יום הולדת 70 לרוני ווד: עשר תחנות אהובות

רוני ווד חוגג יום הולדת 70 היום. הגיטריסט שלרוב מתקשר לרולינג סטונס, איתם הוא כבר ארבעה עשורים חבר מן המניין, אבל הוא עשה דברים עוד הרבה יותר טובים מוקדם יותר בקריירה מבחינתי. במיוחד מבחינת הקלטות. בהרכבים השונים שהיה חבר בהם וגם בקריירת סולו.

כדי להגיד מזל טוב בחרתי לשתף עשרה שירים מתוך נקודות ותחנות בולטות ואהובות עלי שלו, בהן הוא כתב\מנגן\שר. שירים והוצאות שיותר בולטים אצלי, מתוך באמת המון קטעים לאורך הקריירה הארוכה.


?The Birds – How Can It Be
1965

נתחיל עם אחד השירים הכי מוקדמים של ווד, כשהיה חלק מההרכב של The Birds (לא להתבלבל עם ההרכב המוכר יותר של The Byrds). הלהקה הזו היתה קיימת מספר שנים ספורות מאוד באמצע שנות השישים. הוציאו מספר סינגלים, כאשר השיר How Can It Be היה B-Side שרוני ווד כתב ונשמע בו מעולה עם הגיטרה החורכת שלו.


The Jeff Beck Group – Spanish Boots
1969

רוני ווד היה חבר בהרכב הזה בראשותו של ג’ף בק והסולן רוד סטיוארט הצעיר (איתו ווד ישתף פעולה לא מעט בהמשך הקריירה). רוני מנגן בשני האלבומים הראשונים והמוצלחים,בעיקר באס בשני האלבומים הללו. אבל זה היה השיר היחיד שלו בתור כותב ראשי. אחת התרומות הבולטות שלו שם.

וורן זיבון: Play That Dead Man’s Song. על מוזיקה, חיים ומוות

אם היה עדיין בחיים, וורן זיבון היה חוגג יום הולדת 70 עגול ממש היום. אבל 14 שנה שהוא כבר לא כאן. מספר השנים שחלפו מאז מוות ידוע מראש של מוזיקאי גדול, שנפרד מאיתנו בדרך אולי הכי פשוטה, מכובדת ומרגשת בין כל אלו שנפרדו מהעולם מוקדם מדי בנסיבות מצערות.

וורן זיבון היה בשבילי נשק סודי בעולם המוזיקה. סוג-של ג’וקר או איזה כדור מסובב בתוך עולם הרוקנ’רול המורחב שהיה חלק ממנו. הוא ידע לשלב סגנונות, להזיע עם חשמלית ולרגש על הקלידים. בכלל, הוא מהקלידנים היותר טובים שהיו כאן, בשורה אחת אולי עם הגדולים ביותר והשמות המוכרים שזכו גם להרבה יותר תהילה ממנו.

הוא התחיל על הקלידים בתור שחקן משנה. הופיע לא מעט עם ה-Everly Brothers ועשה איזה מעבר מעולם הפולק לעולם הרוק ומשחקן משנה לראשי, עם שינוי סגנונות אל עבר קדמת הבמה. אך הבמה הזו לא הגיעה על ההתחלה. אלבום הבכורה שלו מ-1969 די נכשל, ורק שבע שנים לאחר מכן, ב-1976, הוא שחרר אלבום שני שהתחיל לו רשמית את הקריירה המוקדמת המוצלחת.  מקרה שתמיד קצת הזכיר לי את אמילו האריס בתחילת הקריירה, עם אלבום ראשון גם כן פחות מוכר\מוצלח מ-69 ואז Pieces of the Sky שלה מ-75 שהרבה מחשיבים בתור אלבום ראשון “אמיתי”…

פטי סמית’ בת 70: פוסט אישי ומיקס סוקר קריירה

זה היה בחודש יוני, שנת 2013. עמדתי ליד הדלתות של אולם ה-Shepherd’s Bush Empire בלונדון שאני מכיר כ”כ טוב, מצפה לעוד חוויה מוזיקלית גדולה בפנים. כזו שחיכיתי שנים לראות מול העיניים. ואז היא יצאה החוצה ועמדה שם. בודקת ומסתכלת על העוברים ושבים, שחלקם הגיעו לשם בגללה. היא נראתה נבוכה במעט, מציצה לצדדים בסקרנות, כאילו היתה אמנית מתחילה בערב הראשון שלה על הבמה בתור האירוע המרכזי.

לפני שפנתה לדלת הצדדית בחזרה לאולם, ניגשתי להגיד שלום. כבר עמדתי עשרה מטרים ממנה בכל מקרה, אז למה לא. זו היתה פגישה קצרה. אמרתי שטסתי לראותה במיוחד מישראל וכנראה משהו על המוזיקה שלה שמלווה אותי שנים. היא חייכה בביישנות, כמו ילדה קטנה, אמרה תודה ולחצה את ידי. כשהסתובבה פתחתי את כף היד שלי וגיליתי שהיא השאירה בה את המפרט שלה. הרמתי את הראש מעלה, ראיתי אותה בדיוק נעלמת לתוך האולם וחייכתי חיוך גדול לאור המחווה והמפגש הקטן הזה.

guitarpickpatti

המזכרת והמחווה מהמפגש הקצר.

בערך שעתיים אחר כך כבר עמדתי בפנים וראיתי הכי קרוב שאפשר את הילדה הביישנית מבחוץ הופכת למפלצת במה, כשאור הזרקורים מדליק אותה ומבליט את המוזיקה והמילים שלה לאורך כל הערב. זו היתה הופעה מדהימה. יותר משדמיינתי בכל הזמן שקדם לכך, כשהאזנתי לאלבומים שלה לבד בבית או בדרכים. האהבה והחיבור שלי לפטי סמית’ כל השנים קיבלו חיים חדשים שם. מסוג המקרים שאתה אוהב אמן בטירוף ומאוד לעומק וחושב שאי אפשר יותר. ואז מגיע הרגע שהוא, או היא, עומדים ממש מולך עם המוזיקה הזו ב-Live וזה מתעצם ברמות שקשה לתאר. עד היום זו אחת ההופעות היותר טובות שראיתי.

Just Another Line in the Field of Time – ניל יאנג בן 70

אוקי. ניל יאנג. 70. הקדמה קצרה:

כבר בתחילת השנה חשבתי על איך אני אחגוג את יום ההולדת המיוחד לאחד האמנים הכי אהובים עלי, שגם כתבתי עליו רבות בעבר ופה בבלוג. עלה הרעיון לסיקור קריירה ואיכשהו להביא הרבה מוזיקה, מכל השנים, מכל ההרכבים, הסגנונות והתקופות. אז אחרי עבודה קשה, עריכה, שבירות ראש בבחירות והשקעה רבה, כפי שתמיד עשיתי פה עם יאנג, אני מציג בפניכם את הפוסט החגיגי הזה. שבעים על שבעים – ספיישל סיקור קריירה של ניל. שבעים שירים מתוך שבעים תחנות שונות בקריירה. כרונולוגית, עם המידע, האנקדוטות של כל תחנה וכמובן התוספת האישית.

ניסיתי לייצג את כל מה שניל יאנג הוא בשבילי דרך בחירות השירים; הטובים, הרעים, המושלמים, המוזרים, המוכרים, הנדירים והאהובים עלי. סולו, עם להקה, חשמלי, אקוסטי, כל ההרכבים השונים, ההוצאות והתקופות לכל אורך הקריירה. מהאלבום הראשון עם באפלו ספרינגפילד עד לאלבום האולפן האחרון עם Promise of the Real (מינוס ההוצאה הטרייה של “Blue Note Cafe” שיוצאת רשמית מחר במסגרת ה-Archive Performance Series, שהודיעו עליה מאוחר מדי אחרי שכבר דברים כאן היו מוכנים).

בסוף מצעד שבעים השירים הנבחרים יש גם עוד שיר אישי לשנה הבאה + הטקסט האישי שלי על יאנג לכבוד האירוע + מיקס מטורף שערכתי לסיום החגיגה שמאגד את כל השירים יחד. עכשיו אפשר להתחיל:

70 שנה בדרכי העפר של אמריקה

הוא היה חלק מרכזי באחד ההרכבים החשובים של שנות השישים והשבעים. הקול שלו ותפקידו כמתופף השאירו חותם בהיסטוריה המוזיקלית של אמריקה, השורשים שלה והשירים הקלאסים שבקעו מגרונו. על הדרך הוא גם היה בין השאר שחקן, מפיק, סופר וחולה סרטן שכמעט לקחו לו את אותו קול מוכר שנשאר חקוק בהיסטוריה.

וכיום? ובכן, כיום הוא פשוט מוזיקאי ויוצר בן 70 שנמצא בשיא חדש בקריירה המוזיקלית שלו וממשיך להופיע ולייצר לאמריקה ולעולם מוזיקה שתישאר איתנו לעד.

ליבון הלם נולד ב-26 במאי, 1940. את התהילה שלו הוא קיבל כמתופף והקול המרכזי של The Band. אותו הרכב שגיבה את דילן, הקליט איתו ופרץ בזכות עצמו בסוף שנות ה-60 עד הסיום של הליין-אפ המקורי עם הוואלס האחרון ב-1976.

הוא היה בעצם החבר הראשון במה שלעתיד יהפוך ל-The Band. הוא הצטרף ללהקת הגיבוי של רוני הוקינס ואחד-אחד אחריו הצטרפו עם הזמן לאותו הרכב ארבעה מוזיקאים קנדים; רובי רוברטסון, ריצ’ארד מנואל, ריק דנקו וגארת’ האדסון. הלם למעשה היה האמריקאי היחיד בהרכב שיפרוץ לתודעה עם שמו המוכר. הוא גם היה הסולן המרכזי בלהקה ששילבה בין קולות חבריה. ריצ’ארד מנואל וריק דנקו לפעמים תפסו פיקוד מול המיקרופון, אבל היה זה ליבון שנשאר כקול המרכזי הכי מוכר בשירים של The Band. אותו קול עם מבטא דרומי שיושב לו שם מאחורי התופים ושר על כל ההיסטוריה והסיפורים בשירים להם היה שותף.