יומן מסע מוזיקלי

חלק שני – “This could be the last time”

יום ראשון, 31 באוקטובר 2010, ניו ג’רזיניו יורק
זהו, הכל מוכן. אני מתעורר ל- Halloween בביתם של מארחי עם עוד כמה Amoricans (הכינוי לאוהבי הבלאק הקרואוז הקרובים) שמתארחים אצלם ומתארגנים לצאת. הערב ההופעה הראשונה ב- Best Buy Theatre בטיימס סקוואר. הראשונה מתוך חמש בשבוע הקרוב. הערב אני גם בביקור ראשון במנהטן.

יצאנו לדרך בשעת צהריים מאוחרת, כולנו באוטו, חלקנו מחופשים. התרגשות וחיוכים באוויר. מגיעים לשם מוקדם כמובן. אני תמיד מגיע בשעה מוקדמת להופעות, ראשון או בין הראשונים בתור, כדי לתפוס את המקום שלי ממש על הבמה באמצע, הכי קרוב שאפשר. אין דרך אחרת בשבילי. שם החוויה היותר גדולה. ואני ממש לא היחיד שחושב ככה כשזה נוגע להופעות של הקרואוז. במיוחד בריצת חמש הופעות המיוחדת הזו בניו יורק.

בדרך למנהטן עלינו על גשר ג’ורג’ וושינגטון וכשצפיתי בבניינים הגבוהים המתקרבים נזרקו לראש שלי התמונות מהסרט “The Song Remains The Same” של לד זפלין כשהם מגיעים לתפוח הגדול. תמונות משם ומהסרט האהוב עלי “כמעט מפורסמים” כשויליאם מילר ולהקת Stillwater מגיעים גם כן באותה דרך לתפוח הגדול, כמחווה לאותו סרט של זפלין. Misty Mountain Hop התנגן לי בראש, כפי שהוא מנוגן ברקע בסצינות ההן. חיוך מרוגש עלה על פני.