החודש לפני: Brighter Than Creation's Dark

בדיוק היום, אחד האלבומים שהכי אהבתי בשנת 2008, חוגג עשור ליציאתו. האלבום Brighter Than Creation's Dark של ה-Drive By Truckers, שלא רק נשאר אחד משמות האלבומים האהובים עלי עד היום, אלא גם המוזיקה המצוינת שלו ליוותה אותי המון בשנה בה יצא. ויש בו המון ממנה…כזו שפתחה איזה דף חדש ללהקה שממשיך להיכתב עד היום.

זה היה אלבום של חידוש או איזו יציאה לדרך חדשה של הטראקרס, מיד אחרי העזיבה של ג'ייסון איזבל (והגירושין שלו מהבאסיסטית שונה טאקר). אלבום ראשון בלעדיו מאז Southern Rock Opera של 2001, עם הרגשה יותר נקיה והתחלה מחדש. אני זוכר שדי התאהבתי בו בשמיעה הראשונה, למרות החששות מהשינויים הללו וגם העובדה שהוא ממש ארוך וכולל לא פחות מ-19 שירים שמתפרסים על זמן כולל של שעה ורבע. אך הוא זרם כמו סרט נע עם שירים שמתפקדים בתור סצינות.

הוא נפתח עם רגש גדול וטראגי מהמציאות בדמות Two Daughters And A Beautiful Wife. מפתיחות האלבומים הכי מהפנטות ועצובות שאני מכיר, במיוחד כשמודעים לסיפור מהמציאות שהשיר מתבסס עליו. משהו שפטרסון הוד תמיד ידוע בו בשירים של הטראקרס. הסיפור מאחורי השיר הוא על מוזיקאי שפטרסון הכיר, בראיין הארווי, שנמצא יום אחד ללא רוח חיים ביחד עם משפחתו; אשתו ושתי הילדות שלהם, בנות ה-9 וה-4 בלבד. כל המשפחה נרצחה בביתה ביום הראשון של 2006 והשיר מסופר מהמבט של הארווי כלפי מטה אחרי מותו. מהשירים של הטראקרס שתמיד מעבירים בי צמרמורת.

אלבומי השנה 2016

סיכום שנה – הקדמה:

היתה לי שנה מוזרה, לא הכי קלה, מעט מבולבלת ועם חיפושים שחלקם הביאו אותי למקומות טובים וחלקם עדיין נמצאים על איזו דרך לא נגמרת. אבל לא תיארתי לעצמי איך השנה הזו תסתיים עם החודש וחצי האחרון שלה. כזה שיטרוף את הקלפים, יגמד את כל הדברים שהיו לפני כן ויכניס בי פרופורציות חדשות לחיים ממקום שקיוויתי שמעולם לא יגיע.

את השנה הזו אפף המון מוות. זה לא רק אני אגיד, אלא הרבה חובבי מוזיקה ושוחרי תרבות. איבדנו המון אושיות משפיעות ומוכשרות במהלך 2016. מדיוויד בואי, פרינס, לאונרד כהן, שרון ג'ונס וגלן פריי, עד ג'ין ויילדר, לארי סאנדרס, אלן ריקמן ואחרים. במישור האבידות המוזיקליות היותר קרובות אלי, היו גם את ליאון ראסל, גיא קלארק ואדי הארש. אבל כל זה אובדן של אמנים שהכרנו דרך המוזיקה והיצירה. האובדן הבאמת משפיע שמגמד את הכל, מגיע מאדם שהכרנו מקרוב. ולצערי חוויתי את זה השנה.

סליחה מראש על המורבידיות בפסקאות הבאות, אבל הבלוג הזה תמיד היה אישי, ככה שאני מרגיש בנוח לשתף ולכתוב את הדברים הללו. מה גם שהמקרה הזה מאוד חשוב בקשר שלו לכאן, למוזיקה שאני כותב עליה שנים ולהמשך, עם הערבוב של המוזיקה עם המציאות. בחודש שעבר איבדתי בן-אדם יקר לליבי וחברה מאוד קרובה. את לימור שפיגל, שהיתה אחד האנשים הכי אהובים עלי בעולם המוזר הזה. הכרנו לפני ארבע שנים בדיוק, כשהיא גילתה את סיכום השנה שלי פה ב-2012. זה גרם לקליק מטורף והבסיס של הקשר שלנו היה מוזיקה, שדרכה התקרבנו הרבה מעבר לה.

רבע אחד נגמר

אז הרבע הראשון של 2014 הסתיים ואיתו מספר אלבומים טובים ומעניינים שפתחו את השנה. בין ים ההוצאות החדשות שאני מצפה להן באביב, במיוחד בחודש אפריל ועוד כמה של מרץ שעוד לא הגיעו אלי, הנה סיכום קצר של הרבעון הראשון הזה עם חמישה אלבומים שיצאו לא מזמן או מוקדם יותר השנה ופשוט לא ציינתי אותם.

הדינוזאורים החביבים:

David Crosby – Croz

האלבום הזה יצא כבר בינואר והיה אחד ממלאי-הציפיה מבחינתי. זה אלבום הסולו הרביעי של קרוסבי והוא יוצא לא פחות מ-21 שנה אחרי הסולו הקודם שלו. בהחלט הגיע הזמן. החדשות הטובות הן שזה אולי האלבום הכי טוב שלו מאז אלבומו הראשון, הקלאסיקה של "If I Could Only Remember My Name". החדשות הפחות טובות הן שהוא לא הכי מתקרב אליו…אבל כן מכיל דברים ראויים.

croz

בכל האזנה ל- Croz חיפשתי את הקרוסבי שאני אוהב. להגיע לרצועה הזו שתזכיר לי את כל הדברים הטובים שעשה בקריירה שלו. הן מגיעות פה ושם ויש בו בהחלט מספר שירים שעושים לי את זה, אך זה לא לאורך כל האלבום. יש פה רגעים בהחלט טובים מעורבבים עם שירים טיפה "משלימים" שלא מתעלים לרמת התרגשות גבוהה. מהצד שלי לפחות. זה אלבום מאוד רגוע ונרפה באווירה שלו. אין הרבה חשמל וגיטרות מנסרות שמזכירות את הימים ההיפים של אז. אבל אולי זה המקום של קרוסבי כיום ולאן שהוא ניסה להוביל הפעם. המקום הרך והבוגר הזה (ויש פה הרבה מקרוסבי הרומנטי והשקט יותר) של אמן וותיק שנמצא כבר בתחילת העשור השמיני לחייו. לא אלבום מושלם, אבל יודע היכן להתרומם בנקודות מסויימות לאורכו.

השמיני של הטראקרס

השבוע יוצא לחנויות אלבומם החדש של ה- Drive By Truckers, מהלהקות היותר אהובות עלי בסביבה כיום. תודות לחנות המוזיקה הטובה ביותר בארץ אם שואלים אותי – "קצת אחרת", שהביאו אותו מוקדם מהצפוי, הוא מסתובב אצלי בראש כבר מהשבוע שעבר.

"The Big To-Do" הוא אלבום האולפן השמיני של הלהקה ששומרת אולי הכי טוב היום על ז'אנר הרוק הדרומי, עם טיבולים של אמריקנה וקאנטרי-רוק, מתקפת שלוש גיטרות והרבה רוח חופשית של פעם שנושבת מההרכבים הקלאסים של The Allman Brothers Band ו- Lynyrd Skynyrd, אך עם זאת גם הרבה בריזה עכשווית ויצירתית של זמננו.

ה- Truckers מגיעים בחלקם מאלבאמה ובעיקרון שוכנים כיום ב- Athens שבמדינת ג'ורג'יה. הלב של הלהקה הם הצמד פטרסון הוד (Patterson Hood) ומייק קולי (Mike Cooley) שייסדו את ההרכב הראשוני באמצע שנות ה-90. שניהם כבר בעשור הרביעי לחייהם, אבל מובילים את הלהקה הזו שנים בדרכים כאילו הגיל עומד במקום.

מה שבשבילי מציב את  ה- Drive By Truckers הרבה מעל להקות רוק (דרומי או כלשהוא) אחרות  מאז ומהיום זו הכתיבה שלהם ויכולת להעביר סיפור בשיר. מה שלא רואים בדרך כלל באופן בולט אצל הרבה הרכבים שכאלה מהדרום, שהדגש אצלם נשאר על הגיטרות והסולואים. מייק קולי ופטרסון הוד,  מעבר להיותם כותבים מוכשרים, הם גם מספרי סיפורים מעולים וזה משהו שתמיד הגיע לידי ביטוי באלבומים של הלהקה.