מנסון, יאנג ו-The Revolution Blues

צ'ארלס מנסון היה פסיכופט. מנהיג של קומונה מוזרה ובהמשך מוביל של כת הרסנית וגזענית, עם המון דם על הידיים. אם יש מקום כמו גיהינום, מנסון ראוי כעת להיות בו, אחרי שנרקב בכלא ב-45 השנים האחרונות. מוקדם יותר החודש הוא הגיע לגיל 83, איתו גם עזב את העולם הזה שלא היה ראוי לחיות בו. עולם עליו השפיע לא רק בסיפורי רצח וזוועה, אלא גם בצד של ה-Pop Culture והאמנים שכתבו עליו או על המעשים בהם היה מעורב. אחד מהאמנים האלה הוא ניל יאנג, שחוגג יום הולדת בדיוק באותו יום עם מנסון (12 בנובמבר) ולפני ארבעה עשורים כתב בהשפעתו הקודרת את אחד השירים הכי טובים בקריירה שלו.

I hope you get the connection, ‘cause I can’t take the rejection"
"I won't deceive you, I just don’t believe you

יאנג ומנסון לא רק חולקים יום הולדת, הם גם נפגשו בעבר. כשמנסון עוד היה מוזיקאי מתחיל שמנסה למצוא את מקומו בעולם. לפני שהפך למנסון המשוגע והרוצח בדם קר, הוא חלם להצליח כמוזיקאי, בלוס אנג'לס ובמיוחד בסצינת לורל קניון. הוא רדף אחרי כוכבים כדי להתקרב אליהם ושלח בנות מ"המשפחה" של נתינים שהקים לעשות זאת בשבילו. יום אחד חלק מהבנות קיבלו טרמפ מדניס וילסון מה-Beach Boys, הגיעו לביתו ומנסון אחריהן. הם הזמינו את עצמם להתגורר אצלו לתקופה מסוימת. כך וילסון הפגיש אותו פעם אחת עם ניל יאנג. ניל אפילו התרשם מהמוזיקה של צ'ארלי וכמעט עזר לו לחתום בלייבל של Reprise. אך חברת התקליטים דחתה את מנסון. אישיות מעורערת גם ככה, שהדחייה הקטנה הזו תספיק לדחוף אותו אל יצר הטירוף שחי אצלו בבטן. או אולי היתה עוד צעד קטן לשם.

רק עוד לב שבור: פרידה אישית מטום פטי

בלילה של הידיעות על מותו של טום פטי לא יכולתי לישון. כי זו היתה ההרגשה הכי קרובה של לאבד חבר. כי ככה הוא הרגיש, למרות שמעולם לא נפגשנו או דיברנו אחד עם השני. כי פטי היה ונשאר מהמוזיקאים האהובים עלי ביותר. אז בלילה הזה הוצאתי את הכל מהמדפים. ואיתו, זה באמת הכל. רציתי להיות מוקף במוזיקה הזו שליוותה אותי כל השנים. יש פה קריירה שלמה מונחת על הרצפה. יש פה כ"כ הרבה יותר ממוצרים פיזיים. הנה כמה דברים שהתמונה הבאה כוללת ובסוף ניסיון לקצת משפטי פרידה מחבר רחוק ומוזיקה קרובה שתמיד היו לצידי.

22199270_10155882899657682_351198164_o (1)

אז מה יש פה?

את כל 16 אלבומי האולפן (כולל מהדורות מיוחדות). כאלו שכוללים בין השאר:

את Damn The Torpedoes שתמיד חיזק אותי והזכיר לי לא לשכוח לעולם ש-
Even the losers get lucky sometimes

את Hard Promises הכ"כ בלתי מוערך והזמזום הקבוע שלי כשאני עומד בתור להופעות בחו"ל או ממתין לטיסות לשם וחוזר לעצמי כל הזמן ש-
The waiting is the hardest part

את Southern Accents הביתי, שכולם הגיעו אליו בגלל Don't Come Around Here No More, אבל צריכים להישאר בשביל שיר הנושא והזעיקה של Rebels.

פרידה אישית מגרג אולמן: Old Before His Time

אחד הדברים הקטנים הכי זכורים ואהובים עלי אישית של גרג אולמן, זו הזעקה הקטנה שלו בהתחלה של It’s Not My Cross To Bear. זו הפעם הראשונה ששומעים את הקול שלו באלבום של האולמנים וגם מה שהיתה דלת הכניסה שלי ללהקה הזו, אי שם בתחילת הדרך הרצינית עם מוזיקה, עם רוק דרומי וה-Allman Brothers Band בפרט. הפתיחה של אלבום הבכורה המושלם שלהם כמובן מ-1969. יצירה מוזיקלית וקריירה שלמה שגרג מוציא לדרך בקטע מקורי נוטף בלוז ורוק ומוגש בקול העמוק, טיפה צרוד ונפלא הזה.

הדלת שגרג פתח דאז לפני 48 שנים, נטרקה אתמול בידיעה על מותו. אומנם זה היה די צפוי והרגשתי שזה קרוב, במיוחד עם ביטולי הופעות ובעיות בריאות שהחריפו בחודשים האחרונים. אבל זה לא מוריד מהעצב והכאב כשנפרדים מאמן אהוב. קיוויתי שלפחות הוא ישרוד את השנה הנוכחית ויהנה מהאלבום החדש שלו שאמור לצאת ויופיע עוד קצת. אך השנים האחרונות לא ממש החדירו תקווה. תמיד היו ידיעות על הידרדרות. האמת שדי מדהים שהוא שרד עד עכשיו, עם כל מה שעבר עליו בכל השנים הללו. בדרך ארוכה עם הלהקה שהצעיד ושהוא ידע גם מתי לסיים את דרכה בכבוד.

519ZD6JNBJL._SS500_

תחילת הדרך עם האולמנים. אלבום הבכורה המושלם.

תמיד ב-Top: פרידה מצ'אק ברי

אלבום הבכורה של צ'אק ברי יצא ממש לפני 60 שנה. זה היה בחודש מאי של 1957. אלבום שפתח קריירה שהמשיכה עד אתמול. קריירה שהיא גדולה וחשובה מדי כנראה מלתאר אותה במילים. כזו שהיא גם מורשת, בית ספר, היסטוריה של איש אחד ואגדה מוזיקלית עם אבני יסוד של ז'אנר שלם.

צ'אק ברי נפטר אתמול בגיל 90. בדיוק חמישה חודשים אחרי יום ההולדת העגול והמדהים הזה שהגיע אליו ב-18 לאוקטובר האחרון. אני תמיד זוכר מתי נולד, כי זה יומיים אחרי יום ההולדת שלי. כשאני עצמי נולדתי, זה היה כבר אחרי התקופה הכי גדולה שלו. בתחילת שנות השמונים, שלוש שנים אחרי שיצא אלבומו האחרון בינתיים. באותו יום הולדת 90 אגב, גם יצאה ההודעה שברי הולך לשחרר אלבום חדש וחגיגי שיגיע בחודש יוני הקרוב. אלבום ראשון אחרי הפסקה של כמעט ארבעה עשורים מאז קודמו. אבל עכשיו יודעים שהוא יהיה אחרון בהחלט וכזה שגם יקבל את התואר "אלבום פוסט-מוות".

Chuck-Berry

ברי בימים המוקדמים, בפוזה הכי מוכרת שלו על הבמה.

פרידה מ-Butch Trucks. מתופף, מייסד ומנהיג שקט

המוות הראשון של 2017 שממש מצער אותי. בוץ' טראקס נפטר לפנות בוקר, בנסיבות עדיין לא ברורות ממה שהסתבר כהתאבדות ביריה, כנראה בגלל חובות. חודשים ספורים לפני יום הולדתו השבעים.

בוץ' היה המתופף ואחד מהחברים המקוריים שהקימו את ה Allman Brothers Band ב-1969. אחת הלהקות היותר אהובות עלי, שמלוות אותי שנים רבות. חלק את עבודת התיפוף כל השנים עם Jaimoe והיה אחראי בולט לסאונד ועבודת ה-Rhythm Section של האולמנים לכל אורך הקריירה של הלהקה, מ-69 עד הופעת הפרידה שלהם ב-2014. הוא היה שם בכל התקופות וכל השינויים לאורך השנים של ההרכב, החלפת חברים והליין-אפים השונים.

allman-brothers-band

בוץ' טראקס (ימין) עם הליין-אפ הראשון והמקורי של האולמנים.

הוא הדוד של דרק טראקס הענק והם גם חלקו יחד את זמנם בלהקה מצירופו של דרק ב-99. הוא גם הדוד של אחיו דוויין טראקס, המתופף כיום של ה-Hard Working Americans. העביר להם הרבה מהמורשת המוזיקלית שלו והכישרון בהחלט נשאר אצלם במשפחה. בוץ' היה פעיל עד יום מותו. לא נח גם אחרי שהאולמנים התפרקו (וגם בתקופות קצרות של הפסקות בקריירה הארוכה של הלהקה). רק החודש הוא הופיע עם ההרכב הנוכחי שלו, Butch Trucks & The Freight Train Band. היה מתוכנן להם עוד סיבוב הופעות בחודש מרץ הקרוב.

אישית זכיתי לראות את בוץ' טראקס פעמיים, בשתי נסיבות שונות שנחקקו אצלי חזק לטובה בזיכרון ההופעות והמסעות בחו"ל:

וורן זיבון: Play That Dead Man's Song. על מוזיקה, חיים ומוות

אם היה עדיין בחיים, וורן זיבון היה חוגג יום הולדת 70 עגול ממש היום. אבל 14 שנה שהוא כבר לא כאן. מספר השנים שחלפו מאז מוות ידוע מראש של מוזיקאי גדול, שנפרד מאיתנו בדרך אולי הכי פשוטה, מכובדת ומרגשת בין כל אלו שנפרדו מהעולם מוקדם מדי בנסיבות מצערות.

וורן זיבון היה בשבילי נשק סודי בעולם המוזיקה. סוג-של ג'וקר או איזה כדור מסובב בתוך עולם הרוקנ'רול המורחב שהיה חלק ממנו. הוא ידע לשלב סגנונות, להזיע עם חשמלית ולרגש על הקלידים. בכלל, הוא מהקלידנים היותר טובים שהיו כאן, בשורה אחת אולי עם הגדולים ביותר והשמות המוכרים שזכו גם להרבה יותר תהילה ממנו.

הוא התחיל על הקלידים בתור שחקן משנה. הופיע לא מעט עם ה-Everly Brothers ועשה איזה מעבר מעולם הפולק לעולם הרוק ומשחקן משנה לראשי, עם שינוי סגנונות אל עבר קדמת הבמה. אך הבמה הזו לא הגיעה על ההתחלה. אלבום הבכורה שלו מ-1969 די נכשל, ורק שבע שנים לאחר מכן, ב-1976, הוא שחרר אלבום שני שהתחיל לו רשמית את הקריירה המוקדמת המוצלחת.  מקרה שתמיד קצת הזכיר לי את אמילו האריס בתחילת הקריירה, עם אלבום ראשון גם כן פחות מוכר\מוצלח מ-69 ואז Pieces of the Sky שלה מ-75 שהרבה מחשיבים בתור אלבום ראשון "אמיתי"…

Levon Helm 1940-2012

ליבון הלם נפטר אתמול. קצת לפני גיל 72, וזה עדיין מפתיע. במיוחד לאור הפעילות והמסירות שלו בשנים האחרונות וכל מה שיצר מאז שחשבנו שהסרטן עזב אותו והוא יצא לדרך חדשה.

ממש לפני שנתיים הקדשתי לו פוסט שלם לכבוד יום הולדת 70. שם כבר כתבתי הכל; על האהבה שלי ליצירות להן היה שייך. כל התקופה עם The Band. האוטוביוגרפיה המרתקת ואהובה עלי עד-מאוד. קריירת המשחק וכמובן תקופת הקמבאק המופלאה, מ-2007 עד הימים האחרונים…עם האלבומים המאוחרים, ערבי ה-Ramble ועוד. האיש אגדה מבחינתי. עכשיו כבר היה.

לפני כמה ימים אשתו ובתו יצאו בהודעה שליבון נמצא בשלבים אחרונים עם המחלה שחזרה והוא בדרכו לעזוב אותנו. הפתיע נורא שהסרטן חזר ובכזו פתאומיות ואופס, הנה הוא כבר סיים את חייו. כשהיה נראה שהוא התגבר על זה פעם הקודמת, ליבון הלם נכנס מבחינתי לעוד תקופת שיא בחיים שלו. עם שני אלבומי הסולו האחרונים אחרי שחזר לו הקול, ושלל העבודה וההופעות. זה היה מדהים. זה היה מלא השראה.