפרידה \ פוסט המוות:

Gregg Allman – Southern Blood
image

אחד מתוך שני אלבומים אחרונים של אמנים מאוד אהובים עלי. גרג אולמן נפטר מוקדם יותר השנה ובשנים האחרונות הוא עבד על אלבום סולו חדש. השמיני שלו במספר. הוא הושלם לאחר מותו ושוחרר החודש. כולו מלא בשירים שכתבו אחרים בביצוע של גרג, אבל הוא נפתח עם השיר המקורי היחיד – My Only True Friend. מה שהופך בעצם לשיר האחרון שגרג כתב. והוא שיר נהדר ומרגש. מזכיר לי קצת כמה רצועות ב-Hittin’ The Note, מה שהיה האלבום האחרון של ה-Allman Brothers ב-2003. בנוסף לשיר הזה יש פה גרסאות מוצלחות של אולמן ל- Once I Was של טים באקלי, 'Willin של Little Feat ובמיוחד ל-Going Going Gone של דילן (בחירה מעולה מהאלבום Planet Waves במקור עם The Band).

אלבומי השנה 2014

עוד שנה חלפה. שנה שאצלי אישית בלטה בהרבה שינויים. גדולים או קטנים. שנה עם הרבה הופעות בחו"ל והרבה ביטולים בארץ. שנה של התחדשויות והתנסויות ישנות. עזיבות ודרכים חדשות. האנשים והמוזיקה שליוו אותי השנה היו רבים והשאירו חותמים גדולים. גיליתי עוד אמנים חדשים, נכנסו לחיי אנשים נוספים. חלק נשארו מאחור, לטובה. כתמים כהים התחילו להתבהר. התקדמתי קדימה. זכיתי להכיר, למדתי לאבד. נפרדנו השנה בין השאר מאיאן מק'לגן, בובי קיז, ריק רוזס, ג'ק ברוס, ג'וני וינטר, פיל אברלי ופיט סיגר. המוזיקה שלהם ושל הדורות שהושפעו מהם אבל תמיד תישאר.

זו השנה החמישית שאני מסכם פה בבלוג עם רשימת אלבומי השנה המסורתית שלי. גם שנה ראשונה שאני עושה זאת בבית החדש של הבלוג לאחר המעבר הנחוץ בספטמבר האחרון. כרגיל, כל האלבומים שליוו אותי קרוב השנה נמצאים כאן, עם הסיפורים, החיבורים, המידע, הלינקים ועוד. אז בלי הקדמה ארוכה מדי, ניגש לעניין.

שניה לפני, תזכורת לסיכומים הקודמים של הרמוניה דרומית:

אלבומי השנה 2013

אלבומי השנה 2012

אלבומי השנה 2011

אלבומי השנה 2010

ועכשיו אפשר להתחיל. Here we go:

50. Benmont Tench – You Should Be So Lucky50

אמריקאים בעבודה

הגל הראשון של אלבומי 2014 כבר מציף אותי והחבילות מחו"ל מגיעות אחת אחרי השניה עם המוזיקה החדשה של השנה. אז הנה קצת על שלושה אלבומים מפתיחת השנה הנוכחית.

 

הסופרגרופ
זה ממש כיף כשאמנים שאתה אוהב חוברים יחד להרכב חדש, גם אם זה משהו חד-פעמי ולטווח זמן קצר. הסופרגרופ (הראשון) של השנה כרגע הם Hard Working Americans. הרכב שכולל שני שמות שאני מאוד אוהב – טוד סניידר וניל קאסל. בהרכב נמצאים גם דייב סקולס מ- Widespread Panic ודווין טראקס, האח הצעיר של דרק טראקס (שנקרא על שמו של ההשפעה הכי גדולה על אחיו, דווין אולמן כמובן). אלבום הבכורה של החבורה הזו הוא למעשה אלבום של קאברים לשירים שאיכשהו עוסקים או קשורים ב-Working Class של אמריקה ומסביב. אפשר למצוא פה שירים של וויל קימברו, של הייס קארל וסיום כלבבי עם קאבר ל-Wrecking Ball של גיליאן וולש.

hard

הגרסאות של Hard Working Americans מוסיפות הרבה רוק-בלוז וקאנטרי-אמריקנה לתוצר המקורי. חלק מהשירים פה (שאני לפחות הכרתי קודם) מקבלים טוויסט הרבה יותר מגניב ממה שהיו במקור. אני לא חושב שהם יחזיקו הרבה זמן מעמד. גם ניל קאסל חוזר בקרוב להרכב המרכזי שלו בשלוש השנים האחרונות, ה-Chris Robinson Brotherhood. אבל בינתיים הקבוצה הזו יחד זה סבבה של דבר, גם אם דבר חולף.