אלבומי השנה 2016

סיכום שנה – הקדמה:

היתה לי שנה מוזרה, לא הכי קלה, מעט מבולבלת ועם חיפושים שחלקם הביאו אותי למקומות טובים וחלקם עדיין נמצאים על איזו דרך לא נגמרת. אבל לא תיארתי לעצמי איך השנה הזו תסתיים עם החודש וחצי האחרון שלה. כזה שיטרוף את הקלפים, יגמד את כל הדברים שהיו לפני כן ויכניס בי פרופורציות חדשות לחיים ממקום שקיוויתי שמעולם לא יגיע.

את השנה הזו אפף המון מוות. זה לא רק אני אגיד, אלא הרבה חובבי מוזיקה ושוחרי תרבות. איבדנו המון אושיות משפיעות ומוכשרות במהלך 2016. מדיוויד בואי, פרינס, לאונרד כהן, שרון ג'ונס וגלן פריי, עד ג'ין ויילדר, לארי סאנדרס, אלן ריקמן ואחרים. במישור האבידות המוזיקליות היותר קרובות אלי, היו גם את ליאון ראסל, גיא קלארק ואדי הארש. אבל כל זה אובדן של אמנים שהכרנו דרך המוזיקה והיצירה. האובדן הבאמת משפיע שמגמד את הכל, מגיע מאדם שהכרנו מקרוב. ולצערי חוויתי את זה השנה.

סליחה מראש על המורבידיות בפסקאות הבאות, אבל הבלוג הזה תמיד היה אישי, ככה שאני מרגיש בנוח לשתף ולכתוב את הדברים הללו. מה גם שהמקרה הזה מאוד חשוב בקשר שלו לכאן, למוזיקה שאני כותב עליה שנים ולהמשך, עם הערבוב של המוזיקה עם המציאות. בחודש שעבר איבדתי בן-אדם יקר לליבי וחברה מאוד קרובה. את לימור שפיגל, שהיתה אחד האנשים הכי אהובים עלי בעולם המוזר הזה. הכרנו לפני ארבע שנים בדיוק, כשהיא גילתה את סיכום השנה שלי פה ב-2012. זה גרם לקליק מטורף והבסיס של הקשר שלנו היה מוזיקה, שדרכה התקרבנו הרבה מעבר לה.

יחסית קל יותר

"אני לא מקנא באלבום שיגיע אחריו". זה משפט שאמרתי מספר פעמים בשנתיים האחרונות, בכל מיני שיחות עם חברים ומכרים על האלבום Southeastern. מה שהיה ב-2013 האלבום הכי טוב בקריירה של ג'ייסון איזבל וכמו כן אלבום השנה שלי, שהוציא ממני גם את אחד הטקסטים הכי אישיים שכתבתי בסיכום של אותה שנה. אני לא מקנא, כי להיות ה-Follow Up לאלבום כ"כ אישי ומושלם זה נורא קשה. במיוחד כשיגיעו כל ההשוואות. חשתי שמפה אפשר רק לרדת. ואז הגיע אלי האלבום החדש ומסתבר שטעיתי. כלומר, אני אגיד את זה כבר עכשיו – הוא ממש לא אלבום יותר טוב מקודמו. הוא פחות. אבל הוא גם יותר במובן מסוים…ברבדים שנמצאים באלבום תחת צל מאסיבי של מי שהיה שם לפניו. אלבום שיש לו את החופש להכיל משהו שרק סוג כזה של אלבומים יכולים לעשות טוב יותר. קוראים לזה המשכיות.

אלבומי השנה 2014

עוד שנה חלפה. שנה שאצלי אישית בלטה בהרבה שינויים. גדולים או קטנים. שנה עם הרבה הופעות בחו"ל והרבה ביטולים בארץ. שנה של התחדשויות והתנסויות ישנות. עזיבות ודרכים חדשות. האנשים והמוזיקה שליוו אותי השנה היו רבים והשאירו חותמים גדולים. גיליתי עוד אמנים חדשים, נכנסו לחיי אנשים נוספים. חלק נשארו מאחור, לטובה. כתמים כהים התחילו להתבהר. התקדמתי קדימה. זכיתי להכיר, למדתי לאבד. נפרדנו השנה בין השאר מאיאן מק'לגן, בובי קיז, ריק רוזס, ג'ק ברוס, ג'וני וינטר, פיל אברלי ופיט סיגר. המוזיקה שלהם ושל הדורות שהושפעו מהם אבל תמיד תישאר.

זו השנה החמישית שאני מסכם פה בבלוג עם רשימת אלבומי השנה המסורתית שלי. גם שנה ראשונה שאני עושה זאת בבית החדש של הבלוג לאחר המעבר הנחוץ בספטמבר האחרון. כרגיל, כל האלבומים שליוו אותי קרוב השנה נמצאים כאן, עם הסיפורים, החיבורים, המידע, הלינקים ועוד. אז בלי הקדמה ארוכה מדי, ניגש לעניין.

שניה לפני, תזכורת לסיכומים הקודמים של הרמוניה דרומית:

אלבומי השנה 2013

אלבומי השנה 2012

אלבומי השנה 2011

אלבומי השנה 2010

ועכשיו אפשר להתחיל. Here we go:

50. Benmont Tench – You Should Be So Lucky50

Sweet Soul Music

שני אלבומים שעשו לי את השבוע החולף. אחד טרי-טרי של להקה מוכרת ואהובה. השני טרי יחסית של הרכב חדש שגיליתי.

Drive By Truckers – Go-Go Boots
אז השבוע יצא האלבום החדש של הטראקרס. רק לפני שנה הם הוציאו את The Big To-Do, אלבום האולפן השמיני שלהם שכתבתי עליו כאן. בזמן שהם עבדו על האלבום הזה הם כתבו כמות שירים שמספיקה לשניים והיה ידוע שאלבום נוסף יגיע לא הרבה זמן אחריו. היופי פה הוא השוני בין שני האלבומים הללו והאווירה שנוצרה בחלוקת השירים שמתאימים בול לכל פרוייקט.

אם The Big To-Do היה לגמרי אלבום של "Straight Up Rock 'n' Roll", אז ממשיכו Go-Go Boots נשען הרבה על סגנון של "Country-Soul"…התקפת שלוש הגיטרות והאנרגיות החשמליות הוחלפו ברובן בשביל גיטרות אקוסטיות לפרקים וסגנון רך בכלליות שיצר אלבום מענג עם יופי של שירים. לא מעט שירים בסגנון הזה נמצאים שם באלבומים המוקדמים של הטראקרס, אבל האווירה של האלבום השלם של Go-Go Boots זה משהו שלא דומה ליצירות קודמות שלהם.

יומן מסע מוזיקלי – חלק שלישי

יומן מסע מוזיקלי

חלק שלישי – "The Secret to a Happy Ending"

יום רביעי, 10 בנובמבר 2010, שדה התעופה JFK, ניו יורק.
בעוד שעות בודדות הטיסה שלי ללונדון יוצאת לדרך, אני יושב עם המחשב בשדה התעופה, עובר על תמונות ומעביר עוד בראש את החוויות מהכמעט שבועיים האחרונים. מתכונן להיפרד סופית מניו יורק, שנתנה לי זכרונות לכל החיים, אם זו העיר עצמה ואם זו הבמה (תרתי משמע) שהיא הייתה בשבילי עם  החוויות המוזיקליות.

החצי השני של המסע שלי עומד לצאת לדרך, הפעם עם להקת ה-Drive By Truckers ועם שבוע ההופעות הכי מטורף שלי עד כה; שבעה ימים, שש הופעות, שש ערים שונות בשתי ארצות. אין הרבה זמן להתאושש מחוויות הבלאק קרואוז בניו יורק. המסע עוד רגע ממשיך. ארה"ב, הקרואוז ושש הופעות מאחורי. אנגליה, הולנד, הדרייב ביי טראקרס ושש הופעות נוספות לפני.

"…Another song, another mile"

אלבומי השנה 2010

אנחנו קרובים מאוד לסוף השנה והגיע הזמן לסיכומים…היו עוד כמה וכמה אלבומים שיצאו השנה שרציתי ולא הספקתי עדיין לרכוש אותם. הרשימות האלה גם תמיד נועדו לשינויים עם התקופות. אבל נכון לרגע זה אספתי את 20 האלבומים האהובים עלי של 2010, דירגתי אותם בסדר יורד (שלא אומר כלום, כי הוא ישתנה בטח עוד שבוע בערך) והוספתי להם את חמש ההוצאות הנוספות של אלבומי ההופעה וההוצאות המחודשות של השנה.

אז קבלו את:

"ANOTHER YEAR AGAIN" – אלבומי השנה שלי 2010

נתחיל:

20. Grace Potter & The Nocturnals – Grace Potter & The Nocturnals

האלבום השלישי של גרייס פוטר וחבריה להרכב. הוא די שונה מהאלבום הראשון שלהם מלפני חמש שנים שנורא עשה לי את זה – Nothing But The Water. אם שם הם שילבו את הרוקנ'רול שלהם עם צד בלוזי ושורשי בטיבול של הרבה נשמה, אז פה הם עברו לצד הקליל יותר. רוק נטו עם שירים קליטים. נראה שהם קצת יצאו מהמים העמוקים והעומק הזה שבעיקרון העדפתי. הם החליטו לעשות פה כיף עם באמת אלבום יחסית קליל, אבל שעושה את העבודה.

(Grace Potter & The Nocturnals – Paris (Ooh La La

Grace Potter & The Nocturnals – Things I never Ended

19. Various Artists – Crazy Heart Soundtrack

השמיני של הטראקרס

השבוע יוצא לחנויות אלבומם החדש של ה- Drive By Truckers, מהלהקות היותר אהובות עלי בסביבה כיום. תודות לחנות המוזיקה הטובה ביותר בארץ אם שואלים אותי – "קצת אחרת", שהביאו אותו מוקדם מהצפוי, הוא מסתובב אצלי בראש כבר מהשבוע שעבר.

"The Big To-Do" הוא אלבום האולפן השמיני של הלהקה ששומרת אולי הכי טוב היום על ז'אנר הרוק הדרומי, עם טיבולים של אמריקנה וקאנטרי-רוק, מתקפת שלוש גיטרות והרבה רוח חופשית של פעם שנושבת מההרכבים הקלאסים של The Allman Brothers Band ו- Lynyrd Skynyrd, אך עם זאת גם הרבה בריזה עכשווית ויצירתית של זמננו.

ה- Truckers מגיעים בחלקם מאלבאמה ובעיקרון שוכנים כיום ב- Athens שבמדינת ג'ורג'יה. הלב של הלהקה הם הצמד פטרסון הוד (Patterson Hood) ומייק קולי (Mike Cooley) שייסדו את ההרכב הראשוני באמצע שנות ה-90. שניהם כבר בעשור הרביעי לחייהם, אבל מובילים את הלהקה הזו שנים בדרכים כאילו הגיל עומד במקום.

מה שבשבילי מציב את  ה- Drive By Truckers הרבה מעל להקות רוק (דרומי או כלשהוא) אחרות  מאז ומהיום זו הכתיבה שלהם ויכולת להעביר סיפור בשיר. מה שלא רואים בדרך כלל באופן בולט אצל הרבה הרכבים שכאלה מהדרום, שהדגש אצלם נשאר על הגיטרות והסולואים. מייק קולי ופטרסון הוד,  מעבר להיותם כותבים מוכשרים, הם גם מספרי סיפורים מעולים וזה משהו שתמיד הגיע לידי ביטוי באלבומים של הלהקה.