יומן מסע מוזיקלי – חלק שני

יומן מסע מוזיקלי

חלק שני – "This could be the last time"

יום ראשון, 31 באוקטובר 2010, ניו ג'רזיניו יורק
זהו, הכל מוכן. אני מתעורר ל- Halloween בביתם של מארחי עם עוד כמה Amoricans (הכינוי לאוהבי הבלאק הקרואוז הקרובים) שמתארחים אצלם ומתארגנים לצאת. הערב ההופעה הראשונה ב- Best Buy Theatre בטיימס סקוואר. הראשונה מתוך חמש בשבוע הקרוב. הערב אני גם בביקור ראשון במנהטן.

יצאנו לדרך בשעת צהריים מאוחרת, כולנו באוטו, חלקנו מחופשים. התרגשות וחיוכים באוויר. מגיעים לשם מוקדם כמובן. אני תמיד מגיע בשעה מוקדמת להופעות, ראשון או בין הראשונים בתור, כדי לתפוס את המקום שלי ממש על הבמה באמצע, הכי קרוב שאפשר. אין דרך אחרת בשבילי. שם החוויה היותר גדולה. ואני ממש לא היחיד שחושב ככה כשזה נוגע להופעות של הקרואוז. במיוחד בריצת חמש הופעות המיוחדת הזו בניו יורק.

בדרך למנהטן עלינו על גשר ג'ורג' וושינגטון וכשצפיתי בבניינים הגבוהים המתקרבים נזרקו לראש שלי התמונות מהסרט "The Song Remains The Same" של לד זפלין כשהם מגיעים לתפוח הגדול. תמונות משם ומהסרט האהוב עלי "כמעט מפורסמים" כשויליאם מילר ולהקת Stillwater מגיעים גם כן באותה דרך לתפוח הגדול, כמחווה לאותו סרט של זפלין. Misty Mountain Hop התנגן לי בראש, כפי שהוא מנוגן ברקע בסצינות ההן. חיוך מרוגש עלה על פני.

יומן מסע מוזיקלי – חלק ראשון

יומן מסע מוזיקלי

חלק ראשון – "Welcome to the Goodtimes"

יום שבת, 30 באוקטובר 2010, ניו יורק
השעה שש בבוקר שעון ניו יורק. אחרי 12 שעות טיסה שעברו יחסית בסדר אני נמצא בשדה התעופה JFK. אני חייב לציין שהטיסה די הפחידה אותי. מעולם לא טסתי מספר כזה של שעות ואני גם אחד שדי סובל מטיסות. כלומר, לא ממש נלחץ או מרגיש לא טוב. אני פשוט לא אוהב את זה. החוויה האישית שלי בטיולים האלה תמיד מתחילה רק אחרי שאני נוחת במחוז חפצי ולא בשדה תעופה-דיוטי פרי-טיסה לפני. בכל אופן, יחסית לחששות שלי היה בסדר גמור. אפילו הצלחתי לישון לאיזה 3 שעות באמצע, משהו שאני אף פעם לא מצליח לעשות בטיסות.

אחרי היציאה מביקורות הדרכונים והכל שעברו די מהר וחלק בלי שום בעיה ("יש, הויזה שלי בסדר!"), פגשתי את ריק שחיכה לי בקבלת הקהל המגיע לניו יורק. עוד אחד מבין אוהבי הבלאק קרואוז הרבים מארה"ב שכ"כ שמחו שעשיתי את הנסיעה הזו ועם זאת היו גם כ"כ נחמדים. התכנון הוא שאני וריק ניסע יחד לאטלנטיק סיטי להופעה בערב ושם בין השאר אפגוש גם את דייב וג'ן שמארחים אותי בביתם בניו ג'רזי בכל זמן שהותי בניו יורק, ואעשה איתם את הדרך חזרה. הדבר הראשון אגב שריק אמר לי אחרי שנחתתי הוא האם התעדכנתי בסט ליסט של ההופעה אתמול בפילדלפיה…אמרתי שלא והוא אמר לי שהם ניגנו שם את Tornado (שיר די נדיר של הלהקה שמעולם לא בוצע בהופעה לפני). הגבתי בהתלהבות וכבר התחלתי לפנטז על ביצוע שני בניו יורק בשבוע הקרוב. ההתרגשות של פעם ראשונה במקום הזה + ההופעות התחילה ממש לתפוס תאוצה.

יומן מסע מוזיקלי – ההתחלה

לפני שלושה שבועות חזרתי מטיול חיי. אני רגיל לעשות מסעות מוזיקליים אחרי להקות שאני אוהב. זה הפך אצלי למסורת מאז הפעם הראשונה לפני כמעט חמש שנים. זה התחביב הגדול ביותר שלי, זו האהבה הגדולה ביותר שלי וזה הדבר שהכי מנקה לי את הנשמה.

השנה זה הגיע לשיא עם כמעט חודש של טיול גדוש הופעות מיוחדות ורגעים אישיים מדהימים שאין לי מושג אם אצליח בכלל להעביר למילים. אבל אני אנסה. לא יודע בכמה חלקים זה יגיע וכמה זמן זה ייקח, אבל הנה זה מתחיל. בזמן הקרוב אני אנסה להעביר לפה את הסיפורים, התחושות והרגעים האישיים של המסע המוזיקלי הארוך והמיוחד ביותר שלי עד כה. ניסיון להעביר את החוויות הגדולות למילים. משהו שלא תמיד יוצא החוצה בקלות, במיוחד כשאלו רגעים מאוד קרובים אליך בחיבור עם תחביב מסויים ואין לך מושג איך לשתף את מה שאתה חש ומה שהרגעים הללו עושים לך.

אבל הנה מתחילים לנסות…אז אתם מוזמנים להצטרף לנסיעה.

יומן מסע מוזיקלי

פרולוג – "If music got to free your mind"

יום שישי, 29 באוקטובר 2010, ישראל.
קרוב לחצי שנה של ציפייה עומדת להסתיים בעוד כמה שעות. טיסה 269 של Delta תמריא לעבר ניו יורק קצת אחרי חצות, שעון ישראל, ואני עליה. זו הולכת להיות הטיסה הראשונה שלי מבין ארבע בשלושת השבועות הקרובים. זו גם הולכת להיות הפעם הראשונה שלי בניו יורק וארה"ב בכלל. זו הולכת להיות יריית הפתיחה של המסע המוזיקלי הגדוש ביותר שלי עד כה.

פסקול חדש לחגים

עשיתי זאת בפסח, ועכשיו מגיעה הזדמנות נוספת לעוד המלצות לחגים. אז קבלו חמישה אלבומים שיצאו לאחרונה שכדאי לשים אליהם לב, לקנות מתנה לכם או לאחרים, או סתם לקרוא מה יש לי להגיד עליהם…


ג'ני לואיס, סולנית ההרכב Rilo Kiley, פצחה במקביל בקריירת סולו לפני ארבע שנים. אלבום הסולו השני שלה, Acid Tongue, יצא לפני שנתיים והיה אחת ההפתעות היותר נעימות שלי ב-2008. כעת היא חוברת שוב לשותף המוזיקלי שלה (וגם בחיים) ג'ונתן רייס והם הוציאו חודש שעבר את האלבום הזה, כצמד.

אם ב- Acid Tongue לואיס הלכה יותר על כיוון ההשפעות של אמריקנהקאנטרי-רוק בטיבול של כתיבה כנה ומקסימה, פה היא עוברת למשהו הרבה יותר קליל, על הצד הפופ-רוק המהיר וקל יותר לעיכול. בעיקרון הסאונד באלבום הזה הוא מהדברים שקצת יותר רחוקים ממני, אבל אחרי כמה שמיעות הוא התאזן אצלי כאלבום לא רע בכלל. 11 הרצועות ב- I'm Having Fun Now ננעלות אחרי 35 דקות בלבד, זמן מדוייק בשביל סוג כזה של אלבום. הוא רחוק מאוד מפסגות היצירה של Acid Tongue , אבל עובד כראוי כאלבום קיץ טוב. אני חושב שאם זה היה אלבום של לואיס לבדה הוא היה משמח אותי יותר, כי בכמה מהשירים פה ששר ג'ונתן רייס (הם מתחלקים בקולות לאורף האלבום) פשוט רציתי לשמוע את ג'ני. אך עדיין הוא עובד ואפשר למצוא פה אחלה שירים. רק צריך להגיע אליו ב-Mood הנכון.