חודש יוני הגדול: (עוד) אלבומים חדשים

חודש יוני היה גדוש במוזיקה חדשה שציפיתי לה. ים של אלבומים שציננו במעט את החום שבחוץ, או הכניסו אותו ישר ללב עם מגוון צלילים. מתוך העומס, הנה 8 אלבומי יוני שכנראה בלטו לי מכולם.


 

Jason Isbell & The 400 Unit – The Nashville Sound
51tbSY+teyL

נתחיל עם האמן הכי קרוב אלי. היו לא מעט רמזים על חזרה של ג'ייסון איזבל לסאונד יותר חזק, חשמלי ורוקנ'רול באלבום החדש. במיוחד עם דגש על "אלבום להקה" וכשהשם של להקת הגיבוי של ג'ייסון, The 400 Unit, חזר להתנוסס ליד שם האלבום (למרות שהם ניגנו איתו גם באלבומי הסולו האחרונים כביכול). פעם ראשונה שהם רשומים שם לידו מאז Here We Rest של 2011, ופעם ראשונה שהם מופיעים על עטיפת אלבום שלו בכלליות. התקוות שלי היו שאיזבל יחזור לסאונד הקצת יותר מלוכלך וחופשי. זה שהיה שם בתקופה עם ה-Drive By Truckers או אפילו בשני אלבומי הסולו הראשונים שלו. הסאונד שהאמת אני מתגעגע אליו קצת כיום. נורא רציתי שכל זה יחזור אחרי שני אלבומי קאנטרי-פולק\אמריקנה ובמיוחד Singer/Songwriter מוצלחים, יחד עם הגיטרה החשמלית של איזבל, שבעבר הוא היה משתמש בה הרבה יותר. והוא גיטריסט מעולה.

ד"ש מחברים וותיקים

שלושה אלבומים של אמנים אהובים שיצאו בזמן האחרון. שמות מוכרים, צלילים חדשים.

The Hold Steady – Teeth Dreams

חודש שעבר כתבתי על אלבום הבכורה של ה-Hold Steady שחגג בדיוק עשור. באותו הזמן של הציון הזה שוחרר האלבום החדש שלהם – Teeth Dreams, השישי המספר. הוא הגיע אלי קצת באיחור (עיכובים בדואר מעצבנים אותי ממש, במיוחד כשיש אלבומים בדרך שאני מחכה להם נורא). אבל אף פעם לא מאוחר לכתוב. ציפיה לאלבום הזה היתה הארוכה ביותר מכל האלבומים הקודמים, כי ארבע שנים עברו מאז האחרון שלהם, המרחק הכי ארוך בין אלבומים בדיסקוגרפיה של החבורה מברוקלין.

teeth dreams

מה יש לנו באלבום החדש? בעיקרון כל מה שטוב ב-Hold Steady, במיוחד בקטעים המחשמלים שלהם עם הליריקה שקצת קשה לתפוס בהתחלה ומבינים ממש טוב כשעוברים על המילים תוך כדי השמיעה השניה (שזה מה שאני עושה בדרך כלל בהאזנות טריות). מהרצועה הראשונה הם מראים שהם חזרו בכל הכוח, שיר אחרי שיר. למעשה יש רגיעה מסויימת רק בסוף האלבום, עם שתי הרצועות האחרונות שלו שיכולות נורא לרגש.

התגעגעתי מאוד לסאונד שלהם וזה מסוג האלבומים שנורא מתאימים לי לקיץ המתקרב. יש בו את הצליל הקלאסי המוכר שיזהה כל מי שמכיר אותם, יחד עם הרעננות שמגיעה אחרי המתנה של ארבע שנים. אצטרך לשמוע אותו עוד כמה פעמים כדי לראות איפה אני מדרג אותו בין האלבומים האחרים, אבל בינתיים כל פעם שאני מסיים אותו, הדקות האחרונות של רצועת הסיום Oaks מביאות לי חשק רב להתחיל להאזין שוב מההתחלה. כאלו סיומים בדיוק אני אוהב.

הרבה יותר מפסלון

בטקס האוסקר שבוע שעבר, בין הסרטים, השחקנים, התסריטים ושלל קטגוריות אחרות, היתה אחת שהעלתה חיוך בזוית הפה שלי. חיוך כזה של הבנה וגאווה קטנה על שם שלא הרבה מכירים. לפחות כאן.

הקטגוריה הייתה "השיר הטוב ביותר מתוך סרט" והשם היה ראיין בינגהם.

ראיין בינגהם (Ryan Bingham), יליד ניו-מקסיקו, קטף את הפרס על הביצוע לשיר הנושא מתוך הסרט "Crazy Heart", שמבוסס על ספרו של תומאס קוב, ועליו גם זכה ג'ף ברידג'ס בפרס השחקן הראשי (וחבל שאף אחד בינתיים לא מביא את הסרט הזה להקרנות בישראל). את השיר הזוכה The Weary Kind הוא כתב עם המפיק טי.בון בורנט. דווקא השנה החליטו להוריד בטקס את ביצועים החיים של האמנים לשירים המועמדים ולא כולם זכו לשמוע את השיר היפהפה הזה.

אני התוודעתי לבינגהם ולמוזיקה שלו במהלך 2007, בעיקרון שנת הפריצה שלו. לפני כן בינגהם היה נער שעזב בית ספר, התפרנס קצת מרודאו, ובין רכיבות על פרים ונדודים בטקסס החל לכתוב מוזיקה. הוא הוציא כמה הקלטות בהוצאה עצמית, עד שחתם בלייבל של Lost Highway Records, הידועים  בתור בית לאמני קאנטרי-רוק, אמריקנה והסביבה (ראיין אדאמס, ג'וני קאש, ווילי נלסון, ואן מוריסון ועוד).

51yWhlTZvqL

אלבום הבכורה – Mescalito

את תשומת הלב שלי הוא משך בזכות המפיק של אלבומו הראשון – הגיטריסט מארק פורד (לשעבר חבר בלהקת הבלאק קרואוז). פורד הפיק וניגן באלבומו וכך ב-2007 יצא לאוויר העולם Mescalito, אלבום הבכורה של בינגהם.