די בטוח שחגגנו: The Hold Steady בלונדון

אחרי הרבה שנים של אהבה, מעקב והנאה מהמוזיקה, סוף סוף יצא לי לתפוס את The Hold Steady בלייב. משהו שחיכה אצלי מלא זמן בשביל ההגשמה שלו. וזה קרה בצורה הכי טובה שרציתי; לראות אותם באירוע של The Weekender, עם שלושה ערבים רצופים בעיר אחת. משהו שהלהקה עושה בשנים האחרונות במקום סיבובי הופעות מלאים, שבשלב הנוכחי בקריירה שלהם זה גם די מתאים. להתמקד בערים בולטות שיש להם שם Core מעריצים ומאזינים גדול. לונדון היא אחת הערים הללו.

בשנה שעברה הם עשו זאת בלונדון גם כן, אבל לא יכולתי להגיע בגלל עבודה. השנה קניתי כרטיסים לשלושת הערבים ברגע שהודיעו עליהם, כי הסתדר לי טוב. ידעתי שיש ללהקה Die-Hards בלונדון, אבל לא ידעתי עד כמה זה חזק. כמו כן, למרות סיפורים, סרטונים וחוויות מחברים מחו”ל שהיו שם, לא ידעתי איזו רמת טירוף זה להיות נוכח בהופעות שלהם. טירוף שהיה לי העונג לחוות במשך סופ”ש מורחב אחד ושלושה ערבים שנצרבו עמוק בליבי.

New Project (3)



“…On that first night”

מכירים את זה שאתם אוהבים מאוד איזו להקה הרבה שנים ואז כשחווים אותם לראשונה סוף סוף בלייב, אתם פתאום מתאהבים בהם מחדש, אבל בצורה אחרת לחלוטין, עוצמתית והרבה יותר גדולה?

עוד חלום אחד קטן: ג’ני לואיס בלונדון

אני טוב בלזכור תאריכים. במיוחד כשהם מכילים בתוכם זיכרונות שיצרתי לעצמי וחלומות פרטיים שהוגשמו. בכל אירוע כזה יש את הרגע הספציפי שבו יום מסוים הופך למיוחד, או התאריך שלו מפסיק להיות מספר והופך לזיכרון. לפני שבוע היה בדיוק כזה רגע. ה-14 באוגוסט כבר לא יהיה סתם תאריך בשבילי, אלא מעכשיו והלאה אני אסתכל עליו אחורה בתור זיכרון נפלא, סיפור, חוויה ועוד חלום קטן שהפך למציאות.

מעל עשר שנים שאני טס ורודף אחרי החלומות המוזיקליים הללו, אבל זו פעם ראשונה שאני טס במיוחד בשביל הופעה אחת בלבד. בשביל שם אחד, קול אחד ומוזיקאית ג’ינג’ית אחת שיודעת להזיז אצלי כמעט כל רגש אפשרי עם מילים וצלילים.

IMG_20180814_211936_HHT

כבר המון זמן שג’ני לואיס נמצאת בראש הרשימה שלי של אמנים שלא ראיתי עדיין ואני הכי רוצה לחוות בלייב. אני מאוהב בה קשות מאז שהוציאה את אלבום הסולו השני שלה, Acid Tongue (שחוגג עוד חודש עשור). האמת שהתרגשתי אתמול כפי שלא קרה לי הרבה זמן עם הגיחות האלה. זה היה נראה כ”כ מוזר וסוראליסטי שעוד כמה שעות, או דקות, היא תעלה מולי בשר ודם ותגיש את השירים המוכרים האלה, שכ”כ קרובים לליבי ועברו איתי מסעות אישיים.

עשר שנים אחרי: הגשמת חלומות, הופעות חו”ל והדרך בין לבין

וואו, עשר שנים. עשור בדיוק מאז אותו הרגע בו הכל התחיל. היום שבו הוגשם החלום המוזיקלי הראשון ותחילת המסע שלי בעקבות מוזיקה בחו”ל כדי לראות את הלהקות והאמנים הכי אהובים. עשר שנים ו-89 הופעות אחרי (כן, אני סופר) אני יכול בלב שלם להגיד שהשלמתי את כל החלומות המוזיקליים הכי גדולים שלי. אלו שהיו שם ברשימה המקורית, הכי השפיעו והכי פינטזתי להיות שם מולם כשזה קורה. פנטזיות שבשבילן נדדתי והשקעתי את מיטב כספי וזמני כדי להפוך למציאות. יעדים שהיו אצלי בראש סדר העדיפויות ולפעמים ויתרתי בשבילם על הרבה דברים אחרים. ואין הרגשה טובה יותר מלשבת היום ולדעת שסימנת V על כל השמות הכי חשובים לך ב-Bucket List האישי הזה.

ברור שיש עוד המון שמות שהייתי רוצה לראות כיום. זה לא נגמר אף פעם. חלקם אני גם יודע שאראה. אבל את האמנים הכי קרובים וחשובים לי אישית (שלא מפורקים או מתים…) מאז תחילת החיבור הרציני והעמוק עם מוזיקה, ראיתי. זה לא מגיע משום מקום של “תראו אותי” או לגרום לקנאה. זה אף פעם לא היה. כי זה משהו אישי שלי, שבמקרה גם תפס נתח ממש ענק בחיי. גם לכל אחד יש את האמנים הספציפיים הכי קרובים אליו, מוכרים יותר או פחות, וכנראה הרבה מהשמות אצלי לא יעשו כלום לשוחרי מוזיקה אחרים. זה פשוט מהדברים בחיים הלא קלים האלה שהצלחתי להגשים אך רק בגלל עצמי והרצונות שלי. וזה משהו שכיף ושווה לשתף. בדיוק כמו כל המוזיקה שעושה לי טוב ואני כותב עליה פה ובמקומות אחרים, במשך שנים.