פרידה אישית מגרג אולמן: Old Before His Time

אחד הדברים הקטנים הכי זכורים ואהובים עלי אישית של גרג אולמן, זו הזעקה הקטנה שלו בהתחלה של It’s Not My Cross To Bear. זו הפעם הראשונה ששומעים את הקול שלו באלבום של האולמנים וגם מה שהיתה דלת הכניסה שלי ללהקה הזו, אי שם בתחילת הדרך הרצינית עם מוזיקה, עם רוק דרומי וה-Allman Brothers Band בפרט. הפתיחה של אלבום הבכורה המושלם שלהם כמובן מ-1969. יצירה מוזיקלית וקריירה שלמה שגרג מוציא לדרך בקטע מקורי נוטף בלוז ורוק ומוגש בקול העמוק, טיפה צרוד ונפלא הזה.

הדלת שגרג פתח דאז לפני 48 שנים, נטרקה אתמול בידיעה על מותו. אומנם זה היה די צפוי והרגשתי שזה קרוב, במיוחד עם ביטולי הופעות ובעיות בריאות שהחריפו בחודשים האחרונים. אבל זה לא מוריד מהעצב והכאב כשנפרדים מאמן אהוב. קיוויתי שלפחות הוא ישרוד את השנה הנוכחית ויהנה מהאלבום החדש שלו שאמור לצאת ויופיע עוד קצת. אך השנים האחרונות לא ממש החדירו תקווה. תמיד היו ידיעות על הידרדרות. האמת שדי מדהים שהוא שרד עד עכשיו, עם כל מה שעבר עליו בכל השנים הללו. בדרך ארוכה עם הלהקה שהצעיד ושהוא ידע גם מתי לסיים את דרכה בכבוד.

519ZD6JNBJL._SS500_

תחילת הדרך עם האולמנים. אלבום הבכורה המושלם.

בין חיים לפוסט-מוות: המוזיקה, הדרכים והמורשת של גראם פרסונס ודוויין אולמן

בהפרש של 15 ימים בחודש נובמבר 1946, נולדו גראם פרסונס ודוויין אולמן. שני מוזיקאים שלא ממש היה ביניהם קשר, אבל חולקים המון במשותף. שניהם מתו מוקדם ובמפתיע באמצע שנות העשרים לחייהם. שניהם השאירו חותם ענק בשנים ספורות מאוד של יצירה. שניהם השפיעו על ז'אנר שלם ושניהם גם היו אמורים לחגוג החודש יום הולדת 70.

בנימה האישית, שניהם גם מייצגים בשבילי המון בחיבור למוזיקה ואותם ז'אנרים שהם הזניקו ואף היו להם חלוצים. כל אחד הכניס אותי לעולם שלם של מוזיקה ובסיס שהוביל אחריו המוני השפעות ואמנים אהובים אחרים. גראם פרסונס עם הקאנטרי-רוק הקוסמי שלו ודוויין אולמן עם הסאונד (והסלייד) של הרוק הדרומי.

הפגישה המוזיקלית הראשונה שלי עם פרסונס היתה כשקניתי הוצאת יד-שניה מ-1990 שמאגדת את שני אלבומי הסולו שלו על דיסק אחד; GP, שכבר כתבתי עליו ועל פרסונס בהרחבה בעבר ביום ההולדת ה-40 של האלבום, ואיתו Grievous Angel, שיצא אחרי המוות ואחזור אליו אחר כך. למעשה התחלתי מהסוף והלכתי אחורה, שם גיליתי עולם קטן, אבל שלם מבחינת יצירה, שסחף אותי לחלוטין. החל מהאלבום עם ה-International Submarine Band, דרך הופעת האורח עם ה-Byrds וההשפעה הגדולה של פרסונס על האלבום Sweetheart of the Rodeo ושני האלבומים הראשונים של ה-Flying Burrito Brothers. צמד אלבומים, שהראשון ביניהם – The Gilded Palace of Sin, נחשב אצלי עד היום כאלבום הקאנטרי-רוק הכי טוב אי פעם.