אלבומי חודש מרץ

המשך סיקורי אלבומים מתוך ים ההוצאות החדשות שאני מחכה להן בחודשים הראשונים של השנה הזו. לאורך חודש מרץ יצאו לא מעט אלבומים כאלו. כולל כמה נהדרים של קולות נשיים אהובים שפותחים את הפוסט הנוכחי. היו כמה שלא הכנסתי לכאן, כמו החדשים של סמנת'ה קריין, Old 97's, בקה סטיבנס ואחרים. אבל בחרתי שמונה אלבומים שיותר בלטו אצלי; שישה אלבומי אולפן, אלבום הופעה אחד והוצאה מחודשת אחת. ראו זאת גם כפוסט המלצות לפסח, אם רציתם לקנות מתנה לחג לעצמכם או מישהו אחר.


Laura Marling – Semper Femina
30694

ביליתי לא מעט החודש עם החדש של לורה מרלינג. בשנתיים האחרונות קצת ירד לי ממנה וגם את האלבום האחרון Short Movie קניתי באיחור, כי פחות היה בא לי. באופן שקשה להסביר, כי ממש אהבתי את השלושה שקדמו לו. פשוט הייתי בתקופה כזו. כשהיא עשתה הכל נכון, אבל אני פשוט הייתי במקום אחר. עכשיו לגמרי חזרתי למקום ההוא, בו האוזניים והרגשות שלי רוצים שוב לורה ופוגשים את המוזיקה שלה בצומת ישנה ומוכרת.

עם הפנים קדימה

אוקי, אנחנו הולכים ומתקרבים לעונת הסיכומים. בעצם מבחינת המחשבות והתכנונים, אני כבר שם כל שנה בתקופה הזו. יצא בחודש האחרון גל של אלבומים חדשים שציפיתי להם. חלקם כבר עברו אצלי, חלק מחכים, ועוד כמה נשמרים בסוד לקראת סיכום השנה המסורתי של הבלוג. זה פוסט סיקור אלבומים חדשים האחרון ל-2015. אני פשוט נכנס ל-Zone של עבודה על הסיכום עוד מעט ובנוסף יש עוד איזה פוסט-שניים ומגה-פרויקט נוסף שאני מתכנן עוד לפני כן, אז צריך את הזמן.

בחרתי מספר אלבומים טריים שלא בטוח שכולם יהיו בסיכום הגדול. פשוט יצאו השנה כ"כ הרבה אלבומים טובים שאהבתי…ויש עוד בדרך. אז רציתי לכתוב משהו על כמה פה, כדי שאם הם באמת ימצאו את עצמם בחוץ, הם לפחות יקבלו את הבמה והמילים שלי עכשיו. לא בגלל שהם לא מוצלחים (אחד מהם אולי, באופן מפתיע. הסבר בהמשך), פשוט אין מקום לכולם ברשימת אלבומי השנה. אז הנה כמה המלצות טריות + אכזבה אישית אחת שאני עדיין בודק לאן יחסינו הולכים…

Craig Finn – Faith In The Future
faith

פתיחת 2012

עבר כחודש וחצי מאז פוסט סיכום 2011 שלי. הגיע הזמן לפתוח את המוזיקה של 2012, בתקווה גם ליותר עקביות בכתיבה ועדכונים שלי פה השנה.

אתחיל עם שני אלבומי ינואר הטריים שפתחו לי את 2012 :

Craig Finn – Clear Heart Full Eyes

אלבום סולו של סולן The Hold Steady, הרכב שהוזכר פה בסיכום השנה שלי של 2010 עם אלבומם המצויין האחרון "Heaven Is Whenever". זוהי הוצאת הסולו הראשונה של פין ("Finn" להזכירכם, שלא יהיו גסויות), אחד ממספרי הסיפורים היותר טובים לדעתי בסביבה כיום. זהו אלבום רגוע יותר מוזיקלית ממה שפין רגיל לעשות עם ההרכב שלו ובאמת יש פה דגש חזק יותר על המילים והסיפורים בשירים. לא שחסרה פה מוזיקה (שכוללת גם כמה כינורות ו-Pedal Steel נפלאים ברקע שממש שוו אותי בכמה קטעים), אבל ההוצאת סולו הזו בהחלט מקפיצה אולי עוד יותר לקדמת הבמה את הכתיבה. אצלי אישית זה בא לידי ביטוי במיוחד בשלושת השירים האחרונים שבאלבום, עם שברון לב ומטפורות אהבה ועזיבה מבית היוצר של קרייג פין, בדיוק כמו שאני אוהב.

הרגשתי שכל האלבום ממש נחמד וטוב, אך השיא שלו מתנקז בהכנה הרגשית של השירים "Rented Room" ו-"Balcony" שמובילים לסיום של "Not Much Left of Us" שלגמרי פוצץ לי את הלב בזמן שהאזנתי לו ועברתי על המילים בחוברת. סיום שנורא עשה לי את זה וסיים גם אחלה אלבום סולו ראשון.