ארכיון התג: לוסינדה ויליאמס

אלבומי השנה 2020

פורסם בתאריך על ידי
8

סיכום שנה, הקדמה:

מאיפה לעזאזל מתחילים לסכם את השנה הזו? משפט ששאלתי את עצמי לא מעט פעמים במהלך החודשים האחרונים, כשהתחלתי לחשוב על כתיבת הפוסט הזה. כי לא ככה חשבתי שאפתח את פוסט סיכום השנה המסורתי הראשון של העשור הנוכחי. זו הייתה שנה מוטרפת, מדכאת ומוזרה. כאילו נלקחה מסרט מדע בדיוני. שנה כמעט ללא הופעות והמון דברים נוספים שנלקחו ממני ומאיתנו.

הרבה בגלל כל מה שאבד לנו ונעצר, נשענתי השנה עוד יותר על כל המוזיקה החדשה. זו שכן המשיכה לצאת החוצה, בכמויות. והיה הרבה טוב ממנה. לכן יצא שזה פוסט הסיכום הגדול ביותר שלי עד כה, עם 60 אלבומים שבחרתי לייצג. כאלו שעשו לי משהו השנה והיה איתם איזה חיבור מיוחד ואישי. אלו שפעלו אצלי כפסקול מסוים לשנה המשוגעת הזו, או תפקדו כמשענת ומשהו להיאחז בו.

באותו הקשר של הטירוף המשתולל, נפרדנו השנה גם משניים מיקירי הבלוג הזה, שארצה להזכיר ולהביא להם עוד מחווה קטנה. בנוסף למילים איתן נפרדתי מהם והספיישלים שהקדשתי למוזיקה שהשאירו מאחור: ג’ון פריין האהוב, שהיה קורבן מצער כ”כ של המגיפה הנוראית של 2020, ואיתו ג’סטין טאונס ארל היקר, שעזב את העולם בגיל 38 בלבד. מי שהיה פה בסיכום הראשון של הבלוג ב-2010 והמשיך לככב אצלי כל הזמן. הם יוזכרו כאן גם מאוחר יותר בין השורות ואלבומים של אחרים.





רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי חודש אפריל

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

עוד חודש מוזר עבר על העולם. עוד הרבה זמן שהייתי תקוע בבית. בתקופה הזו שאין הופעות ואין טיסות ואין אירועים עם קהל, לפחות המון מוזיקה חדשה ממשיכה כן לצאת החוצה. ויש הרבה דברים טובים לשמוע. כרגיל, ממשיך לסקר הוצאות חדשות עם אלבומי חודש אפריל שבלטו אצלי במיוחד.


Pokey LaFarge – Rock Bottom Rhapsody

על פוקי לפארג’ כתבתי פה בסיכום של 2017 עם אלבומו הקודם Manic Revelations. עכשיו הוא חזר עם אלבום חדש שתפס אותי אפילו יותר טוב. אני די בטוח ש-Rock Bottom Rhapsody הוא האלבום שהכי חרשתי עליו בחודש אפריל. יש פה כרגיל את הערבוב השורשי של לפארג’, עם קאנטרי-בלוז, השפעות קטנות של ג’אז וסווינג והרגשה כאילו הוא נשלף משנות החמישים, רק עם איזה טוויסט מודרני. יש כאן בלאדות מקסימות לצד שירים מקפיצים וקליטים כמו End of My Rope ו-Fuck Me Up. זה אלבום עם לא מעט הרס עצמי, אבל גם עם הצד השני שלו, שמלא בחן, יופי ואופטימיות. אני כרגע מאוהב בהמון קטעים פה וזה מבחינתי האלבום הכי טוב שלפארג’ שחרר עד כה.

End of My Rope

Fuck Me Up

Lucky Sometimes


Lucinda Williams – Good Souls Better Angels











רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ספיישל לוסינדה ויליאמס

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

לכבוד צאת אלבומה החדש, Good Souls Better Angels, הקדשתי ללוסינדה ויליאמס ספיישל של 3 שעות בכנית הרדיו של הרמוניה דרומית. לוסינדה היא אחד הקולות הנשיים הכי חשובים וחזקים מבחינתי באמריקנה-אלט-קאנטרי-רוק ועולם המוזיקה בכלל בשלושת העשורים האחרונים. אני אישית משוגע גם על הקריירה המאוחרת, כולל האלבום הטרי המצוין.

סיקרתי בספיישל את אותה הקריירה, עם נציגים מכל האלבומים, כמה קטעי הופעה, שירים אהובים, פרויקטים מיוחדים שעשתה וקצת סיפורים בין לבין. חגיגה צבעונית, מלוכלכת, יפה וגדושה במוזיקה של לוסינדה ויליאמס.

אפשר להאזין לספיישל באתר הקצה וגם בדף ה-Mixcloud שלי ופה למטה:

רשימת שירים:

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

הופעות השנה 2019

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

זו היתה שנה גדושה של הופעות אצלי. כרגיל, עם גיחות ספציפיות ומטרות מוזיקליות שכיוונתי אליהן וטסתי במיוחד בשבילן. כמו תמיד, היו המון בבית השני שלי בלונדון, גם חלק בברלין ועוד חוויות ברחבי ארה”ב. אין לי הופעת שנה מובהקת מעל כולן וגם אין דירוג הפעם, אבל בחרתי את 20 ההופעות שעשו לי את השנה הזו להרבה הרבה יותר טובה. הופעות שסחפו, הביאו ערך מוסף עוד מעבר למוזיקה או פשוט עשו לי המון טוב על הלב.

כתבתי בזמן אמת על כל ההופעות הללו בדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית, אז חזרתי לטקסטים, הסתכלתי אחורה, ערכתי, שיניתי ואני מגיש פה מחדש את המילים על החוויות. אז מוזמנים ומוזמנות לקרוא עליהן כאן ולהיכנס אולי ככה קצת לרגעים אישיים שחוויתי ואולי לגלות משהו על הדרך, להתחבר, להבין או סתם לראות מה עוללתי השנה מעבר לים.


Craig Finn
תאריך: 17 באוקטובר.
מיקום: Oslo Hackney, לונדון.

ההופעה אולי שהכי חיכיתי לחוות השנה. כי בזמן הזה כבר ידעתי שקרייג פין אחראי על אלבום השנה שלי. עבודת הסולו של קרייג מאוד קרובה לליבי, במיוחד האלבום I Need A New War שיצא השנה, שמבחינתי זה גם האלבום הכי טוב שהוציא והוא גם נועל טרילוגיית סולו של קרייג בצורה נפלאה. זה אלבום שנכנס לי עמוק ללב עם כל הבדידות, עצב, יופי, תשוקה, חיפוש ותקווה שהוא מכיל. כבר כתבתי בהרחבה ומאוד לעומק על החיבור האישי שלי לאלבום הזה במקום הראשון בפוסט אלבומי השנה שלי.






רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ההוצאות המיוחדות של השנה 2017

פורסם בתאריך על ידי
2

בשבוע הבא יגיע הסיכום המסורתי והמושקע בטירוף (כרגיל) של הבלוג, עם 50 אלבומי השנה שלי. אבל לפני כן, מתחילים להתחמם עם הפוסט הנוכחי וכל ההוצאות המיוחדות\נלוות. יש כאן את עשר ההוצאות המחודשות, אלבומי ההופעה, קופסאות וכדומה של השנה שלי. בניגוד לפוסט אלבומי השנה הרגיל בשבוע הבא, כאן אין דירוג. פשוט מסודר לפי ABC. אך כמובן יש טקסטים וסיבות למה הם פה + לינקים לשירים.

בסוף יש עוד כמה הוצאות ראויות לציון מהשנה החולפת, שחיבבתי או לא הספקתי להתעמק יותר מדי כדי לחפור עליהן. לא לשכוח לחזור בשבוע הבא ל-Main Event וגם לבקר בדף הפייסבוק של הבלוג, שם אני מעלה ומעדכן על הפוסטים החדשים וגם משתף וכותב על המון מוזיקה חדשה וישנה באופן יום-יומי במהלך כל השנה.

אז הנה החימום הרשמי לסיכום הענק עם ההוצאות המיוחדות של 2017:

Angel Olsen – Phases
Alngel-Olsen-Phases-400x400

אחרי My Woman המוצלח של השנה שעברה, אנג’ל אולסן הביאה לנו עוד מתנה השנה. אלבום של Rarities עם כל מיני קטעים מהעשור הנוכחי שלא שוחררו באלבומי אולפן. יש פה Outtakes ממש טובים מאותו אלבום של השנה שעברה, פלוס שירים ששוחררו לפני כן רק כסינגלים, B-Sides, דמואים וכדומה. האמת? רוב הקטעים כאן לחלוטין היו יכולים להשתחל לאלבומים שלה, במיוחד השניים האחרונים. יש פה כמה שירים מצוינים פשוט, שעדיפים על לא מעט אחרים של אולסן שכן זכו להיכלל בקונספט ומקשה אחת של אלבום רגיל. טוב שיש להם עכשיו בית משותף, תחת Phases, שמלא בפנינים שכל חובב אולסן לדעתי ישמח לשמוע.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

פוסט-מוות וזמנם של המבוגרים: אלבומי חודש ספטמבר

פורסם בתאריך על ידי
2

פוסט סיקור אלבומים אחרון לשנה זו, עד סיכום השנה המסורתי הענק, עליו אני מתחיל לעבוד במרץ בקרוב. כמו הרבה חודשים השנה, גם ספטמבר היה מפוצץ במוזיקה חדשה, טובה ומסקרנת. בולטים ביותר היו אצלי האמנים המבוגרים. יש לא מעט אלבומי “דינוזאורים” כאן, עם קאמבקים מטורפים, הוצאות ישנות-חדשות, הופעה אחת וגם אלבומי פוסט-מוות ופרידה. שאחד מהם הפך לסוג-של כזה, אחרי השבוע האחרון.

אלבומי הפרידה \ פוסט המוות:

Gregg Allman – Southern Blood
image

אחד מתוך שני אלבומים אחרונים של אמנים מאוד אהובים עלי. גרג אולמן נפטר מוקדם יותר השנה ובשנים האחרונות הוא עבד על אלבום סולו חדש. השמיני שלו במספר. הוא הושלם לאחר מותו ושוחרר החודש. כולו מלא בשירים שכתבו אחרים בביצוע של גרג, אבל הוא נפתח עם השיר המקורי היחיד – My Only True Friend. מה שהופך בעצם לשיר האחרון שגרג כתב. והוא שיר נהדר ומרגש. מזכיר לי קצת כמה רצועות ב-Hittin’ The Note, מה שהיה האלבום האחרון של ה-Allman Brothers ב-2003. בנוסף לשיר הזה יש פה גרסאות מוצלחות של אולמן ל- Once I Was של טים באקלי, ‘Willin של Little Feat ובמיוחד ל-Going Going Gone של דילן (בחירה מעולה מהאלבום Planet Waves במקור עם The Band).

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

על געגועים ואלבומים חדשים

פורסם בתאריך על ידי
2

הגיע הזמן להתחיל לסקר קצת אלבומים של 2016. אז כרגיל בינואר\פברואר, קצת על אלבומים טריים שפתחתי איתם את השנה:

Dylan LeBlanc – Cautionary Tale
Dylan-LeBlanc

בסיכום השנה הראשון של הבלוג ב-2010 שמחתי נורא להציג את האלבום Paupers Field. זה היה אלבום הבכורה של בחור בן 20 בלבד העונה לשם דילן לבלנק. המון יופי היה באלבום ההוא שהפך להפתעה חמה ונהדרת אצלי. שנתיים אחר כך יצא אלבומו השני שלא השפיע עלי באותן רמות. עכשיו, אחרי ארבע שנים של הפסקה, לבלנק חוזר עם אלבומו השלישי Cautionary Tale והוא מחזיר איתו הרבה מהמשיכה היפה והראשונית ההיא של תחילת הדרך.

גם פה יש אווירה ושירים שמזכירים מעט את ראיין אדאמס או ריי למונטיין. במיוחד בשיר הנושא שפותח את האלבום וקצת אחריו. השיא מבחינתי מגיע באמצע, עם צמד השירים Easy Way Out ובמיוחד Beyond The Veil. מסוג השירים שמראים את ההתבגרות המוזיקלית, בדרך שאני ממש אוהב לשמוע. כאלו שמכניסים קצת יותר עניין ויופי בתוך אווירת ה-Singer/Songwriter שאי אפשר ממש לחדש בה הרבה. בסוף האלבום יש קצת ירידה וחבל, אבל בגדול זה יופי של דבר.  אני מאוד אוהב לראות איך אמנים מתבגרים עם המוזיקה שלהם. במיוחד כאלו שאני עוקב אחריהם ממש מתחילת הקריירה ושמח לכתוב על המוזיקה שיוצרים. כמו המקרה כאן, שחוזר יותר לטיבו של אלבום הבכורה שגילה לי את לבלנק הצעיר והמפתיע.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

2008 ל-2011

פורסם בתאריך על ידי
5

ארבעה אלבומים חדשים שיצאו לאחרונה. יצא שכולם ממשיכים אלבומים קודמים מ-2008. זה מה שאני חושב עליהם:

 

North Mississippi Allstars – Keys to the Kingdom

אחד ההרכבים היותר אהובים עלי של העשור האחרון אלו ה”אולסטארס”. ה- Trio ממיסיסיפי שכולל את הבאסיסט כריס צ’ו והאחים לבית דיקינסון; קודי (תופים) ולות’ר (גיטרה וקולות). אותו לות’ר דיקינסון הוא גם אחד הגיטריסטים האהובים עלי ביותר של הדור הנוכחי. אבא שלו ושל קודי הוא ג’ים דיקינסון, המוזיקאי והמפיק האגדי שנפטר ב-2009 ובעצם האלבום החדש מוקדש לו.

ג’ים עבד עם גדולי המוזיקאים, הפיק בין השאר את Big Star ואת Ry Cooder. ניגן עם הרולינג סטונס ובוב דילן והרבה אחרים. הוא גם גידל את שני בניו להיות מוזיקאים מוכשרים, על טהרת הבלוז הישן, הפולק וכל הדברים הטובים שהוא עצמו עסק בהם. ה”אולסטארס” גדלו על השפעות של הבלוז השחור של המיסיסיפי ומוזיקאים כגון Otha Turner ו- R.L. Burnside, שאיתם ועם המשפחה המורחבת של מר Burnside גם שיתפו פעולה באופן מרהיב ומחשמל לגמרי בהופעות ובאלבומים.

“Kingdom” יוצא שלוש שנים לאחר אלבום האולפן האחרון שלהם (Hernando מ-2008), תקופת זמן בה עבר לא מעט על ההרכב. בשלוש השנים האלה לות’ר דיקינסון נהיה גם חבר מן המניין ב-Black Crowes וגם הוא וגם קודי אחיו נעו בין ההופעות של ה”אולסטארס” לפרויקטים אחרים. האירוע הבולט ביותר כאמור בזמן הזה היה מותו של אביהם.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: