ג'ני לואיס בת 40 + עשור ל-Rabbit Fur Coat

היה לי קצת מוזר כשג'ני לואיס חגגה 40 בתחילת החודש. בכל השנים שאני מכיר ואוהב אותה היה נראה לי שרק אני מתבגר, בעוד היא תמיד נשארת הנערה הג'ינג'ית ההיא מקליפורניה עם הקול הצעיר.  כן כן, כבר ארבעה עשורים שהיא כאן. מי שהתחילה כילדה-שחקנית ועברה להיות המוזיקאית, כותבת והסולנית של ההרכב Rilo Kiley, ומשם לקריירת סולו. כזו שהביאה עד כה מספר אלבומים שאפשר לספור על כף יד אחת עם עודף אצבעות, אבל כל אחד מהם גרם לי לאהוב אותה יותר.

אלבום הסולו הראשון בקרייריה הזו – Rabbit Fur Coat, מציין בדיוק היום עשור ליציאתו. יחד עם יום ההולדת העגול של ג'ני מוקדם יותר החודש, זה זמן מצוין בשבילי לחגוג את האירועים עם פוסט + מיקס (פה בסוף) סוקרי קריירה של אחד מהקולות הנשיים הכי אהובים עלי בשנות האלפיים.

"It's bound to melt your heart one way or another"

תמיד חיבבתי את ריילו קיילי, אבל אלו היו אלבומי הסולו של ג'ני שגרמו לי ממש להתאהב בה ובמוזיקה. במיוחד אלבום ספציפי, אבל המשיכה החלה קצת לפניו, בדיוק לפני עשור ב-2006. אחרי שבע שנים בהן הצעידה את ריילו קיילי להצלחה ופריצה בכל הקשור לאינדי-פופ\רוק בתחילת שנות האלפיים, היא עברה לפורמט סולו טיפה שונה. מגובה ע"י ההרמוניות וקולות הרקע של התאומות ווטסון, לואיס לחלוטין העצימה את הכתיבה והיופי שבמוזיקה שלה. Rabbit Fur Coat הוא אלבום סולו ראשון שהגיע אחרי מספיק ניסיון בתוך להקה, לקח את כל הדברים הטובים שנשארו משם והוסיף עליהם השפעות חדשות, עוד עומק וסאונד טרי.

אלבומי השנה 2014

עוד שנה חלפה. שנה שאצלי אישית בלטה בהרבה שינויים. גדולים או קטנים. שנה עם הרבה הופעות בחו"ל והרבה ביטולים בארץ. שנה של התחדשויות והתנסויות ישנות. עזיבות ודרכים חדשות. האנשים והמוזיקה שליוו אותי השנה היו רבים והשאירו חותמים גדולים. גיליתי עוד אמנים חדשים, נכנסו לחיי אנשים נוספים. חלק נשארו מאחור, לטובה. כתמים כהים התחילו להתבהר. התקדמתי קדימה. זכיתי להכיר, למדתי לאבד. נפרדנו השנה בין השאר מאיאן מק'לגן, בובי קיז, ריק רוזס, ג'ק ברוס, ג'וני וינטר, פיל אברלי ופיט סיגר. המוזיקה שלהם ושל הדורות שהושפעו מהם אבל תמיד תישאר.

זו השנה החמישית שאני מסכם פה בבלוג עם רשימת אלבומי השנה המסורתית שלי. גם שנה ראשונה שאני עושה זאת בבית החדש של הבלוג לאחר המעבר הנחוץ בספטמבר האחרון. כרגיל, כל האלבומים שליוו אותי קרוב השנה נמצאים כאן, עם הסיפורים, החיבורים, המידע, הלינקים ועוד. אז בלי הקדמה ארוכה מדי, ניגש לעניין.

שניה לפני, תזכורת לסיכומים הקודמים של הרמוניה דרומית:

אלבומי השנה 2013

אלבומי השנה 2012

אלבומי השנה 2011

אלבומי השנה 2010

ועכשיו אפשר להתחיל. Here we go:

50. Benmont Tench – You Should Be So Lucky50

הקיץ שהיה וכמעט היה

אז הקיץ עוד שניה מסתיים (מבחינת התאריכים, פחות עם מזג האוויר). מאז חודש יוני לא כתבתי פוסט חדש, לאחר שהקודם סיים פרוייקט מרגש שהוביל בסוף לאכזבה מקומית. עבר מאז המון. אז חודשיים אחרי, הנה סיכום קיץ קטן שלי, עם כמה אירועים שהיו, מקומיים ואישיים, והאלבומים הבולטים כמובן שעשו לי שהנעימו לי את הימים והלילות החמים.

חודש יוני

אז מה היה לנו?

הרולינג סטונס ו-מ. וורד פותחים את מה שאז היה אמור להיות בערך הקיץ הכי טוב פה מבחינת הופעות חו"ל. התחיל המונדיאל. הולנד דופקת חמישיה מול ספרד. אני מאושר. עזבתי את העבודה לחופש מאוד מוצרך. פרוייקט ניל יאנג שלי בבלוג מגיע לשיאו לקראת ההופעה בארץ. ההתרגשות עולה.

אלבומים בולטים:

Rich Robinson – The Ceaseless Sight
the ceaseless sight

אלבום סולו שלישי לריץ' רובינסון, שלוש שנים לאחר קודמו ואחד שהתעלה על הציפיות שלי ממנו. נראה שכך פעם שריץ' חוזר לכתוב שירים לבד ונמצא בפרונט הוא רק הולך ומשתפר. זו לדעתי ההוצאה הטובה ביותר שלו בינתיים. אלבום שלם בהרגשה, עשיר מוזיקלית, עם גיבוי טוב מאחוריו. השירים של ריץ' מאוד מהודקים ויש פה הרבה מההשפעות עליו, הגיטרה שבחיים לא ימאס לי ממנה והמוזיקה שיודעת לנוע היטב בין הסגנונות השונים שברצועות. בינתיים מבחינתי ריץ' מנצח את אחיו השנה והאלבום החדש של ה-Brotherhood של כריס. יש בו משהו הרבה יותר מחובר ואחיד.

פסקול חדש לחגים

עשיתי זאת בפסח, ועכשיו מגיעה הזדמנות נוספת לעוד המלצות לחגים. אז קבלו חמישה אלבומים שיצאו לאחרונה שכדאי לשים אליהם לב, לקנות מתנה לכם או לאחרים, או סתם לקרוא מה יש לי להגיד עליהם…


ג'ני לואיס, סולנית ההרכב Rilo Kiley, פצחה במקביל בקריירת סולו לפני ארבע שנים. אלבום הסולו השני שלה, Acid Tongue, יצא לפני שנתיים והיה אחת ההפתעות היותר נעימות שלי ב-2008. כעת היא חוברת שוב לשותף המוזיקלי שלה (וגם בחיים) ג'ונתן רייס והם הוציאו חודש שעבר את האלבום הזה, כצמד.

אם ב- Acid Tongue לואיס הלכה יותר על כיוון ההשפעות של אמריקנהקאנטרי-רוק בטיבול של כתיבה כנה ומקסימה, פה היא עוברת למשהו הרבה יותר קליל, על הצד הפופ-רוק המהיר וקל יותר לעיכול. בעיקרון הסאונד באלבום הזה הוא מהדברים שקצת יותר רחוקים ממני, אבל אחרי כמה שמיעות הוא התאזן אצלי כאלבום לא רע בכלל. 11 הרצועות ב- I'm Having Fun Now ננעלות אחרי 35 דקות בלבד, זמן מדוייק בשביל סוג כזה של אלבום. הוא רחוק מאוד מפסגות היצירה של Acid Tongue , אבל עובד כראוי כאלבום קיץ טוב. אני חושב שאם זה היה אלבום של לואיס לבדה הוא היה משמח אותי יותר, כי בכמה מהשירים פה ששר ג'ונתן רייס (הם מתחלקים בקולות לאורף האלבום) פשוט רציתי לשמוע את ג'ני. אך עדיין הוא עובד ואפשר למצוא פה אחלה שירים. רק צריך להגיע אליו ב-Mood הנכון.