עם יאנג בדרכים חלק ב': דממה, רעש, חשמל ו-ווילי נלסון אחד ברומא

לפני תחילת ההופעה ב-Terme di Caracalla היפהפה נערכה דקת דומיה לזכר ההרוגים באירוע הטרור בניס, בלילה שלפני. זו היתה דקה של שקט מופתי שהוציאה לדרך כשלוש שעות רועשות, מרגשות ואינטנסיביות נוספות בטור הענק הזה.

זה כנראה היה הנוף היפה ביותר שחוויתי בהופעה. הקודם אני משער היה בהופעה של ניל בדרזדן לפני שנתיים. זו שנערכה ממש על הנהר ונפתחה עם 26 דקות של Down By The River. המיקום הנפלא היה רקע מושלם לערב הארוך של ניל והחברים ברומא. בין ההריסות והשרידים הישנים שהעיר מלאה בהם. בין היסטוריה ידועה להווה שאין מושג מה יביא. במיוחד בכל הופעה בסיבוב הזה.

IMG_1149

דבר אחד כבר היה ידוע לי לפני שהכל התחיל. בצהריים פגשתי חלק מ-Promise of the Real כשיצאו מסאונדצ'ק ואחריהם את ווילי נלסון. האבא האגדי של לוקס ומיקה שהצטרף לטור באיטליה. זה היה מפגש קצר ומאוד מחוייך. הבן-אדם מקסים. היה גם מפגש קצר עם ניל, עם שלום ולחיצת יד. ווילי ניגן איתם בסאונדצ'ק את Okie from Muskogee של מרל הגרד, את On The Road Again שלו ואת Homegrown של ניל שנורא רציתי לראות. ככה שידעתי שהוא יעלה איתם בערב לכמה שירים. גם היו שמועות חזקות שנילס לופגרן יצטרף אליהם. נילס חבר ב-E Street Band של ספרינגסטין שמופיעים פה עם הבוס למחרת, וכמו כן יש לו היסטוריה ארוכה עם יאנג. ניגן והקליט איתו לא מעט לאורך השנים. במיוחד ב-After The Gold Rush ו-Tonight’s The Night.

פוסט מהדרכים: ערב מושלם והיסטורי באמסטרדם

טוב, הם כנראה ידעו שאני מגיע לאמסטרדם…וואו. זו היתה אחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי בחיי. זו גם היתה ההופעה הכי ארוכה בקריירה של ניל יאנג (לא כולל CSNY), עם שלוש וחצי שעות אינטנסיביות ומטורפות לחלוטין.

מבחינת סט-ליסט, גם כן, אחד המופרעים שהיו מבחינתי. עם כמה רגעי שיא. ועוד איזה רגעי שיא. קודם כל Razor Love בוצע בחלק הסולו-אקוסטי והיה נהדר. אבל הטירוף כרגיל הגיע בחלק עם Promise of the Real ועם המון המון חשמל. זה התחיל עם ביצוע מפתיע של Change Your Mind. ראשון מאז 2009 לנציג הארוך של Sleeps With Angels. מיד אחריו התחילו התווים הראשונים של Don’t Be Denied וכבר הייתי בעננים. ביצוע ראשון שלו השנה וסימנתי לי שיר שני שחוויתי בחיי מתוך Time Fades Away.

IMG_0843

קצת אחר כך קיבלתי גם את Revolution Blues שכ"כ רציתי. נראה לי שזה היה אחד הרגעים הכי מאושרים שלי אי פעם בהופעות. בשניות הראשונות קפצתי משמחה. מרגעי האושר הטהורים האלה שרק הופעות ומוזיקה יכולים לספק. הייתי כ"כ בתוך זה. כל צליל וכל מילה שיצאה מהפה של ניל ושלי יחד איתו. לכל אורך הערב, היה נראה כאילו הם לא רוצים להפסיק לנגן. מדהים לראות אותם יחד. במיוחד מהשורה הראשונה. פשוט מדהים. לא ראיתי ככה את ניל מעולם. אפילו לא עם קרייזי הורס. רמות ההנאה והאנרגיה שהוא שואב ונשאב אליהן יחד איתם, זה קשה לתאר. הוא כמו ילד על הבמה.

ניל יאנג: השירים האבודים

במהלך הקריירה ניל יאנג כתב, הקליט וביצע בהופעות המוני שירים שלא שוחררו לאוויר העולם (והדיסקוגרפיה שלו) מסיבות כאלו ואחרות. עם השנים חלק נכבד בסוף כן שוחרר בהוצאות שונות. אם זה במסגרת הוצאות ארכיון מאוחרות, אלבומי לייב רשמיים ועוד. אך עדיין נשארה רשימה לא קטנה של שירים שיאנג רק ניגן בהופעות ומעולם לא שיחרר אותם באופן רשמי. יש כאלו שנוגנו רק פעם אחת או פעמיים ויש כאלו שגם מעל 50 פעם. כולם נכנסים לקבוצת "השירים האבודים". אלו שאפשר לשמוע אותם רק בבוטלגים והקלטות נדירות. הקבוצה הזו מכילה לא מעט פנינים ושירים שכדאי להכיר, אם זה בגלל יופי מוזיקלי, הרבה עניין סביבם והתקופה בה נכתבו או הסיפור מאחוריהם.

בחלק זה של הפרויקט אני מגיש את הרשימה המלאה של כל השירים מאז ועד היום שיאנג ביצע בהופעות אך לא הוציא אותם באופן רשמי. כולל המידע הנחוץ, לינקים להאזנה, דעות אישיות ואנקדוטות מעניינות. אז הנה הם. כל השירים שהיו עם יאנג על הבמה ואבדו בצד הדרך, עכשיו יחד במקום אחד.

——————————————————————————————————————–

Come Along And Say You Will
בוצע לראשונה: ינואר 1973
אחד מהשירים שיאנג הציג לראשונה עם ה-Stray Gators בתחילת ינואר 73, בסיבוב ההופעות הראשון של Time Fades Away. למרות ששירים נוספים שנחשפו איתו לראשונה מול קהל שוחררו בסוף באלבומים Time Fades Away או Tonight’s The Night, הוא נשאר בחוץ ולא ראה יותר חשיפה מעולם. בוצע 8 פעמים בלבד, כולן באותו חודש ינואר.

עשר שנים אחרי: הגשמת חלומות, הופעות חו"ל והדרך בין לבין

וואו, עשר שנים. עשור בדיוק מאז אותו הרגע בו הכל התחיל. היום שבו הוגשם החלום המוזיקלי הראשון ותחילת המסע שלי בעקבות מוזיקה בחו"ל כדי לראות את הלהקות והאמנים הכי אהובים. עשר שנים ו-89 הופעות אחרי (כן, אני סופר) אני יכול בלב שלם להגיד שהשלמתי את כל החלומות המוזיקליים הכי גדולים שלי. אלו שהיו שם ברשימה המקורית, הכי השפיעו והכי פינטזתי להיות שם מולם כשזה קורה. פנטזיות שבשבילן נדדתי והשקעתי את מיטב כספי וזמני כדי להפוך למציאות. יעדים שהיו אצלי בראש סדר העדיפויות ולפעמים ויתרתי בשבילם על הרבה דברים אחרים. ואין הרגשה טובה יותר מלשבת היום ולדעת שסימנת V על כל השמות הכי חשובים לך ב-Bucket List האישי הזה.

ברור שיש עוד המון שמות שהייתי רוצה לראות כיום. זה לא נגמר אף פעם. חלקם אני גם יודע שאראה. אבל את האמנים הכי קרובים וחשובים לי אישית (שלא מפורקים או מתים…) מאז תחילת החיבור הרציני והעמוק עם מוזיקה, ראיתי. זה לא מגיע משום מקום של "תראו אותי" או לגרום לקנאה. זה אף פעם לא היה. כי זה משהו אישי שלי, שבמקרה גם תפס נתח ממש ענק בחיי. גם לכל אחד יש את האמנים הספציפיים הכי קרובים אליו, מוכרים יותר או פחות, וכנראה הרבה מהשמות אצלי לא יעשו כלום לשוחרי מוזיקה אחרים. זה פשוט מהדברים בחיים הלא קלים האלה שהצלחתי להגשים אך רק בגלל עצמי והרצונות שלי. וזה משהו שכיף ושווה לשתף. בדיוק כמו כל המוזיקה שעושה לי טוב ואני כותב עליה פה ובמקומות אחרים, במשך שנים.

יומן מסע מוזיקלי – הסוף

אפילוג – "Last Time Again"

ינואר 2011
האמת שהיה לי תכנון אחר לחלוטין לאפילוג של יומן המסע שלי. כותרת אחרת ומילים אחרות. תכננתי לכתוב פה על הציפיה לטיול הבא אחרי הפסגה של הקודם, בנוסף לגעגוע שיהיה לי לבלאק קרואוז אחרי ההופעות האחרונות שלהם בסיבוב הפרידה לפני החופשה הארוכה. אבל דברים השתנו ממש החודש…

מסתבר שהקרואוז החליטו בסוף להגיד שלום גם לאירופה ונקבעו 8 הופעות אחרונות בהחלט בחודש יולי. שלוש מהן בפסטיבלים. אני הולך לחמש הנוספות; אחת רגילה במנצ'סטר + שתיים בלונדון ושתיים באמסטרדם, שיהיו הופעות "Evening With" של 3 שעות עם 2 סטים, כמו ניו יורק. אז תהיה לי פרידה מספר 2 מהלהקה שלי.

הכותרת המקורית של האפילוג שלי הייתה – "May Your Song Keep You Alive". תכננתי לכתוב שאין לי מושג עכשיו מתי אראה את הקרואוז בפעם הבאה ואיך הם מילאו אותי באנרגיות מוזיקליות שיספיקו עד שיחזרו, בעוד שנתיים, שלוש, ארבע…מי יודע. רציתי להוסיף גם שבינתיים השירים וההקלטות הרבות יחזיקו אותי, כמו תמיד, עד לחווייה הבאה.

המשפט בכותרת לקוח מאחד השירים הכי אהובים עלי שלהם – Bring On, Bring On, ולראות אותו בהופעה היה אחד מהרגעים הגדולים הרבים שלי איתם בתפוח הגדול. המשפט המלא הוא:

"…It's hard waiting for heaven, may your song keep you alive"

יומן מסע מוזיקלי – חלק שלישי

יומן מסע מוזיקלי

חלק שלישי – "The Secret to a Happy Ending"

יום רביעי, 10 בנובמבר 2010, שדה התעופה JFK, ניו יורק.
בעוד שעות בודדות הטיסה שלי ללונדון יוצאת לדרך, אני יושב עם המחשב בשדה התעופה, עובר על תמונות ומעביר עוד בראש את החוויות מהכמעט שבועיים האחרונים. מתכונן להיפרד סופית מניו יורק, שנתנה לי זכרונות לכל החיים, אם זו העיר עצמה ואם זו הבמה (תרתי משמע) שהיא הייתה בשבילי עם  החוויות המוזיקליות.

החצי השני של המסע שלי עומד לצאת לדרך, הפעם עם להקת ה-Drive By Truckers ועם שבוע ההופעות הכי מטורף שלי עד כה; שבעה ימים, שש הופעות, שש ערים שונות בשתי ארצות. אין הרבה זמן להתאושש מחוויות הבלאק קרואוז בניו יורק. המסע עוד רגע ממשיך. ארה"ב, הקרואוז ושש הופעות מאחורי. אנגליה, הולנד, הדרייב ביי טראקרס ושש הופעות נוספות לפני.

"…Another song, another mile"

יומן מסע מוזיקלי – חלק שני

יומן מסע מוזיקלי

חלק שני – "This could be the last time"

יום ראשון, 31 באוקטובר 2010, ניו ג'רזיניו יורק
זהו, הכל מוכן. אני מתעורר ל- Halloween בביתם של מארחי עם עוד כמה Amoricans (הכינוי לאוהבי הבלאק הקרואוז הקרובים) שמתארחים אצלם ומתארגנים לצאת. הערב ההופעה הראשונה ב- Best Buy Theatre בטיימס סקוואר. הראשונה מתוך חמש בשבוע הקרוב. הערב אני גם בביקור ראשון במנהטן.

יצאנו לדרך בשעת צהריים מאוחרת, כולנו באוטו, חלקנו מחופשים. התרגשות וחיוכים באוויר. מגיעים לשם מוקדם כמובן. אני תמיד מגיע בשעה מוקדמת להופעות, ראשון או בין הראשונים בתור, כדי לתפוס את המקום שלי ממש על הבמה באמצע, הכי קרוב שאפשר. אין דרך אחרת בשבילי. שם החוויה היותר גדולה. ואני ממש לא היחיד שחושב ככה כשזה נוגע להופעות של הקרואוז. במיוחד בריצת חמש הופעות המיוחדת הזו בניו יורק.

בדרך למנהטן עלינו על גשר ג'ורג' וושינגטון וכשצפיתי בבניינים הגבוהים המתקרבים נזרקו לראש שלי התמונות מהסרט "The Song Remains The Same" של לד זפלין כשהם מגיעים לתפוח הגדול. תמונות משם ומהסרט האהוב עלי "כמעט מפורסמים" כשויליאם מילר ולהקת Stillwater מגיעים גם כן באותה דרך לתפוח הגדול, כמחווה לאותו סרט של זפלין. Misty Mountain Hop התנגן לי בראש, כפי שהוא מנוגן ברקע בסצינות ההן. חיוך מרוגש עלה על פני.

יומן מסע מוזיקלי – ההתחלה

לפני שלושה שבועות חזרתי מטיול חיי. אני רגיל לעשות מסעות מוזיקליים אחרי להקות שאני אוהב. זה הפך אצלי למסורת מאז הפעם הראשונה לפני כמעט חמש שנים. זה התחביב הגדול ביותר שלי, זו האהבה הגדולה ביותר שלי וזה הדבר שהכי מנקה לי את הנשמה.

השנה זה הגיע לשיא עם כמעט חודש של טיול גדוש הופעות מיוחדות ורגעים אישיים מדהימים שאין לי מושג אם אצליח בכלל להעביר למילים. אבל אני אנסה. לא יודע בכמה חלקים זה יגיע וכמה זמן זה ייקח, אבל הנה זה מתחיל. בזמן הקרוב אני אנסה להעביר לפה את הסיפורים, התחושות והרגעים האישיים של המסע המוזיקלי הארוך והמיוחד ביותר שלי עד כה. ניסיון להעביר את החוויות הגדולות למילים. משהו שלא תמיד יוצא החוצה בקלות, במיוחד כשאלו רגעים מאוד קרובים אליך בחיבור עם תחביב מסויים ואין לך מושג איך לשתף את מה שאתה חש ומה שהרגעים הללו עושים לך.

אבל הנה מתחילים לנסות…אז אתם מוזמנים להצטרף לנסיעה.

יומן מסע מוזיקלי

פרולוג – "If music got to free your mind"

יום שישי, 29 באוקטובר 2010, ישראל.
קרוב לחצי שנה של ציפייה עומדת להסתיים בעוד כמה שעות. טיסה 269 של Delta תמריא לעבר ניו יורק קצת אחרי חצות, שעון ישראל, ואני עליה. זו הולכת להיות הטיסה הראשונה שלי מבין ארבע בשלושת השבועות הקרובים. זו גם הולכת להיות הפעם הראשונה שלי בניו יורק וארה"ב בכלל. זו הולכת להיות יריית הפתיחה של המסע המוזיקלי הגדוש ביותר שלי עד כה.

ג'ף בק בתל אביב

חודש אוקטובר שלי נפתח רשמית עם ההופעה של ג'ף בק אתמול (4/10) ברידינג 3 בתל אביב, ממש לפני שאני אורז למסע ההופעות שלי בחו"ל…זהו ביקור ראשון בארץ לאחד הגיטריסטים הטובים ביותר שיצאו מבריטניה, או כל מקום אחר על הגלובוס.

אתחיל בלהגיד שג'ף בק הפך אצלי לגיטריסט אהוב לא בגלל המוזיקה שלו כיום ואותו הסגנון שגם היה בהופעה שלו. האהבה הכי גדולה שלי אליו מגיעה מהתקופות המוקדמות שלו בהרכבים בהם היה חבר; תקופתו ב- Yardbirds, להקה מאוד אהובה עלי מתחילת החיבור עם מוזיקה (שם החליף את קלפטון ב-65 ואז ג'ימי פייג' החליף אותו כשנה וחצי לאחר מכן, אחרי תקופה קצרה יחד) ואיתם ה- Jeff Beck Group, ההרכב אותו הקים לקראת סוף שנות השישים, ובמיוחד התקופה המוקדמת שלהם שהולידה את שני האלבומים המצויינים Truth ו- Beck-Ola.

קריירת הסולו שלו תמיד דיברה אלי פחות. למרות שחיבבתי אותה גם כן וברשותי כמובן אלבומים מהארכיון הגדול של הצד הזה שלו בקריירה, משנות השבעים ועד היום. בק כיום (ובעצם מתחילת קריירת הסולו) בנוי על רוק אינסטרומנטלי בשילוב ג'אז ופיוז'ן. דברים שאני לא יכול בכל יום נתון להתחבר אליהם.

ככה גם הגעתי להופעה שלו, כי ידעתי בדיוק מה אני עומד לקבל. באתי ב-Mood הנכון והאמת שיצאתי עם הרבה יותר.

הבלוק היצירתי

אתחיל בוידוי – בשלושת החודשים האחרונים לא כתבתי פה מילה. זה עדיין נחשב וידוי אם הדבר ידוע לכל ונמצא מעל פני השטח? זה לא שאני באמת מגלה משהו מפתיע או חדש…אבל לא משנה. אז לא כתבתי כאן כלום מסוף חודש מאי. אומנם לחודשיים הראשונים יש תירוץ (שהוא יותר בשביל עצמי מאשר הכלל) עם העבודה הרבה בשבוע הספר (בתור עובד בהוצאת ספרים) ואז מיד המונדיאל (בתור חולה כדורגל מגיל צעיר) שנמשך עד כמעט אמצע יולי. לחודש פלוס האחרון אין תירוץ. יכולתי להאשים את החום, אבל אני בן אדם של קיץ, זה לא מפריע לי.

אז אפשר להגיד שעברתי סוג של מחסום כתיבה, או מחסום יצירתי כלשהו ("Writer's Block" למי שמעדיף. כמו הרבה דברים אחרים, באנגלית אצלי זה נשמע טוב יותר). עדיין כתבתי בפורומים הרגילים שלי ופה ושם, אבל משום מה לא התיישבתי לכתוב משהו רציני בביתי החדש, שהוא המקום הזה. אני משער שזה משהו שכל אחד מהדיירים שכותבים כאן עבר, או עובר בשלב כלשהו…לא חייבת להיות לזה גם סיבה. פשוט קורה.

הרבה דברים עברו בשלושת החודשים האחרונים שיכולתי לכתוב עליהם; שורה של אלבומים טובים חדשים שיצאו, סרטים מומלצים, ביטול הופעה שחיכיתי לה, הופעה אחרת שהתקיימה כן ונתנה לי רגע קסום של אהבה חזרה מאמן אהוב, ציפיה לטיול הופעות נוסף בסוף אוקטובר, שהולך להיות מאוד מיוחד (גם הארוך ביותר וה"מטורף" ביותר שעשיתי עד כה) ועוד דברים קטנים או ציונים מוזיקליים ראויים למאמר או מספר פסקאות.