ההוצאות המיוחדות של השנה 2019

את רוב המילים אני אשאיר לפוסט הסיכום המסורתי הענק שיגיע בשבוע הבא. אבל כמיטב המסורת פה בשנים האחרונות, מגיש קודם את המנה הראשונה של הסיכום, זו של ההוצאות המיוחדות שעשו לי את 2019. כרגיל, אלבומי הופעה, EP’s, הוצאות מחודשות\מורחבות, אלבומי מחווה, Box Sets, הוצאות ארכיון וכו’. בחרתי 20 כאלו (בעצם 21 כי יש פה מישהו עם שתיים) שיצאו השנה ומאוד אהבתי. עם טקסטים ולינקים לשירים נבחרים.

בסוף הפוסט יש גם פלייליסט מיוחד עם 30 שירים שכולל נציגים מכל ההוצאות פה בפוסט + עוד כמה מהוצאות נוספות שלא נכנסו לכאן + מספר שירים אהובים שיצאו השנה רק כסינגלים ולא כחלק מאלבום או הוצאה גדולה.

מוכנות\ים? יאללה. חזרו לכאן שבוע הבא לפוסט המרכזי והנה מנת המתאבנים שלי לשנת 2019:


The Allman Brothers Band – Fillmore West ’71

חודשיים לפני שהקליטו את אלבום הלייב הקלאסי שלהם ב-Fillmore East בחודש מרץ של 1971, ה-Allman Brothers ערכו שלוש הופעות חימום לכך אצל האח המערבי, באולם של ה-Fillmore West בסן פרנסיסקו. זה שעדיין קיים גם היום. זה קרה בסוף חודש ינואר של 71′ והשנה הערבים הללו שוחררו רשמית לראשונה במארז מרובע מהארכיון של הלהקה. בחמש השנים האחרונות מאז הופעת הפרידה של האולמנים, נפרדנו מגרג אולמן וגם מבוץ’ טראקס, שניים מהחברים המקוריים של הלהקה. הרגיש כמו זמן טוב לחזור אחורה ולהיזכר בליין-אפ הראשון והמוקדם, באחלה הופעות שלא שמענו קודם.

Trouble No More

Dreams







אלבומי פברואר

השנה הזו ממשיכה להוציא אלבומים שאני מצפה להם בכמויות. זו אחת מפתיחות השנה הכי פוריות מבחינת הוצאות שאני מחכה להן. וזה רק הולך לעלות במרץ ואפריל. בעוד פחות משבוע אני טס לטיול ארוך והרבה מהאלבומים הקרובים אני אשמע בדרכים בארה”ב ואפילו אתפוס בהופעות חלק מהאמנים שמוציאים אותם. כולל כמה שאני כותב עליהם פה בסיקור אלבומים בולטים שני שלי לשנה זו, הפעם של חודש פברואר.

לפני שאגש אליהם, הנה תקציר או סיכומון קטן של חודש פברואר בבלוג עם מספר דברים בולטים שכתבתי\שידרתי בו:

יום הולדת 40 לג’ייסון איזבל
לכבוד יום ההולדת העגול כתבתי פוסט על החיבור שלי למוזיקה של איזבל וגם הקשר האישי שנוצר איתו. כל זה יחד עם מיקס סוקר קריירה שערכתי עם 40 שירים לכבוד 40 שנים.

50 שנה לאלבום The Gilded Palace of Sin של ה-Flying Burrito Brothers
פוסט מורחב על אחד האלבומים הכי אהובים עלי בכל הזמנים שחגג בפברואר חמישים. אלבום הקאנטרי-רוק הטוב ביותר בכל הזמנים בשבילי וההוצאה הכי מושלמת שחתום עליה גראם פרסונס. בתוך הפוסט יש גם קישור לספיישל השעתיים שהקדשתי לאלבום, שערכתי ושידרתי בבית שלי ברדיו הקצה. הפוסט מצטרף לסדרת המאמרים שלי על גראם פרסונס (הבא בתור כבר בדרך).

אלבומי השנה 2016

סיכום שנה – הקדמה:

היתה לי שנה מוזרה, לא הכי קלה, מעט מבולבלת ועם חיפושים שחלקם הביאו אותי למקומות טובים וחלקם עדיין נמצאים על איזו דרך לא נגמרת. אבל לא תיארתי לעצמי איך השנה הזו תסתיים עם החודש וחצי האחרון שלה. כזה שיטרוף את הקלפים, יגמד את כל הדברים שהיו לפני כן ויכניס בי פרופורציות חדשות לחיים ממקום שקיוויתי שמעולם לא יגיע.

את השנה הזו אפף המון מוות. זה לא רק אני אגיד, אלא הרבה חובבי מוזיקה ושוחרי תרבות. איבדנו המון אושיות משפיעות ומוכשרות במהלך 2016. מדיוויד בואי, פרינס, לאונרד כהן, שרון ג’ונס וגלן פריי, עד ג’ין ויילדר, לארי סאנדרס, אלן ריקמן ואחרים. במישור האבידות המוזיקליות היותר קרובות אלי, היו גם את ליאון ראסל, גיא קלארק ואדי הארש. אבל כל זה אובדן של אמנים שהכרנו דרך המוזיקה והיצירה. האובדן הבאמת משפיע שמגמד את הכל, מגיע מאדם שהכרנו מקרוב. ולצערי חוויתי את זה השנה.

סליחה מראש על המורבידיות בפסקאות הבאות, אבל הבלוג הזה תמיד היה אישי, ככה שאני מרגיש בנוח לשתף ולכתוב את הדברים הללו. מה גם שהמקרה הזה מאוד חשוב בקשר שלו לכאן, למוזיקה שאני כותב עליה שנים ולהמשך, עם הערבוב של המוזיקה עם המציאות. בחודש שעבר איבדתי בן-אדם יקר לליבי וחברה מאוד קרובה. את לימור שפיגל, שהיתה אחד האנשים הכי אהובים עלי בעולם המוזר הזה. הכרנו לפני ארבע שנים בדיוק, כשהיא גילתה את סיכום השנה שלי פה ב-2012. זה גרם לקליק מטורף והבסיס של הקשר שלנו היה מוזיקה, שדרכה התקרבנו הרבה מעבר לה.