ספיישל 20 שנה ל-Almost Killed Me

זה היה בסביבות 2005/2006, כשנכנסתי ממש חזק לדרייב ביי טאקרס. מספר פעמים בזמן שיחות עם חברים מהקהילה בפורומים, שאלו אותי – “Are you into The Hold Steady too?”בפעמים הראשונות התשובה שלי הייתה לא, אבל אני כנראה צריך. במיוחד בשיחות על שתי הקהילות של הלהקות והמוזיקה שהיא די שונה, אבל יש בה משהו מדבק משותף.

כשהלכתי סוף סוף לבדוק איך נשמעים הצלילים מאחורי השם שנזרק אליי במשך תקופה, ההולד סטדי בדיוק שחררו את האלבום הרביעי שלהם, Stay Positive. אבל רציתי להתחיל מההתחלה. אז קניתי את האלבום ההוא שאפילו לא ידעתי בהתחלה את שמו, כי לא היה כתוב על העטיפה. אותה עטיפה של קולאז’ מסקרן שנראה שלקוח מאיזה לילה מטורף של מוזיקה, שתייה ומפגשים. מהלילות שמדברים עליהם שנים אחר כך.

החלטתי ללחוץ פליי לראשונה באמצע הליכה ארוכה למסיבת יום הולדת של אחי. הקול של קרייג פין החל להוביל אותי דרך העשורים האחרונים עד לנקודת ה-Meta העצמית והקמת הלהקה שאני בדיוק שומע. ואז הגיע פיצוץ הגיטרות והריפים של טד קובלר שהוביל לחשמל של The Swish, לטירוף של Most People Are DJ’s, מהשירים שהקדימו את זמנם, היופי של Certain Songs עם המיט לוף והבילי ג’ואל ואחד המשפטים הראשונים של ההולד סטדי שדיבר לי ישר ללב:
“Certain songs they get so scratched into our souls”.


השנים שאחרי המסיבות: על Open Door Policy של ההולד סטדי

מאז שהודיעו עליו, Open Door Policy היה האלבום שהכי ציפיתי לו בתחילת השנה הזו. זה כבר אלבום האולפן השמיני של The Hold Steady והוא לחלוטין שונה מכל מה שהלהקה עשתה לפניו. שינוי שהתקבל אצלי מאוד בחיוב והבנה.

זה אלבום הרבה יותר Mellow ממה שהיינו רגילים מההולד סטדי. יש בו מעט יותר התנסויות וכדורים מסובבים בסאונד. פחות הכסאח החשמלי של ההמנונים והשירים המפוצצים בחשמל מן העבר, אבל עם מלודיות וריפים שכן מזהים ומביאים עימם משהו חדש לשכבות, לבסיס, לעומק ולמילים אותן הם מלווים. ויש בו חיבור נהדר של המוזיקה האולי-מתונה-יותר יחד עם הליריקה הנפלאה של קרייג פין.

בעיקרון Open Door Policy הוא האלבום הראשון שהליין-אפ הנוכחי של ההולד סטדי הקליט בתור יצירה שלמה שמייצגת הכי טוב את המילה “אלבום”. אותו ליין-אפ שכולל שישייה מגובשת מאז שהקלידן הנפלא פרנץ ניקולאי חזר להרכב לפני חמש שנים. נכון, השישייה כבר הוציאה את Thrashing Thru The Passion לפני שנתיים, אבל זה היה אלבום שרובו איגד סינגלים בודדים בתקופה הממושכת לפני יציאתו. ב-Open Door Policy זה לחלוטין שירים שכולם הוקלטו יחד, מאוד קרובים אחד לשני, מאותם סשנים ומההתחלה עם מחשבה על יצירה אחת שלמה.





ספיישל The Hold Steady

באמצע שנות התשעים במיניאפוליס, קרייג פין וטאד קובלר היו חברים בהרכב Lifter Puller. הם הספיקו לשחרר שלושה אלבומים ולא ממש זכו להצלחה גדולה עד שהתפרקו בשנת 2000 והצמד עבר לגור בברוקלין, ניו-יורק. היה נראה שהקריירה המוזיקלית שלהם לא תמומש בסופו של דבר, עד שביקור של קרייג בהופעה של הדרייב ביי טראקרס ב-2002 וצפייה נוספת ב-The Last Waltz של The Band, גרמו לו לרצות להקים שוב להקה ולנגן.

לא הרבה אחר, כך פין וקובלר שוב מצאו את עצמם יחד, בהרכב חדש, שמבוסס בניו-יורק, אבל הלב שלו עדיין במיניאפוליס. יחד עם חברים והרבה חופש ובלי הרבה ציפיות, הם הקליטו את אלבום הבכורה של הלהקה החדשה שלהם, כשהם משלבים רוקנ’רול, השפעות פאנק-רוק ואת הליריקה הסיפורית של פין שיוצאת החוצה כמו היפ-הופ פיוטי, עם מלא גיטרות וחשמל מסביב.


השירים באלבום מלאים בדמויות שמשקפות מסיבות, התמכרויות, נעורים ואהבות מדליקות וכואבות. האלבום שוחרר בשנת 2004 ופתאום תפס קהל חדש ומבקרים והתחיל משהו חיובי, מלהיב ומפתיע שרק הלך וגדל עם שני האלבומים שיבואו אחריו. לאלבום הזה קוראים Almost Killed Me וללהקה הזו קוראים The Hold Steady. מההרכבים היותר אהובים עליי בעשור וחצי האחרון, שמאז מחזיקים קריירה ודיסקוגרפיה מכובדת עם רכבת הרים מוזיקלית.

החודש הם שחררו את אלבום האולפן השמיני שלהם, Open Door Policy, ולכבוד זאת שידרתי Killer Party ברדיו הקצה בדמות שלוש שעות של ספיישל המוקדש ללהקה. עם סיקור כל הקריירה שלהם, האלבומים, השירים, הדמויות, הסיפורים, השינויים, ההצלחות, ההופעות, ההתפרקות שכמעט הייתה והחזרה הגדולה והמגובשת של הליין-אפ הנוכחי בשנים האחרונות. כולל גם נציגים מהאלבום הטרי.






אלבומי העשור: חלק 5

לחלקים הנוספים של סיכום העשור:

חלק 1 (הקדמה + מקומות 100-81)
חלק 2 (מקומות 80-61)
חלק 3 (מקומות 60-41)
חלק 4 (מקומות 40-21)



20.
The War On Drugs – Lost In The Dream

(2014)

די מדהים מה שקרה עם The War On Drugs בשנת 2014. אחרי שני אלבומים שחיבבתי ובתור הרכב די קטן, הם התפוצצו לחלוטין. זה קרה עם האלבום Lost In The Dream, והאמת? לגמרי הגיע להם. הם עשו עם האלבום הזה קפיצת מדרגה מטורפת. באלבום שלפניו קורט וייל עוד התארח, אך כאן אדם גרנדוסיאל הפך למנהיג האמנותי הבלתי מעורער של הלהקה והוא עושה פה בערך הכל; גיטרות, תופים ושלל כלים אחרים, הכתיבה, ההפקה, ה-Art ומעבר לזה. כל האווירה של האלבום שייכת לו. והאווירה הזו ממש טובה. זה היה די מדהים לראות את הבדל האיכויות וקפיצת הסאונד באלבום הזה לעומת שני קודמיו. Lost In The Dream הוא By far הרבה יותר טוב מהם ומבחינתי גם נשאר הטופ של ההרכב גם כיום, אחרי האלבום המוצלח הנוסף שיצא אחריו.

זה אלבום שמלא בעונג רצוף של גיטרות מרחפות, צלילים מטיילים ומוזיקה סוחפת. ופה מגיעה הנקודה החשובה באלבום, וזה הרצף. אם באלבומים הקודמים מצאתי קטעים טובים פה ושם, אז כאן לכל אורך עשר הרצועות אתה לגמרי הולך לאיבוד בתוך איזה חלום. בתוך אלבום מלא ושלם וכן – שראוי להיות במקום שטיפס אליו ככל ששנת 2014 התקדמה והסטטוס של The War On Drugs בשש השנים האחרונות. לקראת סוף השנה בו יצא האלבום, ראיתי אותם גם בהופעה שרק הצדיקה אצלי עוד יותר את הדעה עליו. עדיין הייתי מופתע ממה שהאלבום הזה עשה להם מבחינת גודל. עד 2014 הם בחיים לא היו ממלאים את האולמות שהופכים לסולד אאוט כיום תוך זמן קצר. אבל הם זכו בזה בצדק עם המוזיקה שיצאה מהם.

Under The Pressure

Eyes To The Wind














הופעות השנה 2019

זו היתה שנה גדושה של הופעות אצלי. כרגיל, עם גיחות ספציפיות ומטרות מוזיקליות שכיוונתי אליהן וטסתי במיוחד בשבילן. כמו תמיד, היו המון בבית השני שלי בלונדון, גם חלק בברלין ועוד חוויות ברחבי ארה”ב. אין לי הופעת שנה מובהקת מעל כולן וגם אין דירוג הפעם, אבל בחרתי את 20 ההופעות שעשו לי את השנה הזו להרבה הרבה יותר טובה. הופעות שסחפו, הביאו ערך מוסף עוד מעבר למוזיקה או פשוט עשו לי המון טוב על הלב.

כתבתי בזמן אמת על כל ההופעות הללו בדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית, אז חזרתי לטקסטים, הסתכלתי אחורה, ערכתי, שיניתי ואני מגיש פה מחדש את המילים על החוויות. אז מוזמנים ומוזמנות לקרוא עליהן כאן ולהיכנס אולי ככה קצת לרגעים אישיים שחוויתי ואולי לגלות משהו על הדרך, להתחבר, להבין או סתם לראות מה עוללתי השנה מעבר לים.



Craig Finn
תאריך: 17 באוקטובר.
מיקום: Oslo Hackney, לונדון.

ההופעה אולי שהכי חיכיתי לחוות השנה. כי בזמן הזה כבר ידעתי שקרייג פין אחראי על אלבום השנה שלי. עבודת הסולו של קרייג מאוד קרובה לליבי, במיוחד האלבום I Need A New War שיצא השנה, שמבחינתי זה גם האלבום הכי טוב שהוציא והוא גם נועל טרילוגיית סולו של קרייג בצורה נפלאה. זה אלבום שנכנס לי עמוק ללב עם כל הבדידות, עצב, יופי, תשוקה, חיפוש ותקווה שהוא מכיל. כבר כתבתי בהרחבה ומאוד לעומק על החיבור האישי שלי לאלבום הזה במקום הראשון בפוסט אלבומי השנה שלי.






אלבומי השנה 2019

סיכום שנה, הקדמה:

עשר שנים של סיכומים. פאק. זו לגמרי תחנה מרגשת בבלוג שלי. בשנת 2010 העליתי את הסיכום השנתי הראשון שלי פה ועכשיו אני משלים עם הנוכחי עשור שלם של שיאים שנתיים, עם הפוסטים המושקעים והאישיים הללו שנועלים כל שנה של הבלוג. תהיה לזה השפעה מסוימת בסיכום שמוצג לפניכן\ם, כי קשה להסתכל על השנה הזו מבלי להתבונן גם על העשור שננעל עוד רגע יחד איתה.

יהיו כמה רפרנסים או קריצות לסיכומי עבר, נפגוש מספר חברים מוזיקליים ותיקים שהיו פה בסיכום הראשון וגם בתחנות אחרות לאורך העשור של הרמוניה דרומית, וכמובן יהיו פה גם שמות חדשים, לא מעט קולות נשיים שמובילים אלבומים ודגש מרכזי על האמנים והאלבומים שעשו לי את השנה הזו. כל זה כרגיל עם טקסטים מפורטים, לינקים לשירים ונציגים אהובים, החיבורים האישיים ובסוף גם פלייליסט בספוטיפיי שמאגד את כל השמות יחד עם מוזיקה בלבד.

לפני שניגשים להכל, מזכיר את המנה הראשונה שהעליתי בשבוע שעבר עם פוסט ההוצאות המיוחדות של השנה שלי, שכולל אלבומי הופעה, EP’s, ,אלבומי ארכיון, הוצאות מחודשות\מורחבות, Box Sets וכדומה. כמו כן מוזמנים ומוזמנות לבקר ולתת לייק לדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית, בו אני כותב כל השנה וכמעט כל יום על מלא מוזיקה ועדכונים חדשים. ואפשר גם לקפוץ לעמוד התכניות שלי ברדיו הקצה שם אני משדר בקביעות את תכנית הרדיו של הרמוניה דרומית מדי יום ראשון בשעה 11:00 (בנוסף לספיישלים ועניינים אחרים).

אני רוצה לנצל את הבמה הזו כדי להגיד גם תודה. לכל הקוראים, העוקבים, המשתפים, המגיבים והמאזינים של הרמוניה דרומית. בין אם הייתן\ם פה איתי לאורך כל עשר השנים האחרונות, או רק עשרה חודשים, או אפילו אם גיליתם אותי לפני עשר דקות. תודה רבה רבה שאתם ואתן פה, בפורמטים השונים ועדיין נהנים או צמאים למה שיש לי לכתוב או להשמיע. כל פידבק, תגובה, שיתוף או איזו הודעה פרטית גרמו לי להרבה חיוכים וכיף לאורך עשר השנים הללו.

היה לי עשור מטורף לחלוטין. עם פרידות, אבידות, שברוני לב, מוות קרוב, אתגרים, חיפושים ותקופות לא קלות. עם זאת זה היה גם עשור של הרפתקאות מלהיבות, הגשמת חלומות, טיולים, אין-ספור הופעות אדירות, רגעי אושר טהורים, שינויים, למידה והרבה אנשים מדהימים שליוו אותי או נכנסו לחיי. מוזיקה תמיד היתה שם בשבילי, בכל הרגעים והתקופות, וכמו כל שנה הנציגים הנבחרים שלה בפוסט הזה מגיעים מאותם חיבורים אישיים שהשפיעו עלי. כשסיימתי לכתוב את 1300 המילים רק על אלבום השנה שלי, שתגיעו אליהן ואליו פה למטה בסוף, העיניים שלי דמעו. זה הרגיש כמו איזה שחרור מטורף.

מקווה שתקראו אותן וגם את כל מה שמגיע לפניהן שמייצג את מה שמוזיקה עשתה לי השנה. רגע לפני, נראה לי מן הראוי שניזכר שניה בכל סיכומי העבר של הבלוג בעשור הזה, אם תרצו אחר כך לקפוץ לשם שוב או להמשיך לנבור:

אלבומי השנה 2018
אלבומי השנה 2017
אלבומי השנה 2016
אלבומי השנה 2015
אלבומי השנה 2014
אלבומי השנה 2013
אלבומי השנה 2012
אלבומי השנה 2011
אלבומי השנה 2010


ועכשיו אפשר לצאת לדרך. מקווה שתיהנו לקרוא, כי אני לגמרי נהניתי לכתוב.

























די בטוח שחגגנו: The Hold Steady בלונדון

אחרי הרבה שנים של אהבה, מעקב והנאה מהמוזיקה, סוף סוף יצא לי לתפוס את The Hold Steady בלייב. משהו שחיכה אצלי מלא זמן בשביל ההגשמה שלו. וזה קרה בצורה הכי טובה שרציתי; לראות אותם באירוע של The Weekender, עם שלושה ערבים רצופים בעיר אחת. משהו שהלהקה עושה בשנים האחרונות במקום סיבובי הופעות מלאים, שבשלב הנוכחי בקריירה שלהם זה גם די מתאים. להתמקד בערים בולטות שיש להם שם Core מעריצים ומאזינים גדול. לונדון היא אחת הערים הללו.

בשנה שעברה הם עשו זאת בלונדון גם כן, אבל לא יכולתי להגיע בגלל עבודה. השנה קניתי כרטיסים לשלושת הערבים ברגע שהודיעו עליהם, כי הסתדר לי טוב. ידעתי שיש ללהקה Die-Hards בלונדון, אבל לא ידעתי עד כמה זה חזק. כמו כן, למרות סיפורים, סרטונים וחוויות מחברים מחו”ל שהיו שם, לא ידעתי איזו רמת טירוף זה להיות נוכח בהופעות שלהם. טירוף שהיה לי העונג לחוות במשך סופ”ש מורחב אחד ושלושה ערבים שנצרבו עמוק בליבי.

New Project (3)



“…On that first night”

מכירים את זה שאתם אוהבים מאוד איזו להקה הרבה שנים ואז כשחווים אותם לראשונה סוף סוף בלייב, אתם פתאום מתאהבים בהם מחדש, אבל בצורה אחרת לחלוטין, עוצמתית והרבה יותר גדולה?

אלבומי חודש מרץ

המשך סיקורי אלבומים מתוך ים ההוצאות החדשות שאני מחכה להן בחודשים הראשונים של השנה הזו. לאורך חודש מרץ יצאו לא מעט אלבומים כאלו. כולל כמה נהדרים של קולות נשיים אהובים שפותחים את הפוסט הנוכחי. היו כמה שלא הכנסתי לכאן, כמו החדשים של סמנת’ה קריין, Old 97’s, בקה סטיבנס ואחרים. אבל בחרתי שמונה אלבומים שיותר בלטו אצלי; שישה אלבומי אולפן, אלבום הופעה אחד והוצאה מחודשת אחת. ראו זאת גם כפוסט המלצות לפסח, אם רציתם לקנות מתנה לחג לעצמכם או מישהו אחר.


Laura Marling – Semper Femina
30694

ביליתי לא מעט החודש עם החדש של לורה מרלינג. בשנתיים האחרונות קצת ירד לי ממנה וגם את האלבום האחרון Short Movie קניתי באיחור, כי פחות היה בא לי. באופן שקשה להסביר, כי ממש אהבתי את השלושה שקדמו לו. פשוט הייתי בתקופה כזו. כשהיא עשתה הכל נכון, אבל אני פשוט הייתי במקום אחר. עכשיו לגמרי חזרתי למקום ההוא, בו האוזניים והרגשות שלי רוצים שוב לורה ופוגשים את המוזיקה שלה בצומת ישנה ומוכרת.

עם הפנים קדימה

אוקי, אנחנו הולכים ומתקרבים לעונת הסיכומים. בעצם מבחינת המחשבות והתכנונים, אני כבר שם כל שנה בתקופה הזו. יצא בחודש האחרון גל של אלבומים חדשים שציפיתי להם. חלקם כבר עברו אצלי, חלק מחכים, ועוד כמה נשמרים בסוד לקראת סיכום השנה המסורתי של הבלוג. זה פוסט סיקור אלבומים חדשים האחרון ל-2015. אני פשוט נכנס ל-Zone של עבודה על הסיכום עוד מעט ובנוסף יש עוד איזה פוסט-שניים ומגה-פרויקט נוסף שאני מתכנן עוד לפני כן, אז צריך את הזמן.

בחרתי מספר אלבומים טריים שלא בטוח שכולם יהיו בסיכום הגדול. פשוט יצאו השנה כ”כ הרבה אלבומים טובים שאהבתי…ויש עוד בדרך. אז רציתי לכתוב משהו על כמה פה, כדי שאם הם באמת ימצאו את עצמם בחוץ, הם לפחות יקבלו את הבמה והמילים שלי עכשיו. לא בגלל שהם לא מוצלחים (אחד מהם אולי, באופן מפתיע. הסבר בהמשך), פשוט אין מקום לכולם ברשימת אלבומי השנה. אז הנה כמה המלצות טריות + אכזבה אישית אחת שאני עדיין בודק לאן יחסינו הולכים…

Craig Finn – Faith In The Future
faith

החודש לפני: עשור אחד, שני אלבומי בכורה

חזרתה של הפינה המציינת יום הולדת עגול לאלבומים אהובים. הפעם בחרתי שני אלבומי בכורה של הרכבים שאני מאוד אוהב, שיצאו שניהם בדיוק החודש לפני עשר שנים.

“The 80’s Almost Killed Me”

החודש הולך לצאת Teeth Dreams, האלבום החדש של The Hold Steady והשישי במספר של ההרכב מברוקלין. בדיוק באותו חודש מרץ, רק עשור שלם לפניו, הם פרצו עם אלבום הבכורה שלהם. וזו היתה פריצה שסימלה בשבילי לא רק את ההצגה שלהם לעולם, אלא גם סוג-של פסקול חדש ומקורי לתקופה מסויימת. גם מוזיקלית וגם מבחינת טקסט.

האלבום הזה נקרא Almost Killed Me ועל ההתחלה הוא מתחיל לספר סיפור או הקדמה עם Positive Jam, הרצועה שבה הסולן Craig Finn מתחיל לטפס כרונולוגית בין עשורים ומציין בקצרה מה שעבר עלינו משנות העשרים עד הניינטיז ולרגע זה. השניה הזו שבה המאזין שומע את האלבום לראשונה וגם זמן האמת בו הוא יצא, באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000. מקום שבו המוזיקה כבר השתנתה, הדרך של המאזין התהפכה והמקום הזה בזמן בו האלטרנטיב הוא אופציה ראשונה ולהקה כמו The Hold Steady הולכת להראות לך את הכיוון החדש, או שלה, אם אתה מוכן כמובן לנסיעה הזו.