עוד 27 שנים: על העיבוד הקולנועי החדש של IT

לא היו הרבה סרטים השנה שממש עפתי עליהם. במיוחד כאלו שהגעתי אליהם עם הרבה ציפיות והמתנה. אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם השנה היה IT. סרט, או יותר מזה – עיבוד לספר, שסחב עמו הרבה משקל ושנים של אותה ציפיה. כזו שבאה על סיפוקה ברגע שכותרות הסיום של הסרט עלו. הסיפוק הזה כולל בתוכו הרבה רבדים, שרובם מגיעים מאהבה גדולה למקור – הספר של סטיבן קינג. מה שתמיד היה האהוב עלי שלו (לפחות מתוך אלו שקראתי). אז בתור חובב אימה בכלליות ומעריץ של הסיפור המקורי בפרט, באתי עם הרבה מטען. אז אני פורק אותו פה, עם המחשבות על הסרט, מה הוא כולל ומה לא, השינויים מהסיפור המקורי, ההקבלה למיני-סדרה הישנה שלו והציפיה הנוספת לחלקו השני.


 

"Politics always change. Stories never do"

במשך שנים היתה המתנה לעיבוד קולנועי ראוי לספר הקלאסי של סטיבן קינג מ-1986. בשנת 1990 שודרה המיני-סדרה של IT בטלויזיה. העיבוד הראשון והיחיד לספר עד השנה הנוכחית. אבל זה היה למסך הקטן. וכמו כן, הספר דרש העברה טובה יותר, עם דגש על בית הקולנוע. בתור נער אהבתי את המיני-סדרה. היא השפיעה עלי (עוד לפני ההיכרות עם הספר). אך כשחזרתי אליה בשנותי הבוגרות, ראיתי עד כמה היא מיושנת וכבר פחות מלהיבה או עשויה באופן ממש מפחיד או מושך בהיבטים השונים. במיוחד אחרי החשיפה לספר והקטעים הקיצוניים שלו, האימה וכל מה שהוא מכיל, שעוד רגע אגיע לזה. מה שכן, טים קארי נשאר סבבה בתפקיד Pennywise והיה דווקא מנקודות האור של המיני-סדרה.

זאבים וכבשים: על Wind River וטרילוגיית הסרטים של טיילור שרידן

עד לפני שלוש שנים לא היה לי מושג מי זה טיילור שרידן. ואז ב-2015 יצא Sicario. הסרט הראשון שהוא כתב שממש אהבתי (יחד עם הבימוי של דני וילנב, עוד אחד שהפך לפייבוריט מובהק אצלי בשנים האחרונות). בשנה שעברה שרידן כתב גם את Hell Or High Water, אחד הסרטים היותר אהובים עלי של 2016, עליו גם קיבל מועמדות אוסקר לתסריט מקורי. השנה, או עכשיו, שרידן מגיע עם Wind River. סרטו השלישי כתסריטאי שלראשונה הוא גם ביים ובעצם חותם טרילוגיה לא רשמית שלו.

זו טרילוגיה לא רגילה או בהמשכים, אלא יותר באווירה וסגנון כתיבה של שלושה סרטי דרמת-מתח מצוינים לדעתי, עם סיפורים שונים שכוללים לא מעט אלמנטים מקבילים. אם זה ברקע שלהם, בכניסה פנימה לתוך אותם סיפורים קטנים והדמויות הבולטות שמצאו את עצמן שם ללא תכנון. עם המעשיות, הדם, הרגש, האובדן, משפחה, סבל, אלימות, פשע וסוג העלילות האלה שמתרחשות בצד הדרך ומגיעות מהקרביים של אמריקה.

למרות שהסיפור הקטן והחדש של 2017 מלא רבדים מעניינים וטובים בפני עצמו, קשה לי שלא לדבר עליו מבלי להזכיר את שני קודמיו. או להרחיב ולראות את ההקשרים והבסיס הזה שהוביל ל-Wind River. נכון, אפשר בכיף לצפות בכל אחד מהשלושה לחוד וליהנות ולהבין\להכיל אותם בלי קשר. הם הרי סרטים שונים לחלוטין. אך יש משהו בכתיבה של שרידן ובעולם הקטן הזה שלו בשלוש השנים האחרונות שגרם לי לרצות לכתוב בעצמי על כולם יחד. או על Wind River דרך הסרטים שקדמו לו והחוטים המקשרים מתחת לפני השטח של שלוש היצירות של שרידן.

סרטי השנה 2016

כמדי שנה בחודש פברואר, קצת לפני טקס האוסקר וקצת אחרי המעמסה של פוסט אלבומי השנה בדצמבר, הגיע הזמן לאהבתי השניה לצד מוזיקה ולסכם את השנה הקולנועית. הפעם צמצמתי ל-40 סרטים שאהבתי מהשנה החולפת, חלקם בולטים יותר וחלק ראויים לציון. כולם מחולקים לקטגוריות שונות ומשונות. שנתחיל?

סרטי האוסקר\פייבוריטים אישיים:
oscars

מעבר אישי מהיר על כל המועמדים השנה:
La La Land היה סבבה, Moonlight היה טוב, Fences שיעמם אותי, Lion היה ככה-ככה, Hacksaw Ridge היה לא רע ו-Hidden Figures היה בסדר. אבל שלושה אצלי היו מעל כולם. לא רק מתוך המועמדים לאוסקר השנה, אלא בכלליות. זה נדיר שהסרטים האהובים עלי בשנה מסוימת גם מועמדים לאוסקר, אבל הנה זה קרה השנה עם שלישיית הפייבוריטים שלי:

Hell Or High Water
סרט שהיה אחת מהפתעות השנה ובצדק גמור. הסרט הזה משך אותי במיוחד בזכות הכותב שלו – טיילור שרידן, מי שהיה אחראי על התסריט של Sicario שנורא אהבתי. והוא לא אכזב גם הפעם. סרט מצוין, על פשע, משפחה, בית וכמה רחוק תלך עם הדברים הללו. אבל יש בו עוד הרבה ביניהם. בן פוסטר, כריס פיין וג'ף ברידג'ס מעולים, ובנוסף יש גם אחלה פסקול של ניק קייב ו-וורן אליס, יחד עם מספר שירים שמותאמים בול לאווירה והדמויות ומוגשים ע"י טאונס ואן זאנדט, גיליאן וולש, כריס סטייפלטון, ויילון ג'אנינגס. בשנה הקרובה שרידן אמור לשחרר את Wind River, סרט שהוא גם כתב וגם ביים והציפיה כמובן בשמים כרגע.

סרטי השנה 2015

כרגיל בחודש פברואר, הגיע הזמן לעבור לאהבה הגדולה השניה שלי לצד המוזיקה ולסכם קצת את השנה הקולנועית החולפת. הפעם צמצמתי ל-40 סרטים שאהבתי וסידרתי אותם בקטגוריות שונות ומשונות. זה כמובן הטעם האישי שלי. בין אם אתם חולקים איתי אותן דעות על דברים פה או ממש ההפך, מקווה שתמצאו גם המלצות שוות שאולי פספסתם. אוקי, נתחיל!

הסרטים הכי טובים שלא הגיעו להקרנות מסחריות:
33

The Lobster
אחד הסרטים היותר מקוריים של השנים האחרונות, שכמו אחרים פה ברשימה ובכל שנה, חבל שלא הגיע להקרנות מסחריות. תפסתי אותו בסינמטק במסגרת פסטיבל אוטופיה (שאני ממש מקווה שבסופו של דבר זו לא תהיה השנה האחרונה של הפסטיבל שכל פעם מביא לפה סרטים מצויינים שאני מצפה להם). "לובסטר" עוסק באופן מאוד מוזר ומיוחד ביחסים וזוגיות מול להיות לבד, לטוב ולרע. החצי הראשון של הסרט פשוט מבריק. לאחר מכן יש ירידה מסוימת, אך עדיין ברמה טובה והשלמה של סרט מעולה. הוא ביזארי, מפתיע, מצחיק ומלא בקאסט מוצלח של שחקנים.

Me and Earl and the Dying Girl
תיארתי את הסרט הזה כגרסת "אשמת הכוכבים" אם ווס אנדרסון או צ'רלי קאופמן היו עושים אותו…הוא על אותו נושא, עם סרטן ובני נוער וקשר בן נער ונערה, אבל פשוט הרבה יותר טוב. עשוי בצורה קצת היפסטרית אך מגניבה.הוא מצחיק ומרגש ולא מנסה לגרום לך לבכות או לחייך בכוח, אלא פשוט מצליח לעשות זאת בצורה ממש פשוטה ואנושית.

סרטי השנה 2014

כמו כל פברואר, שבוע לפני האוסקר ככה, אני מסכם את השנה הקולנועית עם הסרטים הבולטים שלי. הפעם במתכונת קצת שונה. בלי הימורי אוסקר, רק הסרטים האהובים בכולל. ניסיתי לאגד כמה שיותר ז'אנרים שונים מ-2014 וחילקתי 20 סרטים אהובים לקטגוריות + עוד 15 ראויים לציון + 10 הסרטים המאכזבים שלי בסוף. יש מספר סרטים של 2014 שתכננתי עליהם ועוד לא ראיתי, כמו:
Selma, Still Alice ו-Inherent Vice שחיכיתי שיגיעו למסך הגדול עוד מעט, או סרטים כגון Blue Ruin ו-Two Days, One Night ועוד כמה אחרים שלא הספקתי להגיע אליהם. מהרבים שכן, אלו פה הם הבולטים שלי.

אני חייב לציין שלא היה לי ב-2014 סרט שנה מובהק. אותו סיפור כמו אלבומי השנה. לא היה איזה סרט כמו "Short Term 12" או "לואין דייוויס" או "לפני חצות" מהשנה הקודמת שטרפו אצלי את כל הקלפים. אך זה לא אומר שלא היו סרטים טובים. אז אלו הבחירות האישיות שלי:

המותחןGone Girlenhanced-buzz-wide-384-1406873867-8

Pearl Jam Twenty

האהבה שלי לפרל ג'אם הגיעה יחסית מאוחר. אבל סרטים דוקומנטריים תמיד מאוד אהבתי. בלי קשר מה שיפה לדעתי בסרטי דוקו הוא שהנושא שלהם לא כזה צריך למשוך אותך כדי ליהנות מהסרט אם הוא עשוי טוב (לא שהאהבה שלי למוזיקה וקולנוע הייתה חסרה פה כדי לרצות לצפות בסרט שכזה). הדברים שמשכו אותי לסרט "Pearl Jam Twenty" הם להקה מאוד מעניינת שנמצאת בסביבה כבר 20 שנה ומעבר לזה – הבמאי, קמרון קרואו.

קרואו הוא אחד הבמאים היותר אהובים עלי כבר לא מעט שנים. חוץ מהנפילה בסרט העלילתי האחרון שלו, "Elizabethtown" מ-2005, יצא שאני די אוהב את כל מה שעשה לפניו; "ג'רי מגווייר" סרט שתמיד אהבתי. סרטו הראשון כבמאי "Say Anything" הוא מהסרטים הרומנטים היותר אהובים עלי. "סינגלס" מצויין (וגם נחזור אליו אחר כך). "כמעט מפורסמים" הוא סרט הקולנוע האהוב עלי, בכלליות, ואפילו למדתי לאהוב את "ונילה סקי", הגרסה האמריקאית של קרואו לסרט הספרדי "פקח את עיניך" של אלחנדרו אמנאבר.

אבל עזבו את הרומן שלי עם היצירות שלו – הדבר הבולט תמיד בסרטיו של קרואו ובחייו היא המוזיקה. הפסקולים שלו תמיד מצויינים וזה משהו שנשאב אצלו מהרבה שנים לפני, כאשר היה כתב של המגזין "רולינג סטון" כבר בגיל 15. אירוע ותקופה שהעביר, יחד עם עוד הרבה סיפורים אישיים מחייו שלו ושל משפחתו, לסרט "כמעט מפורסמים".

Get Low

הסרט Get Low, או "מסיבת ההלוויה שלי" בשמו הפחות מושך בישראל, הוא מסוג הסרטים שלא הייתי בטוח יגיעו בכלל להקרנה בארץ. סרט קטן ששנה ומשהו נודד בפסטיבלים מאז 2009 והשנה הוא החל לצאת יותר בהקרנות רגילות, והנה הוא גם אצלנו. ה-DVD שלו כבר שוחרר ובניתי עליו, אבל כשראיתי שהוא מגיע לפה המתנתי לצפייה במסך הגדול.

השם הבולט ביותר ב-Get Low הוא כמובן רוברט דובאל, שחגג 70 בתחילת השנה. לצידו נמצאים ביל מארי וסיסי ספייסק שמשלימים בשבילי שלישייה ענקית של שחקנים משובחים שסוחבים יחד כ-130 שנות קריירה של משחק מאחוריהם. סוג-של מפגש פסגה מבחינתי עם השלושה הללו יחד בסרט אחד.

דובאל מגלם פה את פליקס בוש, הדמות המסתורית במרכז הסרט. על הסצינה הראשונה אנחנו מקבלים רמז על הסוד, סיפור או הסיבה לכך שבוש מתבודד כבר 40 שנה וחי בהסגר מסויים שכפה על עצמו, רחוק ממגע אדם. עד שפתאום הוא מחליט לארגן לעצמו הלוויה בעוד הוא חי, סוג של אירוע או מסיבה שאפופים במסתורין של חשיפה מסויימת שעומדת להגיע. בוש מבקש מכל מי שיש עליו סיפור או שמועה ששמע במשך השנים, לבוא ולספר אותם בהלוויה.

על אומץ אמיתי ופסלונים מוזהבים

בתחילת השבוע השלמתי את שני הסרטים האחרונים שהיו חסרים לי לצפיה מתוך 10 המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר. אלו היו "אומץ אמיתי" (True Grit) של האחים כהן ו- "127 שעות" של דני בויל, שלא יגיע כאן להקרנות מסחריות והוקרן פעמיים בסינמטק תל-אביב.

את "127 שעות" חיבבתי והוא היה די מעניין, בנוסף לסיפור האמיתי הדי מדהים עליו הוא מבוסס. אך מולו השאיר עלי הרבה יותר רושם הסרט החדש של האחים כהן שעליו ארצה קצת יותר להרחיב לפני שאגש להתעסקויות הפרטיות שלי לקראת טקס האוסקר ודעתי על כל המועמדים.

כשירדו כתוביות הסיום של "אומץ אמיתי" בקולנוע מיד ידעתי שהוא נכנס לרשימת הפייבוריטים הבולטים שלי לאוסקר. חיכיתי נורא כבר לראותו והוא לגמרי התעלה מבחינתי על הציפיות ממנו. בדרך כלל אי אפשר לדעת למה לצפות כשנכנסים לסרט של האחים כהן. פה אבל היה קצת יותר ברור בהתחלה, מכיוון שהוא מבוסס על ספר שכבר עובד לסרט קולנוע ידוע בעל אותו שם ב-1969 (בכיכובו של ג'ון ויין). הוא גם לא סרט אופייני לדעתי של האחים, שזה אומר שאין בו מוזריות כלשהי, עלילה שפתאום זולגת לעניינים מסובכים מפתיעים (ולפעמים לא סגורים) ודמויות וסוף שיכולים להיות לא תמיד הכי מובנים בעולם, לטוב ולרע.

Winter's Bone

אחרי כמה אכזבות אחרונות מסרטים שחיכיתי להם (ביניהם אחת ענקית עם "Somewhere" של סופיה קופולה, ו"ברבור שחור" ששם אותי כנראה במיעוט שלא ממש אהב את הסרט) הגיע אחד שעמד בציפיות.

האמת שרק לפני שעות ספורות יצאתי ממנו (נכון לכתיבת שורות אלו) ואני עדיין חושב עליו. ממש אהבתי את "Winter's Bone", שקיבל את התרגום העברי הגרוע ולא מושך בעליל "קר עד העצם". הסרט מבוסס על ספרו של דניאל וודרל (עיבוד שני לספר שלו אחרי "Ride With The Devil" של אנג לי מ-99) ומגולל את הסיפור האישי של הנערה רי דולי בת ה-17, המטפלת לבדה באמה ואחיה ואחותה הקטנים, באיזור ההרים והמרחבים של ה-Ozarks בשטח של דרום מיזורי.

הסיפור מתערער כאשר רי צריכה למצוא את אביה הנעדר כדי לא לאבד את הבית והשטח שבו הם גרים. מפה אנחנו נכנסים למסע מסקרן שמתרחש כולו בכותלי האיזור הספציפי הזה, ליד הבית, עם משהו בוער מבפנים שמחכה להתגלות ככל שאנחנו ו-רי מנסים לחקור יותר לעומק על גורל אביה.

אני חייב לציין שלאורך כל הסרט הרגשתי אווירה דרמתית מותחת שדי משכה אותי. האמת שחשבתי לפני הסרט שמסע החיפושים שלה יגיע למקומות גיאוגרפים אחרים או רחוקים. אבל הכל מתרחש פה קרוב לבית. זה שהיא פוחדת לאבד ועליו היא נלחמת. זה שלידו ועם האנשים והשכנים שלו מתרחשים דברים שלא תמיד כדאי לדעת עליהם ושכל חפירה נוספת לעבר האמת תוציא עוד בוץ מלוכלך החוצה…וכך גם קורה בסרט ככל שאנחנו מתקדמים.

להיתפס ברשת של פינצ'ר

ביום ראשון האחרון הייתי בהקרנה של "הרשת החברתית" ("The Social Network"), אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם השנה, משתי סיבות; לאחת קוראים דיוויד. לשניה קוראים פינצ'ר.

דיוויד פינצ'ר הוא אחד הבמאים הכי אהובים עלי. הוא גם האיש שנבחר לביים את אחד הסרטים המדוברים של השנה. כששמעתי לראשונה על המעורבות שלו בסרט הזה הרמתי גבה קטנה. פייסבוק? מארק צוקרברג? הסיפור מאחורי זה? אבל זה כ"כ טרי. כבר סרט ביוגרפי בבסיסו? הבן אדם הזה באמצע שנות העשרים שלו עדיין…מה גם שאני רחוק מלהיות איזה גיק מחשבים או מישהו שכ"כ יתעניין באיזו הקמה של אתר חברתי פופולארי. אפילו אם אני משתמש בו באופן יומי.

איכשהוא ככל שהזמן עבר והסרט התקרב, מצאתי את עצמי מחכה לו יותר ויותר. אני לא חושב שזה היה קורה לי אם במאי אחר היה מופיע תחת שם הסרט הזה. אבל מה, פינצ'ר יכול לגרום לי להתעניין גם בדברים שלא אמורים לעניין אותי. במקרה הזה הוא גם הצליח לרתק אותי והוציא אותי די שבע רצון מהסרט.

דיוויד פינצ'ר

ארון סורקין ("הבית הלבן") רשום על התסריט של "הרשת החברתית", והוא אחלה של תסריט. אבל זה גם לגמרי סרט של בימוי מבחינתי, אף יותר מסרט של תסריט (בלי קשר שהם הולכים יד ביד כאן ברמה גבוהה). ואני דווקא אחד שתמיד נמשך יותר לסרטים האלה שהתסריט הוא הדבר המרכזי שעושה אותם. הרבה מהסרטים תמיד בטקסי האוסקר שלוקחים את הפרס על התסריט המקורי או מעובד, אלו הסרטים שהכי אהבתי מבין המועמדים, הרבה יותר מאלו שזכו בפסלון הכי נחשב.