אלבומי חודש מרץ

המשך סיקורי אלבומים מתוך ים ההוצאות החדשות שאני מחכה להן בחודשים הראשונים של השנה הזו. לאורך חודש מרץ יצאו לא מעט אלבומים כאלו. כולל כמה נהדרים של קולות נשיים אהובים שפותחים את הפוסט הנוכחי. היו כמה שלא הכנסתי לכאן, כמו החדשים של סמנת'ה קריין, Old 97's, בקה סטיבנס ואחרים. אבל בחרתי שמונה אלבומים שיותר בלטו אצלי; שישה אלבומי אולפן, אלבום הופעה אחד והוצאה מחודשת אחת. ראו זאת גם כפוסט המלצות לפסח, אם רציתם לקנות מתנה לחג לעצמכם או מישהו אחר.


Laura Marling – Semper Femina
30694

ביליתי לא מעט החודש עם החדש של לורה מרלינג. בשנתיים האחרונות קצת ירד לי ממנה וגם את האלבום האחרון Short Movie קניתי באיחור, כי פחות היה בא לי. באופן שקשה להסביר, כי ממש אהבתי את השלושה שקדמו לו. פשוט הייתי בתקופה כזו. כשהיא עשתה הכל נכון, אבל אני פשוט הייתי במקום אחר. עכשיו לגמרי חזרתי למקום ההוא, בו האוזניים והרגשות שלי רוצים שוב לורה ופוגשים את המוזיקה שלה בצומת ישנה ומוכרת.

עם הפנים קדימה

אוקי, אנחנו הולכים ומתקרבים לעונת הסיכומים. בעצם מבחינת המחשבות והתכנונים, אני כבר שם כל שנה בתקופה הזו. יצא בחודש האחרון גל של אלבומים חדשים שציפיתי להם. חלקם כבר עברו אצלי, חלק מחכים, ועוד כמה נשמרים בסוד לקראת סיכום השנה המסורתי של הבלוג. זה פוסט סיקור אלבומים חדשים האחרון ל-2015. אני פשוט נכנס ל-Zone של עבודה על הסיכום עוד מעט ובנוסף יש עוד איזה פוסט-שניים ומגה-פרויקט נוסף שאני מתכנן עוד לפני כן, אז צריך את הזמן.

בחרתי מספר אלבומים טריים שלא בטוח שכולם יהיו בסיכום הגדול. פשוט יצאו השנה כ"כ הרבה אלבומים טובים שאהבתי…ויש עוד בדרך. אז רציתי לכתוב משהו על כמה פה, כדי שאם הם באמת ימצאו את עצמם בחוץ, הם לפחות יקבלו את הבמה והמילים שלי עכשיו. לא בגלל שהם לא מוצלחים (אחד מהם אולי, באופן מפתיע. הסבר בהמשך), פשוט אין מקום לכולם ברשימת אלבומי השנה. אז הנה כמה המלצות טריות + אכזבה אישית אחת שאני עדיין בודק לאן יחסינו הולכים…

Craig Finn – Faith In The Future
faith

החודש לפני: עשור אחד, שני אלבומי בכורה

חזרתה של הפינה המציינת יום הולדת עגול לאלבומים אהובים. הפעם בחרתי שני אלבומי בכורה של הרכבים שאני מאוד אוהב, שיצאו שניהם בדיוק החודש לפני עשר שנים.

"The 80’s Almost Killed Me"

החודש הולך לצאת Teeth Dreams, האלבום החדש של The Hold Steady והשישי במספר של ההרכב מברוקלין. בדיוק באותו חודש מרץ, רק עשור שלם לפניו, הם פרצו עם אלבום הבכורה שלהם. וזו היתה פריצה שסימלה בשבילי לא רק את ההצגה שלהם לעולם, אלא גם סוג-של פסקול חדש ומקורי לתקופה מסויימת. גם מוזיקלית וגם מבחינת טקסט.

האלבום הזה נקרא Almost Killed Me ועל ההתחלה הוא מתחיל לספר סיפור או הקדמה עם Positive Jam, הרצועה שבה הסולן Craig Finn מתחיל לטפס כרונולוגית בין עשורים ומציין בקצרה מה שעבר עלינו משנות העשרים עד הניינטיז ולרגע זה. השניה הזו שבה המאזין שומע את האלבום לראשונה וגם זמן האמת בו הוא יצא, באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000. מקום שבו המוזיקה כבר השתנתה, הדרך של המאזין התהפכה והמקום הזה בזמן בו האלטרנטיב הוא אופציה ראשונה ולהקה כמו The Hold Steady הולכת להראות לך את הכיוון החדש, או שלה, אם אתה מוכן כמובן לנסיעה הזו.