צלילים, סצינות וזכרונות: על הפסקולים והמוזיקה בסרטיו של קמרון קרואו

טוב, זה פוסט שכבר שנים חשבתי עליו, אבל לא הגעתי לכתוב. עכשיו הגיעה סיבה, עם עליית הסדרה החדשה של קמרון קרואו החודש – Roadies. קמרון הוא מהבמאים האהובים עלי, אז ניצלתי זאת ואני מגיש לכם כאן פוסט מיוחד וחגיגי על כל הפסקולים והמוזיקה בסרטיו, עם החיבור והצד האישי שלי, קישורים, פרטי טריוויה, זיכרונות, השפעות, סצינות וכמובן הרבה הרבה מוזיקה ושירים. אז נצא לדרך.

הקריירה הקולנועית של קמרון קרואו החלה ב-1982 עם Fast Times at Ridgemont High. סרט שהוא לא ביים, אבל כתב את התסריט על-פי ספר של עצמו. בסוף שנות השבעים, כשהוא עוד כתב לרולינג סטון, קרואו נשלח באופן סמוי כתלמיד לשנת לימודים אחת בתיכון בסן-דייגו. לאף אחד לא היה מושג שהוא לא באמת תלמיד שם, וכל מה שהוא עשה במהלך השנה זה לצבור חוויות ולהתבונן מהצד על המתרחש. אותן חוויות הובילו לכתיבת הספר Fast Times at Ridgemont High שיצא ב-1981 ומיד אחר כך כאמור לסרט הנושא את אותו השם. עם הסיפור והתסריט של קרואו ובבימוי של איימי הקרלינג (קלולס, תראו מי מדבר).

MI0000010959

"…Footsteps in the Hall"

כל חודש יוני לא כתבתי כלום. היה זה חודש די מטורף, עם המון עבודה וגיחה לעוד הופעות בחו"ל. אז הגיע הזמן לסכם מה היה לנו שם. אני מחלק את הפוסט הזה לשלושה חלקים: בראשון כמה מילים על שני אלבומים שיצאו בתחילת יוני ולא הספקתי לכתוב עליהם. בחלק השני נמצאות החוויות שלי בחו"ל בהופעות של טום פטי ופרל ג'אם, ובשלישי הכנה קטנה ותזכורת למה שמגיע ארצה בשבוע הקרוב.

התחלנו.

חלק 1 – צמד האלבומים

אז יוני היה חודש עם דגש מוזיקלי חזק אצלי. בראש ובראשונה ההופעות, אבל עוד בהתחלה יצאו כמה אלבומים שממש חיכיתי להם. אלו השניים הבולטים ביניהם:

Chris Robinson Brotherhood – Big Moon Ritual

ממש החודש תעבור שנה מאז ההופעה האחרונה של הבלאק קרואוז, שנמצאים כרגע בהפסקה. בשנה שעברה ריץ' רובינסון הוציא אלבום סולו ועכשיו הגיע תורו של האח הגדול, כריס. את ההרכב החדש הזה שלו, שכולל בין השאר את הקלידן של הקרואוז אדם מקדוגל והגיטריסט והיוצר הנפלא ניל קאסל, אני מכיר כבר הרבה זמן. שמעתי המון הופעות שלהם ובעיקרון זה אלבום שכבר הכרתי בו את כל השירים. זה לא משנה את העובדה שזה כרגע אחד האלבומים הכי טובים של 2012 מבחינתי.

Pearl Jam Twenty

האהבה שלי לפרל ג'אם הגיעה יחסית מאוחר. אבל סרטים דוקומנטריים תמיד מאוד אהבתי. בלי קשר מה שיפה לדעתי בסרטי דוקו הוא שהנושא שלהם לא כזה צריך למשוך אותך כדי ליהנות מהסרט אם הוא עשוי טוב (לא שהאהבה שלי למוזיקה וקולנוע הייתה חסרה פה כדי לרצות לצפות בסרט שכזה). הדברים שמשכו אותי לסרט "Pearl Jam Twenty" הם להקה מאוד מעניינת שנמצאת בסביבה כבר 20 שנה ומעבר לזה – הבמאי, קמרון קרואו.

קרואו הוא אחד הבמאים היותר אהובים עלי כבר לא מעט שנים. חוץ מהנפילה בסרט העלילתי האחרון שלו, "Elizabethtown" מ-2005, יצא שאני די אוהב את כל מה שעשה לפניו; "ג'רי מגווייר" סרט שתמיד אהבתי. סרטו הראשון כבמאי "Say Anything" הוא מהסרטים הרומנטים היותר אהובים עלי. "סינגלס" מצויין (וגם נחזור אליו אחר כך). "כמעט מפורסמים" הוא סרט הקולנוע האהוב עלי, בכלליות, ואפילו למדתי לאהוב את "ונילה סקי", הגרסה האמריקאית של קרואו לסרט הספרדי "פקח את עיניך" של אלחנדרו אמנאבר.

אבל עזבו את הרומן שלי עם היצירות שלו – הדבר הבולט תמיד בסרטיו של קרואו ובחייו היא המוזיקה. הפסקולים שלו תמיד מצויינים וזה משהו שנשאב אצלו מהרבה שנים לפני, כאשר היה כתב של המגזין "רולינג סטון" כבר בגיל 15. אירוע ותקופה שהעביר, יחד עם עוד הרבה סיפורים אישיים מחייו שלו ושל משפחתו, לסרט "כמעט מפורסמים".