חודש יוני הגדול: (עוד) אלבומים חדשים

חודש יוני היה גדוש במוזיקה חדשה שציפיתי לה. ים של אלבומים שציננו במעט את החום שבחוץ, או הכניסו אותו ישר ללב עם מגוון צלילים. מתוך העומס, הנה 8 אלבומי יוני שכנראה בלטו לי מכולם.


 

Jason Isbell & The 400 Unit – The Nashville Sound
51tbSY+teyL

נתחיל עם האמן הכי קרוב אלי. היו לא מעט רמזים על חזרה של ג'ייסון איזבל לסאונד יותר חזק, חשמלי ורוקנ'רול באלבום החדש. במיוחד עם דגש על "אלבום להקה" וכשהשם של להקת הגיבוי של ג'ייסון, The 400 Unit, חזר להתנוסס ליד שם האלבום (למרות שהם ניגנו איתו גם באלבומי הסולו האחרונים כביכול). פעם ראשונה שהם רשומים שם לידו מאז Here We Rest של 2011, ופעם ראשונה שהם מופיעים על עטיפת אלבום שלו בכלליות. התקוות שלי היו שאיזבל יחזור לסאונד הקצת יותר מלוכלך וחופשי. זה שהיה שם בתקופה עם ה-Drive By Truckers או אפילו בשני אלבומי הסולו הראשונים שלו. הסאונד שהאמת אני מתגעגע אליו קצת כיום. נורא רציתי שכל זה יחזור אחרי שני אלבומי קאנטרי-פולק\אמריקנה ובמיוחד Singer/Songwriter מוצלחים, יחד עם הגיטרה החשמלית של איזבל, שבעבר הוא היה משתמש בה הרבה יותר. והוא גיטריסט מעולה.

מחוות אישיות והוצאות פשוטות (בשנות האלפיים)

זה לא דבר חדש שיוצאים אלבומי מחווה לאמנים. זה קורה כל הזמן. ברוב הפעמים אלו מספר שמות שונים או קבוצה גדולה של אמנים שמשתתפים בפרויקט שכזה, שמוקדש לאמן אחר מוערך. מעטים יותר אלו אלבומי המחווה שמוקלטים ע"י אמן, או שם אחד ספציפי. כזה שבוחר לבד את כל השירים, מבצע את כולם ומגיע לחלוק כבוד ואהבה למישהו אחר שהשפיע עליו בדרך כזו או אחרת. יש משהו שונה באלבומים הללו. יותר אישי ומכוון ומגיע בדרך כלל ממשיכה טהורה לאותה מוזיקה ושירים שמוצגים בביצוע אחר.

בשנות האלפיים היו מחוות ממש מוצלחות בסגנון. בחרתי לכתוב על חמש הוצאות אישיות כאלו מהעשור האחרון, שספציפית אהובות עלי מאוד.

The Black Keys – Chulahoma: The Songs of Junior Kimbrough
f8388de2c5c54fa4b456c8284ac8651f

בשנת 2006 הבלאק קיז היו בתקופה שבה נורא אהבתי אותם. לפני שהפכו קצת מאוסים אצלי בשנים האחרונות, או איבדו משהו מהקסם שגרם לי להתאהב בהם עם האלבומים בעשור הראשון של שנות האלפיים. מאז Brothers של 2010 משהו השתנה ודחק אותי טיפה רחוק מהם. עדיין, הבלאק קיז של 2006 והסביבה נשארו נהדרים, וכמו כן בשיאם.

קול צעיר בלב קודר

לא כל יום תופס אותך אלבום של יוצרת שהקליטה ושיחררה אותו עוד בטרם מלאו לה 20 שנה. לא כל יום אתה מוצא קול בגיל העשרה שיכול לרגש אותך מוזיקלית כמו אמנים כפולים ומשולשים ממנו בגיל. ג'סיקה לי מייפילד היא האחראית לאלבום והקול הזה. זכרו את השם כבר מעכשיו.

מייפילד מגיעה מקנט, אוהיו, וחגגה לא מזמן יום הולדת 21 נכון לכתיבת שורות אלו. הקריירה המוזיקלית  שלה החלה לפני מספר שנים, כאשר מיני-אלבום עם שירים ביתיים שהקליטה בגיל 15 הגיע לאוזניו של דן אורבך, המתפקד כחצי מהצמד המוצלח The Black Keys (האהובים עלי). אורבך זיהה סגנון וכישרון כתיבה שלא רואים אצל נערות בגיל 15, לקח את מייפילד תחת חסותו והקליט איתה את אלבום הבכורה שלה, אותו גם הפיק.

ב-2008, כחודש אחרי שחגגה יום הולדת 19, יצא אותו אלבום של מייפילד. אלבום בשם "With Blasphemy So Heartfelt".

בשמיעה ראשונה של האלבום היה לי קצת קשה להאמין שהמילים הללו וסגנון המוזיקה נכתבו על-ידי מישהי בת 18\19. מייפילד כותבת שירים קודרים, כנים, מאוד אישיים, שמוגשים על-ידי קול צעיר ויפה, שלפרקים נראה שהוא מוכשר ובוגר הרבה יותר מגילו האמיתי.

"With Blasphemy So Heartfelt" – אלבום בכורה בוגר בהרבה מגילו…