אלבומי השנה 2020

סיכום שנה, הקדמה:

מאיפה לעזאזל מתחילים לסכם את השנה הזו? משפט ששאלתי את עצמי לא מעט פעמים במהלך החודשים האחרונים, כשהתחלתי לחשוב על כתיבת הפוסט הזה. כי לא ככה חשבתי שאפתח את פוסט סיכום השנה המסורתי הראשון של העשור הנוכחי. זו הייתה שנה מוטרפת, מדכאת ומוזרה. כאילו נלקחה מסרט מדע בדיוני. שנה כמעט ללא הופעות והמון דברים נוספים שנלקחו ממני ומאיתנו.

הרבה בגלל כל מה שאבד לנו ונעצר, נשענתי השנה עוד יותר על כל המוזיקה החדשה. זו שכן המשיכה לצאת החוצה, בכמויות. והיה הרבה טוב ממנה. לכן יצא שזה פוסט הסיכום הגדול ביותר שלי עד כה, עם 60 אלבומים שבחרתי לייצג. כאלו שעשו לי משהו השנה והיה איתם איזה חיבור מיוחד ואישי. אלו שפעלו אצלי כפסקול מסוים לשנה המשוגעת הזו, או תפקדו כמשענת ומשהו להיאחז בו.

באותו הקשר של הטירוף המשתולל, נפרדנו השנה גם משניים מיקירי הבלוג הזה, שארצה להזכיר ולהביא להם עוד מחווה קטנה. בנוסף למילים איתן נפרדתי מהם והספיישלים שהקדשתי למוזיקה שהשאירו מאחור: ג’ון פריין האהוב, שהיה קורבן מצער כ”כ של המגיפה הנוראית של 2020, ואיתו ג’סטין טאונס ארל היקר, שעזב את העולם בגיל 38 בלבד. מי שהיה פה בסיכום הראשון של הבלוג ב-2010 והמשיך לככב אצלי כל הזמן. הם יוזכרו כאן גם מאוחר יותר בין השורות ואלבומים של אחרים.





אלבומי חודש אפריל

עוד חודש מוזר עבר על העולם. עוד הרבה זמן שהייתי תקוע בבית. בתקופה הזו שאין הופעות ואין טיסות ואין אירועים עם קהל, לפחות המון מוזיקה חדשה ממשיכה כן לצאת החוצה. ויש הרבה דברים טובים לשמוע. כרגיל, ממשיך לסקר הוצאות חדשות עם אלבומי חודש אפריל שבלטו אצלי במיוחד.



Pokey LaFarge – Rock Bottom Rhapsody

על פוקי לפארג’ כתבתי פה בסיכום של 2017 עם אלבומו הקודם Manic Revelations. עכשיו הוא חזר עם אלבום חדש שתפס אותי אפילו יותר טוב. אני די בטוח ש-Rock Bottom Rhapsody הוא האלבום שהכי חרשתי עליו בחודש אפריל. יש פה כרגיל את הערבוב השורשי של לפארג’, עם קאנטרי-בלוז, השפעות קטנות של ג’אז וסווינג והרגשה כאילו הוא נשלף משנות החמישים, רק עם איזה טוויסט מודרני. יש כאן בלאדות מקסימות לצד שירים מקפיצים וקליטים כמו End of My Rope ו-Fuck Me Up. זה אלבום עם לא מעט הרס עצמי, אבל גם עם הצד השני שלו, שמלא בחן, יופי ואופטימיות. אני כרגע מאוהב בהמון קטעים פה וזה מבחינתי האלבום הכי טוב שלפארג’ שחרר עד כה.

End of My Rope

Fuck Me Up

Lucky Sometimes



Lucinda Williams – Good Souls Better Angels











אלבומי אפריל-מאי

באיחור קל ובזמן שכמות גדולה של אלבומי יוני המצוינים עוברים אצלי באוזניים, הנה סיקור חדש של האלבומים הבולטים אצלי של החודשים אפריל+מאי:

Lillie Mae – Forever And Then Some
Lillie-Mae-LP

לילי מיי היתה חברה בלהקת הגיבוי של ג’ק ווייט. ניגנה שם לרוב כינור ועשתה גם קולות רקע (מעריצי ווייט יזהו את הקול\נגינה שלה למשל כאן). עכשיו היא פוסעת אל קדמת הבמה עם אלבום סולו משלה, ראשון במספר. יש פה שירים יפים ורגישים, על קו הקאנטרי-רוק, במיוחד כשהכינור ההוא שלה והקול היפה של לילי נפגשים. ווייט הפיק לה את האלבום, ששוחרר בלייבל שלו – Third Man Records. אני בטוח שהוא די גאה בעשייה הזו והעזרה והדחיפה שלה קדימה. אבל עושה זאת בלי להישמע ומשאיר לה את הרחבה. כזו שהיא ממלאת פה בשירים מקוריים שלה, שיוצרים את אחד מאלבומי הבכורה החביבים עלי השנה. התחלה חיובית אולי לקריירת סולו ארוכה.

Over The Hill And Through The Woods

Wash Me Clean 


 

Ray Davies – Americana
rs-ray-davies02-626ecdf6-4244-4a60-b18f-146bc80c18a5

אחד הקאמבקים היפים של השנה מבחינתי. ריי דיוויס הוותיק מה-Kinks חזר עם אלבום סולו ראשון מזה עשור. האמת שלא ידעתי אם הוא מסוגל עדיין ליצור אלבום עם מוזיקה חדשה ראויה. אבל Americana הפתיע אותי מאוד לטובה. הציפיה לאלבום היתה מלווה בהתלהבות שפחות קשורה אליו, אלא יותר ללהקה הגיבוי פה של דיוויס – The Jayhawks. מההרכבים היותר אהובים עלי. הם מביאים את הסאונד שלהם בחלק מהשירים, אבל לא מתבלטים ונותנים לדיוויס לעשות את שלו בשירים החדשים הללו, וזה יצא נהדר.