רק עוד לב שבור: פרידה אישית מטום פטי

בלילה של הידיעות על מותו של טום פטי לא יכולתי לישון. כי זו היתה ההרגשה הכי קרובה של לאבד חבר. כי ככה הוא הרגיש, למרות שמעולם לא נפגשנו או דיברנו אחד עם השני. כי פטי היה ונשאר מהמוזיקאים האהובים עלי ביותר. אז בלילה הזה הוצאתי את הכל מהמדפים. ואיתו, זה באמת הכל. רציתי להיות מוקף במוזיקה הזו שליוותה אותי כל השנים. יש פה קריירה שלמה מונחת על הרצפה. יש פה כ"כ הרבה יותר ממוצרים פיזיים. הנה כמה דברים שהתמונה הבאה כוללת ובסוף ניסיון לקצת משפטי פרידה מחבר רחוק ומוזיקה קרובה שתמיד היו לצידי.

22199270_10155882899657682_351198164_o (1)

אז מה יש פה?

את כל 16 אלבומי האולפן (כולל מהדורות מיוחדות). כאלו שכוללים בין השאר:

את Damn The Torpedoes שתמיד חיזק אותי והזכיר לי לא לשכוח לעולם ש-
Even the losers get lucky sometimes

את Hard Promises הכ"כ בלתי מוערך והזמזום הקבוע שלי כשאני עומד בתור להופעות בחו"ל או ממתין לטיסות לשם וחוזר לעצמי כל הזמן ש-
The waiting is the hardest part

את Southern Accents הביתי, שכולם הגיעו אליו בגלל Don't Come Around Here No More, אבל צריכים להישאר בשביל שיר הנושא והזעיקה של Rebels.

פרידה אישית מגרג אולמן: Old Before His Time

אחד הדברים הקטנים הכי זכורים ואהובים עלי אישית של גרג אולמן, זו הזעקה הקטנה שלו בהתחלה של It’s Not My Cross To Bear. זו הפעם הראשונה ששומעים את הקול שלו באלבום של האולמנים וגם מה שהיתה דלת הכניסה שלי ללהקה הזו, אי שם בתחילת הדרך הרצינית עם מוזיקה, עם רוק דרומי וה-Allman Brothers Band בפרט. הפתיחה של אלבום הבכורה המושלם שלהם כמובן מ-1969. יצירה מוזיקלית וקריירה שלמה שגרג מוציא לדרך בקטע מקורי נוטף בלוז ורוק ומוגש בקול העמוק, טיפה צרוד ונפלא הזה.

הדלת שגרג פתח דאז לפני 48 שנים, נטרקה אתמול בידיעה על מותו. אומנם זה היה די צפוי והרגשתי שזה קרוב, במיוחד עם ביטולי הופעות ובעיות בריאות שהחריפו בחודשים האחרונים. אבל זה לא מוריד מהעצב והכאב כשנפרדים מאמן אהוב. קיוויתי שלפחות הוא ישרוד את השנה הנוכחית ויהנה מהאלבום החדש שלו שאמור לצאת ויופיע עוד קצת. אך השנים האחרונות לא ממש החדירו תקווה. תמיד היו ידיעות על הידרדרות. האמת שדי מדהים שהוא שרד עד עכשיו, עם כל מה שעבר עליו בכל השנים הללו. בדרך ארוכה עם הלהקה שהצעיד ושהוא ידע גם מתי לסיים את דרכה בכבוד.

519ZD6JNBJL._SS500_

תחילת הדרך עם האולמנים. אלבום הבכורה המושלם.

פרידה מ-Butch Trucks. מתופף, מייסד ומנהיג שקט

המוות הראשון של 2017 שממש מצער אותי. בוץ' טראקס נפטר לפנות בוקר, בנסיבות עדיין לא ברורות ממה שהסתבר כהתאבדות ביריה, כנראה בגלל חובות. חודשים ספורים לפני יום הולדתו השבעים.

בוץ' היה המתופף ואחד מהחברים המקוריים שהקימו את ה Allman Brothers Band ב-1969. אחת הלהקות היותר אהובות עלי, שמלוות אותי שנים רבות. חלק את עבודת התיפוף כל השנים עם Jaimoe והיה אחראי בולט לסאונד ועבודת ה-Rhythm Section של האולמנים לכל אורך הקריירה של הלהקה, מ-69 עד הופעת הפרידה שלהם ב-2014. הוא היה שם בכל התקופות וכל השינויים לאורך השנים של ההרכב, החלפת חברים והליין-אפים השונים.

allman-brothers-band

בוץ' טראקס (ימין) עם הליין-אפ הראשון והמקורי של האולמנים.

הוא הדוד של דרק טראקס הענק והם גם חלקו יחד את זמנם בלהקה מצירופו של דרק ב-99. הוא גם הדוד של אחיו דוויין טראקס, המתופף כיום של ה-Hard Working Americans. העביר להם הרבה מהמורשת המוזיקלית שלו והכישרון בהחלט נשאר אצלם במשפחה. בוץ' היה פעיל עד יום מותו. לא נח גם אחרי שהאולמנים התפרקו (וגם בתקופות קצרות של הפסקות בקריירה הארוכה של הלהקה). רק החודש הוא הופיע עם ההרכב הנוכחי שלו, Butch Trucks & The Freight Train Band. היה מתוכנן להם עוד סיבוב הופעות בחודש מרץ הקרוב.

אישית זכיתי לראות את בוץ' טראקס פעמיים, בשתי נסיבות שונות שנחקקו אצלי חזק לטובה בזיכרון ההופעות והמסעות בחו"ל:

הטרובאדור שנעלם עם הרכבת – פרידה אישית מגיא קלארק

לפני שלוש שנים כתבתי כאן על האלבום My Favorite Picture of You. זה היה האלבום האחרון של גיא קלארק, אשר הוציא אותו בגיל 71. אחד האמנים הכי מבוגרים שהיו אצלי בסיכומי שנה. היה מגיע לו. האלבום ההוא היה מאוד אישי ומכיל פן של פרידה מרגשת, שעוד אחזור אליה בהמשך. אתמול גיא קלארק נפטר בגיל 74. הייתי בחוץ כשהגיעה הידיעה על מותו. שיחקתי כדורגל. מהמקומות השונים בהם אפשר למצוא אותי כשאני לא כותב על מוזיקה, מאזין לה בבית, או יושב בבית קולנוע. בהליכה ונסיעת האוטובוס הביתה רק רציתי לשמוע את האלבום הזה. עבר קצת זמן והיה נראה לי הכי מתאים, למרות שיש טובים ממנו. משהו בי נמשך למילים והתווים האחרונים שהוא הקליט. האחרונים באמת עכשיו.

גיא קלארק היה מהמוזיקאים והכותבים הכי חשובים בז'אנר שלו. הקאנטרי הישן, הטוב והאמיתי. זה שמגיע מהלב, נכתב בכנות ומכיל יופי שקשה לזייף. מעמודי התווך שבלעדיהם והדורות שהמשיכו אותם, כנראה לא היה את הבסיס לבלוג הזה. קלארק היה חלק מחבורה של טרובאדורים וחלוצים שאין שני להם. יחד עם טאונס ואן זאנדט, גראם פרסונס, ג'ון פריין, ווילי נלסון וסטיב ארל. הראשון והאחרון פה היו קשורים מאוד אל קלארק לאורך הקריירה. זו שהתחילה בשנת 1975 עם אלבום בכורה מושלם.

51C45v1anKL

הבכורה – Old No. 1. אלבום חובה בז'אנר.

לילה אחרון עם האולמנים

ואז, אחרי ארבע וחצי שעות, ה- Allman Brothers Band ירדו מהבמה בפעם האחרונה…

אבל הכל התחיל מוקדם יותר. אם זה מספר שעות באותו יום היסטורי במנהטן או ארבעים וחמש שנים קודם לכן בג'קסונוויל, פלורידה. קריירה שלמה התנקזה לתוך ה-Beacon Theatre בלילה של ה-28 באוקטובר 2014, להופעה האחרונה בהחלט של האולמנים. פרידה מיוחדת, מרגשת וארוכה שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנה, היום בדיוק לפני שנה.

מנהטן היתה התחנה השמינית שלי בטיול הגדול שעשיתי שנה שעברה בארה"ב. זה היה כמעט היום השלושים שלי בדרכים, כשבוע לפני שעזבתי את הארץ של הדוד סם. בטיול הזה ראיתי קרוב לעשרים הופעות, אדירות ונפלאות, של הרבה אמנים אהובים. אבל אף אחת לא היתה ברמה ההיסטורית של הפרידה הסופית מה-Allman Brothers. בכלל, בכל הגיחות המוזיקליות שלי לחו"ל והמוני ההופעות שחוויתי, לא היתה אחת עם חותם כ"כ היסטורי ומיוחד עליה. גם לא היתה אחת כ"כ ארוכה.

IMG_3988

My golden ticket

כשהתעוררתי ל-28 באוקטובר הרגשתי שקמתי ליום חג. תמיד יש התרגשות גדולה, משמחת ומלאת אדרנלין ביום של הופעה. במיוחד כזו שטסת לארץ אחרת כדי לראות. אבל ביום ההוא לפני שנה זה הרגיש אף יותר. המעמד כמעט ולא נתפס. להיות שם בשירת הברבור האחרונה של אחת מהלהקות היותר אהובות וקרובות שהיתה איתי ממש מתחילת החיבור האמיתי למוזיקה.