אלבומי חודש יוני + סיכום חצי שנתי

לא ייאמן, אבל נעלנו חצי שנה של 2020. שישה חודשים לא קלים האמת, עם מלחמה במגיפה עולמית, ריחוק, בידוד, אבדות, געגועים להופעות ותקופה קצת משוגעת. הדבר שהחזיק אותי על הקרקע כל התקופה הזו זה מוזיקה חדשה, שממשיכה לצאת בכמויות. בסוף של הפוסט הזה אני גם אצרף הרבה ממנה בפלייליסט שהכנתי של סיכום חצי-שנתי עם כל מה שאהבתי במיוחד עד כה. אבל לפני כן, הנה האלבומים הטריים של חודש יוני שבלטו אצלי מאוד.



Sarah Jarosz – World On The Ground

שרה ג’ארוז שחררה החודש את אלבומה החמישי והתאהבתי בו מהשמיעה הראשונה. את המוזיקה של שרה אני אוהב כבר הרבה זמן. אלבומה הקודם היה אצלי די גבוה בסיכום של 2016 (מקום שישי) והוא גם נכנס לסיכום 100 אלבומי העשור של הבלוג מוקדם יותר השנה. בזמנו חשבתי שזה האלבום הכי טוב שלה עד כה בקריירה, אבל World On The Ground הטרי מביא קרב רציני לטייטל הזה כרגע.

יש פה את כל מה שאני אוהב במוזיקה והכתיבה שלה; החום, המלודיות המדבקות, הפולק היפהפה והקול שלה. נראה שעכשיו גם נכנס רבד יותר סיפורי לשירים. כזה שעובר גם בין כמה דמויות. זה אלבום מאוד מחובר, עם סאונד אחיד וקסם די פשוט שאני אישית מת עליו. במיוחד עם שרה. לפני שנתיים היא היתה חלק מהטריו הנשי של I’m With Her, שגם כן כתבתי עליו כאן. אבל אני הרבה יותר שמח שהיא חזרה לקריירת הסולו, במיוחד עם World On The Ground. אלבום שבאמת יוצא בזמנים שהעולם לא מתרומם כ”כ, אבל החיים בתוכו כרגע הופכים קלים יותר עם הצלילים שלו אצלי ברקע.

Pay It No Mind

I’ll Be Gone









אלבומי השנה 2018

סיכום שנה – הקדמה:

וואי, איזו שנה זו היתה. אני חושב שאחת מהשנים הכי מאתגרות שהיו לי. עם המון למידה עצמית, מכשולים שעברתי, הצלחות, כיף, התמודדויות עם מלא דברים חדשים, ניסיון שצברתי, כלים שאספתי ומלא אנשים מעניינים ומדהימים על הדרך. זו היתה שנה די מטורפת שכללה גם כישלונות חשובים שלמדתי מהם והישגים אישיים משמעותיים. אחד מהם למשל היה להתחיל לשדר ברדיו הקצה. משהו שמאוד מתקשר לסיכום ולפוסט הזה, כי בין כל הדברים שציינתי, מוזיקה כרגיל ליוותה אותי בכל פניה, דרך ותקופה במהלך 2018.

זו כבר הפעם התשיעית ברציפות שאני מסכם שנה מוזיקלית בבלוג שלי וגם חולק את האהבות שלי פה במהלך כל השנה. כמו תמיד, היה קשה לצמצם ולחשוב ולדעת מי ייכנסו ל-50 הגדולים שלי. וכרגיל אני גם שמח נורא להציג ולכתוב על כל האמנים והאלבומים שיגיעו עוד רגע. עם כל הטקסטים האישיים עליהם, הסיבה שהם כאן, המידע והלינקים הרבים לשירים מייצגים. הדירוג אצלי תמיד משתנה, אבל נכון לזמן כתיבת שורות אלו, ככה הוא יצא מתוכי וככה הוא מוגש.

לפני שזה מתחיל אני רוצה להגיד תודה. לכל מי שקורא\ת אותי פה בבלוג או בדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית. לא משנה אם ותיקים או ותיקות וזוכרים מה היה פה ב-2010, או אם גיליתן את הבלוג לא מזמן, או נגיד, רק היום. אותו דבר עם תכנית הרדיו. תודה על הקריאה, ההאזנה, שיתופים, פידבקים, המלצות או תגובות. הדברים האלה נותנים תמיד יותר כוח וכיף להמשיך להשקיע ב-Passion הזה שלי.

חודש מרץ העמוס: (עוד) אלבומים חדשים

המון דברים חדשים יצאו בחודש החולף, אז הגיע הזמן לעוד סקירת אלבומים טריים. הנה חמישה שבלטו אצלי בתקופה האחרונה:

Richmond Fontaine – You Can’t Go Back If There’s Nothing To Go Back To
a4224071887_10

אתחיל עם האלבום שהכי שמחתי כנראה לשמוע החודש. לא כתבתי בהרחבה על ריצ’מונד פונטיין פה, אבל כן הזכרתי אותם בסיכום שנת 2014 שלי, בגלל אלבום אחר של מנהיג ההרכב – ווילי ולאוטין. זה היה עם האלבום של The Delines שנכנס אצלי ממש גבוה ברשימת סיכום ההיא. עכשיו ולאוטין חזר להרכב המקורי שלו, איתו הוא כבר רץ כשני עשורים כבר.

עברו חמש שנים מאז אלבומם האחרון של ריצ’מונד פונטיין, מספיק זמן להמתין. כל האלבום החדש (עם שמו הארוך) מלא בשירי-סיפורים נהדרים, כשכולם מלווים עם הגיטרות-פדל סטיל-קלידים שאני כ”כ אוהב. זה לא פלא שהם נשמעים ככה, כמו פרקים של ספר או אגודה של סיפורים קצרים בצורת שירים על מסעות, אנשים, העבר וההווה. החל מהאינסטרומנטל הקצר שפותח את האלבום ועד לסופו. ולאוטין, מעבר למוזיקאי מוכשר, הוא גם סופר, וזה עובר לתוך השירים והצלילים. אין לו קול מושלם, אך הוא חודר עמוק בהגשה וזה כל מה שצריך. הוא אמור לחזור לעבוד עם ה-Delines בקרוב, אבל כיף גדול שהוא עצר פה בתחנה מוכרת עם ההרכב הזה, שמזכיר לי לפרקים בסאונד את Uncle Tupelo וה-Scud Mountain Boys.  אך עדיין יש בו משהו שונה, וטוב שהוא עדיין כאן.