פרידה אישית מגרג אולמן: Old Before His Time

אחד הדברים הקטנים הכי זכורים ואהובים עלי אישית של גרג אולמן, זו הזעקה הקטנה שלו בהתחלה של It’s Not My Cross To Bear. זו הפעם הראשונה ששומעים את הקול שלו באלבום של האולמנים וגם מה שהיתה דלת הכניסה שלי ללהקה הזו, אי שם בתחילת הדרך הרצינית עם מוזיקה, עם רוק דרומי וה-Allman Brothers Band בפרט. הפתיחה של אלבום הבכורה המושלם שלהם כמובן מ-1969. יצירה מוזיקלית וקריירה שלמה שגרג מוציא לדרך בקטע מקורי נוטף בלוז ורוק ומוגש בקול העמוק, טיפה צרוד ונפלא הזה.

הדלת שגרג פתח דאז לפני 48 שנים, נטרקה אתמול בידיעה על מותו. אומנם זה היה די צפוי והרגשתי שזה קרוב, במיוחד עם ביטולי הופעות ובעיות בריאות שהחריפו בחודשים האחרונים. אבל זה לא מוריד מהעצב והכאב כשנפרדים מאמן אהוב. קיוויתי שלפחות הוא ישרוד את השנה הנוכחית ויהנה מהאלבום החדש שלו שאמור לצאת ויופיע עוד קצת. אך השנים האחרונות לא ממש החדירו תקווה. תמיד היו ידיעות על הידרדרות. האמת שדי מדהים שהוא שרד עד עכשיו, עם כל מה שעבר עליו בכל השנים הללו. בדרך ארוכה עם הלהקה שהצעיד ושהוא ידע גם מתי לסיים את דרכה בכבוד.

519ZD6JNBJL._SS500_

תחילת הדרך עם האולמנים. אלבום הבכורה המושלם.

פרידה מ-Butch Trucks. מתופף, מייסד ומנהיג שקט

המוות הראשון של 2017 שממש מצער אותי. בוץ' טראקס נפטר לפנות בוקר, בנסיבות עדיין לא ברורות ממה שהסתבר כהתאבדות ביריה, כנראה בגלל חובות. חודשים ספורים לפני יום הולדתו השבעים.

בוץ' היה המתופף ואחד מהחברים המקוריים שהקימו את ה Allman Brothers Band ב-1969. אחת הלהקות היותר אהובות עלי, שמלוות אותי שנים רבות. חלק את עבודת התיפוף כל השנים עם Jaimoe והיה אחראי בולט לסאונד ועבודת ה-Rhythm Section של האולמנים לכל אורך הקריירה של הלהקה, מ-69 עד הופעת הפרידה שלהם ב-2014. הוא היה שם בכל התקופות וכל השינויים לאורך השנים של ההרכב, החלפת חברים והליין-אפים השונים.

allman-brothers-band

בוץ' טראקס (ימין) עם הליין-אפ הראשון והמקורי של האולמנים.

הוא הדוד של דרק טראקס הענק והם גם חלקו יחד את זמנם בלהקה מצירופו של דרק ב-99. הוא גם הדוד של אחיו דוויין טראקס, המתופף כיום של ה-Hard Working Americans. העביר להם הרבה מהמורשת המוזיקלית שלו והכישרון בהחלט נשאר אצלם במשפחה. בוץ' היה פעיל עד יום מותו. לא נח גם אחרי שהאולמנים התפרקו (וגם בתקופות קצרות של הפסקות בקריירה הארוכה של הלהקה). רק החודש הוא הופיע עם ההרכב הנוכחי שלו, Butch Trucks & The Freight Train Band. היה מתוכנן להם עוד סיבוב הופעות בחודש מרץ הקרוב.

אישית זכיתי לראות את בוץ' טראקס פעמיים, בשתי נסיבות שונות שנחקקו אצלי חזק לטובה בזיכרון ההופעות והמסעות בחו"ל:

לילה אחרון עם האולמנים

ואז, אחרי ארבע וחצי שעות, ה- Allman Brothers Band ירדו מהבמה בפעם האחרונה…

אבל הכל התחיל מוקדם יותר. אם זה מספר שעות באותו יום היסטורי במנהטן או ארבעים וחמש שנים קודם לכן בג'קסונוויל, פלורידה. קריירה שלמה התנקזה לתוך ה-Beacon Theatre בלילה של ה-28 באוקטובר 2014, להופעה האחרונה בהחלט של האולמנים. פרידה מיוחדת, מרגשת וארוכה שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנה, היום בדיוק לפני שנה.

מנהטן היתה התחנה השמינית שלי בטיול הגדול שעשיתי שנה שעברה בארה"ב. זה היה כמעט היום השלושים שלי בדרכים, כשבוע לפני שעזבתי את הארץ של הדוד סם. בטיול הזה ראיתי קרוב לעשרים הופעות, אדירות ונפלאות, של הרבה אמנים אהובים. אבל אף אחת לא היתה ברמה ההיסטורית של הפרידה הסופית מה-Allman Brothers. בכלל, בכל הגיחות המוזיקליות שלי לחו"ל והמוני ההופעות שחוויתי, לא היתה אחת עם חותם כ"כ היסטורי ומיוחד עליה. גם לא היתה אחת כ"כ ארוכה.

IMG_3988

My golden ticket

כשהתעוררתי ל-28 באוקטובר הרגשתי שקמתי ליום חג. תמיד יש התרגשות גדולה, משמחת ומלאת אדרנלין ביום של הופעה. במיוחד כזו שטסת לארץ אחרת כדי לראות. אבל ביום ההוא לפני שנה זה הרגיש אף יותר. המעמד כמעט ולא נתפס. להיות שם בשירת הברבור האחרונה של אחת מהלהקות היותר אהובות וקרובות שהיתה איתי ממש מתחילת החיבור האמיתי למוזיקה.

הג'ייהוקס המחודשים והבלוז של גרג אולמן

ציינתי בעבר שאני נורא אוהב את להקת  The Jayhawks ועכשיו יש גם עוד סיבה טובה לכתוב עליהם קצת פה. בחודש שעבר יצאו שתי הוצאות מחודשות לשני אלבומים קלאסים של הלהקה – Hollywood Town Hall, אלבום הפריצה שלהם מ-1992, ואיתו Tomorrow The Green Grass מ-1995. שניהם אלבומים מצויינים שאני כ"כ אוהב. באחד מהם גם הפתעה מקסימה בהוצאה המחודשת שלו.

הג'ייהוקס הוקמו במיניאפוליס באמצע שנות השמונים, כשבלב הלהקה וקדמת הבמה נמצאים מארק אולסון וגארי לוריס, שני מוזיקאים סופר-מוכשרים, כותבי שירים נפלאים וצמד שהחזיר אולי לחיים את ההרמוניה הקולית היפה במוזיקה. אחד הדברים שיותר הקסימו אותי אצלם כשרק הכרתי אותם בתחילת הדרך.

התקשורת אוהבת לייצג את הג'ייהוקס בתור "אלטרנטיב-קאנטרי". הרבה מההשפעות עליהם באמת היו הרכבים כמו ה-Byrds או ה-Flying Burrito Brothers (עם גראם פרסונס), ואפשר לשמוע את אותן השפעות במוזיקה שלהם, אבל יש בג'ייהוקס מבחינתי הרבה יותר מעוד להקת קאנטרי-רוק והסביבה. יש בהם הרבה רגש והרבה יופי, גם בכתיבה וגם בקולות שמוציאים את המילים לאוויר הפתוח. סוג-של יופי צבעוני שאני לא רואה אצל הרבה הרכבים אחרים. וההרמוניות הקוליות של לוריס את אולסון זה משהו שאין לו תחליף…

Hollywood Town Hall

Tomorrow The Green Grass