החודש לפני: 50 שנה להקלטה של Dream Letter

היום בדיוק לפני 50 שנה טים באקלי הקליט את מה שעד היום נחשב האלבום האהוב עלי שלו. אלבום ההופעה ששוחרר תחת השם:
Dream Letter: Live in London 1968
 
זה היה ב-7 באוקטובר 1968. בדיוק באמצע התקופה הכי טובה מבחינתי של הקריירה הקצרה שלו שנעצרה ונעלמה אחר כך בגיל 28. אחרי האלבום השני Goodbye and Hello וכשנה לפני Happy Sad. שני אלבומים שגם מיוצגים פה נורא יפה במספר קטעים. ההופעה הזו הייתה מהדברים הממש ראשונים ששמעתי של באקלי ולמעשה שימשה כפתח שלי אל שתי קריירות; זו של טים באקלי וגם זו של פרד ניל.
 
את המוזיקה של פרד ניל התחלתי להכיר בגלל החשיפה פה לגרסה של באקלי ל-The Dolphins הנפלא. זו גרסה שתמיד עלתה אצלי על המקור ועד היום היא האולטימטיבית לשיר הזה אם שואלים אותי. לא גרסת האולפן, לא המקור, לא ביצועים אחרים. רק זו מתוך Dream Letter.
 

זה רק רגע קסם אחד מתוך אלבום כפול שמלא בטים באקלי במיטבו. עם לא מעט ביצועים ארוכים לשירים, קטעים אקספרימנטליים ושימוש מושלם בגיטרת 12 המיתרים ההיא. ההופעה הזו הוקלטה אמנם ב-68, אך אלבום ההופעה הרשמי שוחרר רק ב-1990. הוצאת פוסט-מוות די מאוחרת, אך כ”כ חשובה בשבילי.

 

החודש לפני: 50 שנה ל-Sweetheart of the Rodeo

בתחילת 1968 ה-Byrds מצאו את עצמם בצומת דרכים. הם בדיוק שחררו את The Notorious Byrd Brothers, האלבום אולי הכי ניסיוני שלהם, החליפו חברי הרכב והיו בדרך לניסיון וכיוון חדשים נוספים, שהם אפילו עוד לא היו מודעים להם. כיוון ושינוי סאונד שיחרטו עוד יותר בגדול שם של אלבום ספציפי בהיסטוריה. שלהם ועולם המוזיקה בכלל.

אחרי שמייקל קלארק עזב ודיוויד קרוסבי הועזב, החברים המקוריים רוג’ר מקגווין וכריס הילמן נשארו די לבד. הם היו צריכים למלא את החלל ולגייס שמות חדשים להרכב. אחד מהם היה המתופף קווין קלי. השם השני היה זה שהשפיע הכי הרבה על הסאונד, הצלילים והצבעים של האלבום העתיד לבוא – גראם פרסונס. בזמנו פרסונס לא היה עדיין שם מוכר. הוא היה רק בן 21 כשהצטרף ל-Byrds בפברואר של 68. אבל כבר הקליט ובדיוק שחרר את האלבום Safe at Home של ה-International Submarine Band, אותם הוביל. אלבום מוקדם נהדר שכנראה הגדיר קודם לכן את המושג קאנטרי-רוק, שרק עמד להתבסס עוד יותר.

הילמן הכיר את פרסונס בקטנה והביא אותו ללהקה, בעקרון כדי למלא מקום על הקלידים והרמוניות קוליות. אבל לפרסונס הצעיר היתה את החוצפה (החיובית במקרה הזה) ואת החזון שלו. די מהר הוא עבר לגיטרה ועמד להשתלט גם על קולות וסגנון. לרוג’ר מקגווין היה קונספט מסוים ורצה להקליט אלבום All American, שנע דרך ז’אנרים והיסטוריה. אבל פרסונס הגיע עם הרבה נחישות וכיוון ורעיון משל עצמו. לנבור, להעמיק ולשפר את הסאונד שהקליט עם ה-Submarine Band. ליצור אלבום קאנטרי-רוק נטו. את הילמן הוא משך לצד הזה די מהר, אחרי שהראה בעבר משיכה לז’אנר עם ה-Byrds, אבל לא בכוח מלא. מקגווין התרצה אחריו.

החודש לפני: יובל של ניסויים

שלושה אלבומים אהובים וקצת שונים של האמנים שהקליטו אותם, חגגו החודש 50 שנה ליציאתם או הקלטתם. אלבומים שתפסו את ההרכבים והמוזיקאים במקום טיפה אחר ויותר ניסיוני בקריירה. שלושתם נשמעים עדיין מצוין גם חמישה עשורים לאחר מכן ואף נתפסים יותר בהבנה ואהבה ע”י המאזינים.


ב-13 בינואר 1968 ג’וני קאש הגיע סוף סוף לבית הסוהר פולסום בקליפורניה, כדי להגשים רעיון של שנים ולהקליט אלבום הופעה מול אסירים מקומיים. זה קרה עם ג’ון קרטר לצידו, יחד עם קארל פרקינס הגדול וה-Statler Brothers שחיממו אותו. הוא הקליט שם את אחד האלבומים הכי אייקונים שלו בקריירה – At Folsom Prison.

האלבום שוחרר רשמית מספר חודשים לאחר מכן וכלל כמעט את כל השירים שקאש ביצע שם, בשני סטים בשעות שונות ביום ההוא בינואר. רשימת השירים מאוד התאימה ברובה לרוח המקום…עם Folsom Prison Blues ו-Twenty Five Minutes To Go, הגרסה שלו לבלדת הרצח האהובה על בהיסטוריה – Long Black Veil ועוד נוספים שהאסירים מולו קיבלו עם חיוך ציני או התלהבות אדירה.

61JCbWRp7DL

לפני עשור שוחררה ה-Legacy Edition של האלבום שמומלצת בחום. כי היא כוללת את שני הסטים המלאים של קאש באותו יום היסטורי ב-Folsom, עם הפתיחה ושירי החימום של פרקינס וה-Statler Brother, פלוס הסטים הלא ערוכים ושלמים של ג’וני קאש. כל זאת בנוסף ל-DVD עם ראיונות ומאחורי הקלעים של ההקלטה המיוחדת הזו. מה שיצר את החבילה השלמה מסביב לאלבום הקלאסי.