עשר שנים אחרי: הגשמת חלומות, הופעות חו"ל והדרך בין לבין

וואו, עשר שנים. עשור בדיוק מאז אותו הרגע בו הכל התחיל. היום שבו הוגשם החלום המוזיקלי הראשון ותחילת המסע שלי בעקבות מוזיקה בחו"ל כדי לראות את הלהקות והאמנים הכי אהובים. עשר שנים ו-89 הופעות אחרי (כן, אני סופר) אני יכול בלב שלם להגיד שהשלמתי את כל החלומות המוזיקליים הכי גדולים שלי. אלו שהיו שם ברשימה המקורית, הכי השפיעו והכי פינטזתי להיות שם מולם כשזה קורה. פנטזיות שבשבילן נדדתי והשקעתי את מיטב כספי וזמני כדי להפוך למציאות. יעדים שהיו אצלי בראש סדר העדיפויות ולפעמים ויתרתי בשבילם על הרבה דברים אחרים. ואין הרגשה טובה יותר מלשבת היום ולדעת שסימנת V על כל השמות הכי חשובים לך ב-Bucket List האישי הזה.

ברור שיש עוד המון שמות שהייתי רוצה לראות כיום. זה לא נגמר אף פעם. חלקם אני גם יודע שאראה. אבל את האמנים הכי קרובים וחשובים לי אישית (שלא מפורקים או מתים…) מאז תחילת החיבור הרציני והעמוק עם מוזיקה, ראיתי. זה לא מגיע משום מקום של "תראו אותי" או לגרום לקנאה. זה אף פעם לא היה. כי זה משהו אישי שלי, שבמקרה גם תפס נתח ממש ענק בחיי. גם לכל אחד יש את האמנים הספציפיים הכי קרובים אליו, מוכרים יותר או פחות, וכנראה הרבה מהשמות אצלי לא יעשו כלום לשוחרי מוזיקה אחרים. זה פשוט מהדברים בחיים הלא קלים האלה שהצלחתי להגשים אך רק בגלל עצמי והרצונות שלי. וזה משהו שכיף ושווה לשתף. בדיוק כמו כל המוזיקה שעושה לי טוב ואני כותב עליה פה ובמקומות אחרים, במשך שנים.

על פרק-סרט הפיילוט של Vinyl

למרטין סקורסזה תמיד היה חיבור חזק עם מוזיקה ביצירות שלו. ספציפית זו של שנות השישים והשבעים והרוקנ'רול של הסצינה בה הוא מתמקד בפרויקט החדש – המיני סדרה Vinyl. עד היום היצירות המוזיקליות של סקורסזה היוו פסקול לסרטיו וכמובן הדגשים היותר רחבים עם הסרטים הדוקומנטריים שביים; The Last Waltz שתיעד את שירת הברבור של The Band ב-1976, או אלו הביוגרפיים של שנות האלפיים כמו No Direction Home על דילן, Living In The Material World על ג'ורג' האריסון וכמו כן סרט ההופעה Shine a Light של הרולינג סטונס. הלהקה שתמיד היתה הכי קרובה אליו. כעת, הוא ומיק ג'אגר משתפים יחד פעולה בתור יוצרים ולוקחים את העשייה המוזיקלית צעד אחד קדימה. או בעצם שנים אחורה, היכן שהסדרה החדשה מתרחשת.

אחרי שהיה מהמפיקים של "אימפריית הפשע", סקורסזה חובר שוב ליוצר שלה טרנס וינטר, ויחד איתו ועם ג'אגר הם מולידים סדרה חדשה. אני שמח שסוף סוף זה מגיע למשהו מוזיקלי-עלילתי בו הטאץ' של סקורסזה הוא בראש הפירמידה והוא גם מביים את פרק הפיילוט של Vinyl. או אפשר להגיד בעצם סרט הפיילוט. מכיוון שהוא באורך של לא פחות משעתיים (שאר פרקי הסדרה יהיו באורך נורמלי יותר של שעה).

הבייבי החדש של סקורסזה וג'אגר (תמונה: באדיבות yes)

אלבומי השנה 2015

וואו, השנה הזו עברה בטיל. והיא היתה מלאה בכ"כ הרבה מוזיקה טובה…כזו ששיתפתי הרבה בפוסטים בבלוג ובמיוחד על בסיס יום-יומי בדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית, וגם כזו שלא כתבתי עליה מילה ואני שמח סוף סוף לחשוף פה בסיכום. במיוחד כמה שמות ספציפיים ששמרתי קרוב לחזה.

זו היתה שנה מלאה בתקופות שונות לחלוטין וסימני שאלה אצלי. חיפשתי עבודה, חגגתי את החופש, אנשים וחברים הכניסו אותי לפרספקטיבות שונות, עברתי דירה ובין לבין ארזתי פיזית ומנטלית כמה דברים שהמשיכו איתי וחלק אחר שנשאר מאחור. גם עם כל המוזיקה שליוותה אותי היו שמות שבסוף לא עברו איתי את השנה או נשארו עדיין בתוך ארגז שלא פתחתי וגיליתי. לא היה חשק לכמה שמות אהובים שהוציאו אלבום השנה, כמו מארק אולסון, לורה מארלינג, בוב דילן או וורן היינס. היו כאלה שרציתי ופשוט לא הספקתי להגיע אליהם וגם כמה שכן הגיעו אלי, אך לא הצליחו להיכנס בסוף ל-50, כמו סטיב ארל וה-Punch Brothers. היתה גם הפתעה עם קורט וייל שממש לא תפס אותי ונשאר בחוץ, אחרי ששני אלבומיו הקודמים כיכבו אצלי בעשיריה בסיכומים קודמים.

Pearl Jam Twenty

האהבה שלי לפרל ג'אם הגיעה יחסית מאוחר. אבל סרטים דוקומנטריים תמיד מאוד אהבתי. בלי קשר מה שיפה לדעתי בסרטי דוקו הוא שהנושא שלהם לא כזה צריך למשוך אותך כדי ליהנות מהסרט אם הוא עשוי טוב (לא שהאהבה שלי למוזיקה וקולנוע הייתה חסרה פה כדי לרצות לצפות בסרט שכזה). הדברים שמשכו אותי לסרט "Pearl Jam Twenty" הם להקה מאוד מעניינת שנמצאת בסביבה כבר 20 שנה ומעבר לזה – הבמאי, קמרון קרואו.

קרואו הוא אחד הבמאים היותר אהובים עלי כבר לא מעט שנים. חוץ מהנפילה בסרט העלילתי האחרון שלו, "Elizabethtown" מ-2005, יצא שאני די אוהב את כל מה שעשה לפניו; "ג'רי מגווייר" סרט שתמיד אהבתי. סרטו הראשון כבמאי "Say Anything" הוא מהסרטים הרומנטים היותר אהובים עלי. "סינגלס" מצויין (וגם נחזור אליו אחר כך). "כמעט מפורסמים" הוא סרט הקולנוע האהוב עלי, בכלליות, ואפילו למדתי לאהוב את "ונילה סקי", הגרסה האמריקאית של קרואו לסרט הספרדי "פקח את עיניך" של אלחנדרו אמנאבר.

אבל עזבו את הרומן שלי עם היצירות שלו – הדבר הבולט תמיד בסרטיו של קרואו ובחייו היא המוזיקה. הפסקולים שלו תמיד מצויינים וזה משהו שנשאב אצלו מהרבה שנים לפני, כאשר היה כתב של המגזין "רולינג סטון" כבר בגיל 15. אירוע ותקופה שהעביר, יחד עם עוד הרבה סיפורים אישיים מחייו שלו ושל משפחתו, לסרט "כמעט מפורסמים".

יומן מסע מוזיקלי – הסוף

אפילוג – "Last Time Again"

ינואר 2011
האמת שהיה לי תכנון אחר לחלוטין לאפילוג של יומן המסע שלי. כותרת אחרת ומילים אחרות. תכננתי לכתוב פה על הציפיה לטיול הבא אחרי הפסגה של הקודם, בנוסף לגעגוע שיהיה לי לבלאק קרואוז אחרי ההופעות האחרונות שלהם בסיבוב הפרידה לפני החופשה הארוכה. אבל דברים השתנו ממש החודש…

מסתבר שהקרואוז החליטו בסוף להגיד שלום גם לאירופה ונקבעו 8 הופעות אחרונות בהחלט בחודש יולי. שלוש מהן בפסטיבלים. אני הולך לחמש הנוספות; אחת רגילה במנצ'סטר + שתיים בלונדון ושתיים באמסטרדם, שיהיו הופעות "Evening With" של 3 שעות עם 2 סטים, כמו ניו יורק. אז תהיה לי פרידה מספר 2 מהלהקה שלי.

הכותרת המקורית של האפילוג שלי הייתה – "May Your Song Keep You Alive". תכננתי לכתוב שאין לי מושג עכשיו מתי אראה את הקרואוז בפעם הבאה ואיך הם מילאו אותי באנרגיות מוזיקליות שיספיקו עד שיחזרו, בעוד שנתיים, שלוש, ארבע…מי יודע. רציתי להוסיף גם שבינתיים השירים וההקלטות הרבות יחזיקו אותי, כמו תמיד, עד לחווייה הבאה.

המשפט בכותרת לקוח מאחד השירים הכי אהובים עלי שלהם – Bring On, Bring On, ולראות אותו בהופעה היה אחד מהרגעים הגדולים הרבים שלי איתם בתפוח הגדול. המשפט המלא הוא:

"…It's hard waiting for heaven, may your song keep you alive"

יומן מסע מוזיקלי – חלק שלישי

יומן מסע מוזיקלי

חלק שלישי – "The Secret to a Happy Ending"

יום רביעי, 10 בנובמבר 2010, שדה התעופה JFK, ניו יורק.
בעוד שעות בודדות הטיסה שלי ללונדון יוצאת לדרך, אני יושב עם המחשב בשדה התעופה, עובר על תמונות ומעביר עוד בראש את החוויות מהכמעט שבועיים האחרונים. מתכונן להיפרד סופית מניו יורק, שנתנה לי זכרונות לכל החיים, אם זו העיר עצמה ואם זו הבמה (תרתי משמע) שהיא הייתה בשבילי עם  החוויות המוזיקליות.

החצי השני של המסע שלי עומד לצאת לדרך, הפעם עם להקת ה-Drive By Truckers ועם שבוע ההופעות הכי מטורף שלי עד כה; שבעה ימים, שש הופעות, שש ערים שונות בשתי ארצות. אין הרבה זמן להתאושש מחוויות הבלאק קרואוז בניו יורק. המסע עוד רגע ממשיך. ארה"ב, הקרואוז ושש הופעות מאחורי. אנגליה, הולנד, הדרייב ביי טראקרס ושש הופעות נוספות לפני.

"…Another song, another mile"

יומן מסע מוזיקלי – חלק ראשון

יומן מסע מוזיקלי

חלק ראשון – "Welcome to the Goodtimes"

יום שבת, 30 באוקטובר 2010, ניו יורק
השעה שש בבוקר שעון ניו יורק. אחרי 12 שעות טיסה שעברו יחסית בסדר אני נמצא בשדה התעופה JFK. אני חייב לציין שהטיסה די הפחידה אותי. מעולם לא טסתי מספר כזה של שעות ואני גם אחד שדי סובל מטיסות. כלומר, לא ממש נלחץ או מרגיש לא טוב. אני פשוט לא אוהב את זה. החוויה האישית שלי בטיולים האלה תמיד מתחילה רק אחרי שאני נוחת במחוז חפצי ולא בשדה תעופה-דיוטי פרי-טיסה לפני. בכל אופן, יחסית לחששות שלי היה בסדר גמור. אפילו הצלחתי לישון לאיזה 3 שעות באמצע, משהו שאני אף פעם לא מצליח לעשות בטיסות.

אחרי היציאה מביקורות הדרכונים והכל שעברו די מהר וחלק בלי שום בעיה ("יש, הויזה שלי בסדר!"), פגשתי את ריק שחיכה לי בקבלת הקהל המגיע לניו יורק. עוד אחד מבין אוהבי הבלאק קרואוז הרבים מארה"ב שכ"כ שמחו שעשיתי את הנסיעה הזו ועם זאת היו גם כ"כ נחמדים. התכנון הוא שאני וריק ניסע יחד לאטלנטיק סיטי להופעה בערב ושם בין השאר אפגוש גם את דייב וג'ן שמארחים אותי בביתם בניו ג'רזי בכל זמן שהותי בניו יורק, ואעשה איתם את הדרך חזרה. הדבר הראשון אגב שריק אמר לי אחרי שנחתתי הוא האם התעדכנתי בסט ליסט של ההופעה אתמול בפילדלפיה…אמרתי שלא והוא אמר לי שהם ניגנו שם את Tornado (שיר די נדיר של הלהקה שמעולם לא בוצע בהופעה לפני). הגבתי בהתלהבות וכבר התחלתי לפנטז על ביצוע שני בניו יורק בשבוע הקרוב. ההתרגשות של פעם ראשונה במקום הזה + ההופעות התחילה ממש לתפוס תאוצה.

יומן מסע מוזיקלי – ההתחלה

לפני שלושה שבועות חזרתי מטיול חיי. אני רגיל לעשות מסעות מוזיקליים אחרי להקות שאני אוהב. זה הפך אצלי למסורת מאז הפעם הראשונה לפני כמעט חמש שנים. זה התחביב הגדול ביותר שלי, זו האהבה הגדולה ביותר שלי וזה הדבר שהכי מנקה לי את הנשמה.

השנה זה הגיע לשיא עם כמעט חודש של טיול גדוש הופעות מיוחדות ורגעים אישיים מדהימים שאין לי מושג אם אצליח בכלל להעביר למילים. אבל אני אנסה. לא יודע בכמה חלקים זה יגיע וכמה זמן זה ייקח, אבל הנה זה מתחיל. בזמן הקרוב אני אנסה להעביר לפה את הסיפורים, התחושות והרגעים האישיים של המסע המוזיקלי הארוך והמיוחד ביותר שלי עד כה. ניסיון להעביר את החוויות הגדולות למילים. משהו שלא תמיד יוצא החוצה בקלות, במיוחד כשאלו רגעים מאוד קרובים אליך בחיבור עם תחביב מסויים ואין לך מושג איך לשתף את מה שאתה חש ומה שהרגעים הללו עושים לך.

אבל הנה מתחילים לנסות…אז אתם מוזמנים להצטרף לנסיעה.

יומן מסע מוזיקלי

פרולוג – "If music got to free your mind"

יום שישי, 29 באוקטובר 2010, ישראל.
קרוב לחצי שנה של ציפייה עומדת להסתיים בעוד כמה שעות. טיסה 269 של Delta תמריא לעבר ניו יורק קצת אחרי חצות, שעון ישראל, ואני עליה. זו הולכת להיות הטיסה הראשונה שלי מבין ארבע בשלושת השבועות הקרובים. זו גם הולכת להיות הפעם הראשונה שלי בניו יורק וארה"ב בכלל. זו הולכת להיות יריית הפתיחה של המסע המוזיקלי הגדוש ביותר שלי עד כה.

הבלוק היצירתי

אתחיל בוידוי – בשלושת החודשים האחרונים לא כתבתי פה מילה. זה עדיין נחשב וידוי אם הדבר ידוע לכל ונמצא מעל פני השטח? זה לא שאני באמת מגלה משהו מפתיע או חדש…אבל לא משנה. אז לא כתבתי כאן כלום מסוף חודש מאי. אומנם לחודשיים הראשונים יש תירוץ (שהוא יותר בשביל עצמי מאשר הכלל) עם העבודה הרבה בשבוע הספר (בתור עובד בהוצאת ספרים) ואז מיד המונדיאל (בתור חולה כדורגל מגיל צעיר) שנמשך עד כמעט אמצע יולי. לחודש פלוס האחרון אין תירוץ. יכולתי להאשים את החום, אבל אני בן אדם של קיץ, זה לא מפריע לי.

אז אפשר להגיד שעברתי סוג של מחסום כתיבה, או מחסום יצירתי כלשהו ("Writer's Block" למי שמעדיף. כמו הרבה דברים אחרים, באנגלית אצלי זה נשמע טוב יותר). עדיין כתבתי בפורומים הרגילים שלי ופה ושם, אבל משום מה לא התיישבתי לכתוב משהו רציני בביתי החדש, שהוא המקום הזה. אני משער שזה משהו שכל אחד מהדיירים שכותבים כאן עבר, או עובר בשלב כלשהו…לא חייבת להיות לזה גם סיבה. פשוט קורה.

הרבה דברים עברו בשלושת החודשים האחרונים שיכולתי לכתוב עליהם; שורה של אלבומים טובים חדשים שיצאו, סרטים מומלצים, ביטול הופעה שחיכיתי לה, הופעה אחרת שהתקיימה כן ונתנה לי רגע קסום של אהבה חזרה מאמן אהוב, ציפיה לטיול הופעות נוסף בסוף אוקטובר, שהולך להיות מאוד מיוחד (גם הארוך ביותר וה"מטורף" ביותר שעשיתי עד כה) ועוד דברים קטנים או ציונים מוזיקליים ראויים למאמר או מספר פסקאות.

70 שנה בדרכי העפר של אמריקה

הוא היה חלק מרכזי באחד ההרכבים החשובים של שנות השישים והשבעים. הקול שלו ותפקידו כמתופף השאירו חותם בהיסטוריה המוזיקלית של אמריקה, השורשים שלה והשירים הקלאסים שבקעו מגרונו. על הדרך הוא גם היה בין השאר שחקן, מפיק, סופר וחולה סרטן שכמעט לקחו לו את אותו קול מוכר שנשאר חקוק בהיסטוריה.

וכיום? ובכן, כיום הוא פשוט מוזיקאי ויוצר בן 70 שנמצא בשיא חדש בקריירה המוזיקלית שלו וממשיך להופיע ולייצר לאמריקה ולעולם מוזיקה שתישאר איתנו לעד.

ליבון הלם (Levon Helm) נולד ב-26 במאי, 1940. את התהילה שלו הוא קיבל כמתופף והקול המרכזי של The Band. אותו הרכב שגיבה את דילן, הקליט איתו ופרץ בזכות עצמו בסוף שנות ה-60 עד הסיום עם הוואלס האחרון ב-1976.

הוא היה בעצם החבר הראשון במה שלעתיד יהפוך ל-The Band. הוא הצטרף ללהקת הגיבוי של רוני הוקינס ואחד-אחד אחריו הצטרפו עם הזמן לאותו הרכב ארבעה מוזיקאים קנדים; רובי רוברטסון, ריצ'ארד מנואל, ריק דנקו וגארת' האדסון. הלם למעשה היה האמריקאי היחיד בהרכב שיפרוץ לתודעה עם שמו המוכר. הוא גם היה הסולן המרכזי בלהקה ששילבה בין קולות חבריה. ריצ'ארד מנואל וריק דנקו לפעמים תפסו פיקוד מול המיקרופון, אבל היה זה ליבון שנשאר כקול המרכזי הכי מוכר בשירים של The Band. אותו קול עם מבטא דרומי שיושב לו שם מאחורי התופים ושר על כל ההיסטוריה והסיפורים שבשירים להם היה שותף.