האלבום שפגש אותי מחדש: 50 שנה ל-Tapestry

אפשר לכתוב רבות על העשייה, ההשפעה והקלטת השירים שמרכיבים את Tapestry של קרול קינג שמציין היום 50 שנה ליציאתו. אבל כמו הרבה מהקלאסיקות של סוף שנות השישים ותחילת השבעים שעברו אצלי באוזניים (רבים באובססיביות) בתחילת החיבור העמוק עם מוזיקה בזמנו, זה כבר מעלה אבק הרבה זמן ואני פחות מתעניין בלכתוב עליו אותם הדברים.

כיום מעניין אותי לקרוא על האלבומים האלה את הסיפורים והחיבורים האישיים. את הדברים שאי אפשר לקרוא בספרים או ברחבי האינטרנט (תכלס, אני ככה עם קריאה על מוזיקה בכלליות, אבל במיוחד עם אלו שכבר התעסקו בהם בלי סוף). ואחד הדברים הכי יפים במוזיקה בשבילי, הוא מה שקורה לפעמים בחיים שמחזיר לך פיסת יצירה, אלבום או שיר, ישר ללב, ואתה מתרגש מהם מחדש מכיוון אחר. אפילו אם היו כבר מאוסים עליך. וזה מדהים.

הדבר הזה קרה לי עם Tapestry לפני ארבע שנים בדיוק. כשישבתי בפברואר 2017 אצל המקעקע שלי שבדיוק סיים לעבוד על אחד משני הקעקועים הכי אישיים שיש עליי (וכולם כאלו), זה שכולל מעליו את הציטוט “…It would be so fine to see your face at my door”. שלושה חודשים לפני כן איבדתי חברה קרובה ששמה לימור למחלה הכי מאוסה ומעצבנת כנראה בעולם. חברה שהכרתי בגלל אותה אהבה וכתיבה על מוזיקה בין השנים, זאת לאחר שגילתה את הבלוג והתחלנו לדבר ולהחליף חיבורים וסיפורים בהתלהבות.

כמו שקורה לפעמים, ניצתה שם איזו להבה מטורפת של חיבור שהוביל להיכרות וקירבה מחוץ לכותלי האינטרנט שקשה להסביר. זו שמגיעה מבסיס של אהבה וסקרנות משותפת לצלילים, אמנים, שירים ואלבומים. סוג ההיכרות והחיבור עם האנשים הכי אהובים עליי בעולם. היא תמיד אהבה את קרול קינג וכמוני וכמו אחרים, לטוס להופעות בחו”ל היה לה חוויה שמנקה את הנשמה.







פוסט-מוות וזמנם של המבוגרים: אלבומי חודש ספטמבר

פוסט סיקור אלבומים אחרון לשנה זו, עד סיכום השנה המסורתי הענק, עליו אני מתחיל לעבוד במרץ בקרוב. כמו הרבה חודשים השנה, גם ספטמבר היה מפוצץ במוזיקה חדשה, טובה ומסקרנת. בולטים ביותר היו אצלי האמנים המבוגרים. יש לא מעט אלבומי “דינוזאורים” כאן, עם קאמבקים מטורפים, הוצאות ישנות-חדשות, הופעה אחת וגם אלבומי פוסט-מוות ופרידה. שאחד מהם הפך לסוג-של כזה, אחרי השבוע האחרון.

אלבומי הפרידה \ פוסט המוות:

Gregg Allman – Southern Blood
image

אחד מתוך שני אלבומים אחרונים של אמנים מאוד אהובים עלי. גרג אולמן נפטר מוקדם יותר השנה ובשנים האחרונות הוא עבד על אלבום סולו חדש. השמיני שלו במספר. הוא הושלם לאחר מותו ושוחרר החודש. כולו מלא בשירים שכתבו אחרים בביצוע של גרג, אבל הוא נפתח עם השיר המקורי היחיד – My Only True Friend. מה שהופך בעצם לשיר האחרון שגרג כתב. והוא שיר נהדר ומרגש. מזכיר לי קצת כמה רצועות ב-Hittin’ The Note, מה שהיה האלבום האחרון של ה-Allman Brothers ב-2003. בנוסף לשיר הזה יש פה גרסאות מוצלחות של אולמן ל- Once I Was של טים באקלי, ‘Willin של Little Feat ובמיוחד ל-Going Going Gone של דילן (בחירה מעולה מהאלבום Planet Waves במקור עם The Band).