החודש לפני: ארבעה שינויים מייצגים

מספר אלבומים מוצלחים מציינים החודש יום הולדת עגול. בחרתי לכתוב על ארבעה כאלו שכנראה לא יותר מדי חגגו להם. למה? כי הם אלבומים מעשורים שונים, לא הכי מוכרים של האמן\הרכב שהקליטו אותם. אבל כן מציינים התחלה או סיום תקופה ומייצגים איזה שינוי או דרך בקריירה של אותם אמנים. כמו כן הם מקשרים מוזיקאי ספציפי להרכב מאוד חשוב בקריירה שלו.

מה יש לנו כאן? מעבר בין להקות ושינוי בסאונד. עזיבת הרכב מוקדם לטובת קריירת סולו. קאמבק מסוים עם הרכב קלאסי שגיבה אותך בעבר ובעתיד. וטריקת דלת עם הרכב ופתח חדש אל עבר דרך חדשה עם הצלחה גדולה שתגיע בהמשך. ארבעה עשורים, ארבעה מוזיקאים וארבעה אלבומים שאני רוצה לתת להם פה את הבמה ולכבוד יום הולדת עגול החודש של כל אחד מהם, לנסות לכתוב קצת מה הם מייצגים בשבילי ובשביל הקריירה של אלו שהקליטו אותם.


 

האלבום Little Games של ה-Yardbirds יצא לראשונה ממש החודש לפני 50 שנה. זה היה האלבום האחרון שלהם, בתקופה כמובן עם ג'ימי פייג'. האלבום הזה מייצג במיוחד את ההשפעה של פייג' על ההרכב והמבט שלו קדימה מבחינה מוזיקלית. זה אלבום יותר אקספרימנטלי ופסיכדלי מאלו שקדמו לו.

החודש לפני: Blood On The Tracks

הרבה זמן שלא שמעתי בוב דילן. או כתבתי עליו. למעשה אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שהכנסתי אלבום שלו ולחצתי Play. פשוט בשנים האחרונות קצת ירד לי ממנו. לא חזרתי גם לאף אלבום ישן שלו כבר מספר שנים. ואני מדבר פה על אחד האומנים היותר בולטים אצלי בבית על המדפים. זה לא שהפסקתי לאהוב, פשוט יש תקופות כאלו. לפעמים הן גם ממש ארוכות. הוא גם לא ממש בלט אצלי בבלוג בכמעט חמש השנים בו הוא קיים. זה כנראה כי כתבתי עליו כ"כ הרבה בעבר…בפורומים וכדומה. בגיל צעיר יותר ובתקופות אחרות כשכמעט כל הדיסקוגרפיה שלו כאן לידי, ספר ה-Lyrics השלם מכל השנים וכל מיני מוצרי דילן אחרים על המדפים היו ממש צמודים אלי. עד עכשיו.

We always did feel the same"
"We just saw it from a different point of view

את השורות האלה אני כותב באמצע הלילה, עם מזג אוויר סוער בחוץ, כוס קפה מלאה פה לידי בפנים ו-Blood On The Tracks מתנגן ברקע. בדיוק 40 שנה אחרי ששוחרר לראשונה בתחילת 1975. אלבום שלכבודו הרגשתי צורך לחזור לכתוב ולשמוע קצת דילן. אז הנה אני משתף.

החודש לפני: יום אחד בנובמבר

אם הייתי צריך להכין רשימה בסגנון של "האלבומים שהכי עיצבו אותי" במהלך החיים, השניים האלה בטוח היו שם. גם אם הייתי צריך להביא רשימה של עשרים, או עשרת האלבומים הכי קרובים לליבי, הם די בטוח היו שם. ועוד במלא רשימות דומות אחרות שיהללו את האלבומים האהובים עלי ביותר בכל הזמנים.

שניהם יצאו באותה השנה (1994), באותו החודש (נובמבר) ובדיוק באותו היום (ה-1 לחודש, יום שלישי). שניהם גרמו לי להתאהב ברמות קשות (עד ממש קשות) באמנים שהוציאו אותם ושניהם אלבומים שלא נמאס לי מהם אף פעם, לא משנה כמה שנים הם אצלי על המדף  ועל הלב.

————————————————————————————————–

“Don’t judge a book by his cover” – זה משפט שאמרתי להמון אנשים בין השנים כשהמלצתי להם על Amorica של הבלאק קרואוז. כי הדבר הראשון שרואים באלבום זו העטיפה, והבחירה לזו של Amorica היא לא הכי מושכת בעולם, בלשון המעטה. למי שלא יודע מאיפה היא הגיעה, אז היא לקוחה משער של המגזין Hustler, בגיליון שיצא ביולי 1976. אל תשאלו אותי למה, גם אני לא מת עליה, במיוחד כשהיא מייצגת את הלהקה מספר אחת שלי, אבל כמו שאני תמיד אומר – עדיף להתעסק בחומר המוזיקלי שבפנים. וכמה שהחומרים האלה טובים…

החודש לפני: עשור אחד, שני אלבומי בכורה

חזרתה של הפינה המציינת יום הולדת עגול לאלבומים אהובים. הפעם בחרתי שני אלבומי בכורה של הרכבים שאני מאוד אוהב, שיצאו שניהם בדיוק החודש לפני עשר שנים.

"The 80’s Almost Killed Me"

החודש הולך לצאת Teeth Dreams, האלבום החדש של The Hold Steady והשישי במספר של ההרכב מברוקלין. בדיוק באותו חודש מרץ, רק עשור שלם לפניו, הם פרצו עם אלבום הבכורה שלהם. וזו היתה פריצה שסימלה בשבילי לא רק את ההצגה שלהם לעולם, אלא גם סוג-של פסקול חדש ומקורי לתקופה מסויימת. גם מוזיקלית וגם מבחינת טקסט.

האלבום הזה נקרא Almost Killed Me ועל ההתחלה הוא מתחיל לספר סיפור או הקדמה עם Positive Jam, הרצועה שבה הסולן Craig Finn מתחיל לטפס כרונולוגית בין עשורים ומציין בקצרה מה שעבר עלינו משנות העשרים עד הניינטיז ולרגע זה. השניה הזו שבה המאזין שומע את האלבום לראשונה וגם זמן האמת בו הוא יצא, באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000. מקום שבו המוזיקה כבר השתנתה, הדרך של המאזין התהפכה והמקום הזה בזמן בו האלטרנטיב הוא אופציה ראשונה ולהקה כמו The Hold Steady הולכת להראות לך את הכיוון החדש, או שלה, אם אתה מוכן כמובן לנסיעה הזו.

הזמן האבוד – 40 שנה ל-Time Fades Away

לניל יאנג יש הרבה אלבומים טובים, פחות טובים, מלוכלכים, בולטים, דחוקים לפינה, מיוחדים, נותנים בראש, חשמליים, אקוסטים, מפתיעים, מבריקים ואפלים. יש אבל אולי רק אלבום אחד שהוא כל הדברים האלה יחד.

בסוף שנת 1972, כשהוא רכוב על ההצלחה האדירה של Harvest, יאנג התכונן לסיבוב ההופעות שבעצם יגבה סוף סוף את אותו אלבום. ההרכב שעמד ללוות אותו בסיבוב הזה, מיד בפתיחת שנה חדשה, הם ה-Stray Gators, שגיבו אותו גם בהקלטות של Harvest. מי שהגיע לחזרות גם כן הוא החבר הטוב, הגיטריסט והכותב המוכשר דני וויטן מ"קרייזי הורס". הוא היה אמור להצטרף לאותו סיבוב הופעות, אך היה כבר די עמוק בעולם השתיה והסמים והתקשה לנגן את השירים החדשים. ברמה כזו שיאנג, שתמיד העריך את וויטן עד-מאוד בתור מוזיקאי ואדם קרוב, שלח אותו הביתה. שעות ספורות לאחר מכן יאנג קיבל טלפון שבו הודיעו לו שדני וויטן נמצא ללא רוח חיים.

במשך שנים יאנג לא סלח לעצמו על המוות של וויטן. הוא האשים את עצמו בתור גורם מרכזי והיה לו קשה להשתחרר מזה. היה זה קרוב לסופה של השנה וסיבוב ההופעות של 1973 עמד להתחיל כפי שתוכנן. בעצם לא רק הסיבוב הזה או השנה הזו. האירוע המצער של דני וויטן היה בעצם הצעד הראשון בשרשרת אירועים שהתחילו ויצרו את התקופה הכי מוזרה, אפלה וכואבת של יאנג, ולדעתי האישית גם התקופה הכי יצירתית, מבריקה ומושלמת שלו בקריירה. התקופה של 1973 עד 1975. אליה נחזור בהמשך.

החודש לפני: מהדורה כפולה

חודש אפריל של שנת 1973 ראה שני אלבומים חדשים שהיוו סוף, או כמעט סוף-דרך לשניים מההרכבים הטובים ביותר מבחינתי של סוף שנות השישים\תחילת שנות השבעים.

ה-Faces היתה סופר-גרופ שנבנתה מתוך שני הרכבים אחרים; ה-Jeff Beck Group, משם הגיעו רוני ווד ורוד סטיוארט, וחברי ה-Small Faces לשעבר; רוני ליין, איאן מקלגן והמתופף קני ג'ונס. יחד הם יצרו את אחת הלהקות הבולטות של אותה תקופה. הם הוציאו כבר שלושה אלבומים מוצלחים כאשר הם הגיעו ל-1973 והזמן שלהם יחד עמד להגיע לקיצו עם אלבום אולפן רביעי ואחרון.

בתוך ה-Faces היו כאמור מוזיקאים מוכשרים. ביניהם רוני ווד והגיטרה שלו בתקופה לפני הסטונס, רוד סטיוארט בשנים הטובות שלו (תמיד אמרתי שאני יכול לסבול אותו רק עם הג'ף בק גרופ וה-Faces), הקלידן המעולה איאן מקלגן…אבל החבר האהוב עלי בהרכב תמיד היה רוני ליין. מי שניגן באס, אבל תרם הרבה מהכתיבה האישית שלו ולפעמים גם הקול. ליין, במיוחד באלבום האחרון Ooh La La, היה הלב של הלהקה. הצד השני של האלבום מבחינתי שייך לו ומלא בקסם והיופי של המוזיקאי הרגיש והמוכשר הזה. הצד שנפתח בקטע האינסטרומנטלי Fly In The Onitment וממשיך עם ארבעה שירים של רוני שאחד מהם הוא האהוב עלי ביותר. לא רק השיר האהוב עלי באלבום הספציפי הזה, אלא אחד השירים האהובים עלי ביותר בעולם. ואני מדבר על שלוש הדקות שבהן נמשך השיר Glad And Sorry.

החודש לפני: Dixie Chicken

בפברואר 73 שוחרר אלבומם השלישי של Little Feat. האלבום שאחראי אולי הכי מכל לסאונד הייחודי להם.

ליטל פיט הם ממש לא הרכב דרומי כמו שהרבה חושבים. הם פשוט משלבים במוזיקה שלהם כ"כ הרבה אלמנטים ממקומות וז'אנרים  שונים שקשה לי להגדיר אותם גם "רוק-דרומי". אם זה בוגי ובלוז, אמריקנה, R&B, קאנטרי-רוק ו-Soul ואפילו ג'אז ופיוז'ן. כל זה מתערבב בסלט המוזיקלי שלהם בראשות הכתיבה, הנגינה, המנהיגות והקול של לואל ג'ורג' (Lowell George).

ג'ורג' היה המנהיג הבלתי מעורער של הלהקה ואחד היוצרים המוכשרים ביותר בתקופה הזו אם שואלים אותי. הוא הוביל את ליטל פיט בכל אלבומי האולפן בשנות השבעים עד מותו המוקדם מאוד בשנת 1979 כשהוא בן 34 בלבד. הכישרון שלו בלט מבחינתי הכי מכל בארבעת האלבומים הראשונים של הלהקה ובמיוחד פה ב-Dixie Chicken והאלבום שקדם שלו Sailin’ Shoes. אבל הוא גם לא היה לבד. "Dixie" היה אלבום הראשון של שלושה חברי להקה החדשים; הגיטריסט פול ברר, סם קלייטון והבאסיסט קני גרדני. התוספת שלהם יחד עם הקלידים הנפלאים של ביל פיין נתנו למילים והקול של ג'ורג' את הבמה המושלמת. תוסיפו לזה את קולות הרקע  של מקהלת הנשים הקטנה של הלהקה (ביניהן בוני ברמלט ובוני ראייט) ותקבלו את השילוב המושלם של רוקנ'רול ורגש סוחפים.

החודש לפני: GP

ינואר 1973. הזמן בו משוחרר אלבום הסולו הראשון של הבן-אדם שלימד אותי מה זה "קאנטרי-רוק".

בסוף שנת 73' גראם פרסונס כבר לא היה איתנו, אבל הוא פתח את אותה שנה עם האלבום "GP". הוצאה שהגיעה אחרי עבודות ואלבומים משובחים וטובים בשנים שלפניה עם ה-International Submarine Band, האלבום Sweetheart of the Rodeo של ה-Byrds לו היה שותף (והשפיע רבות על הסאונד שלו) ושני האלבומים עם ה-Flying Burrito Brothers. אבל רק בשנה שתהפוך לאחרונה בחייו הוא התיישב להקליט אלבומי סולו עם השם שלו לבד שמתנוסס על העטיפה, כמו ראשי התיבות שחתומות על אותו אלבום סולו הראשון.

פרסונס הגיע להקלטות של "GP" עם כל הניסיון מהנהגת ההרכבים הקודמים, כשהכישרון שלו נמצא בשיאו. אחד הדברים שתמיד הכי אהבתי אצלו הוא השילוב הזה בין שירי קאנטרי-רוק תזזיתיים לאלו הנוגים והשקטים שחודרים לך עמוק ללב. האלבום הזה הוא דוגמת מופת לכך. אני עדיין די זוכר את השמיעה והחשיפה הראשונה שלי לאלבום הזה, שהיה הפתח בשבילי לעולם של גראם פרסונס. עולם שאני אחר כך אכנס לתוכו בסקרנות רבה ועניין ואשאב כל דבר בו שאוכל להניח עליו את ידי. "GP" הוא האלבום שהביא אותי לאלבומים של ה-Flying Burrito Brothers והאחרים שציינתי פה בהתחלה שפרסונס היה שותף להם. לאלבום הסולו השני Grievous Angel. להקלטות המוקדמות ונדירות יותר של פרסונס. להופעות שלו, לפרק והקשר עם הרולינג סטונס, ולספרים, סרטים וכל פיסת מידע שקשורה לקריירה הקצרה שלו.