עשיתי זאת בפסח, ועכשיו מגיעה הזדמנות נוספת לעוד המלצות לחגים. אז קבלו חמישה אלבומים שיצאו לאחרונה שכדאי לשים אליהם לב, לקנות מתנה לכם או לאחרים, או סתם לקרוא מה יש לי להגיד עליהם…
ג’ני לואיס, סולנית ההרכב Rilo Kiley, פצחה במקביל בקריירת סולו לפני ארבע שנים. אלבום הסולו השני שלה, Acid Tongue, יצא לפני שנתיים והיה אחת ההפתעות היותר נעימות שלי ב-2008. כעת היא חוברת שוב לשותף המוזיקלי שלה (וגם בחיים) ג’ונתן רייס והם הוציאו חודש שעבר את האלבום הזה, כצמד.
אם ב- Acid Tongue לואיס הלכה יותר על כיוון ההשפעות של אמריקנהקאנטרי-רוק בטיבול של כתיבה כנה ומקסימה, פה היא עוברת למשהו הרבה יותר קליל, על הצד הפופ-רוק המהיר וקל יותר לעיכול. בעיקרון הסאונד באלבום הזה הוא מהדברים שקצת יותר רחוקים ממני, אבל אחרי כמה שמיעות הוא התאזן אצלי כאלבום לא רע בכלל. 11 הרצועות ב- I’m Having Fun Now ננעלות אחרי 35 דקות בלבד, זמן מדוייק בשביל סוג כזה של אלבום. הוא רחוק מאוד מפסגות היצירה של Acid Tongue , אבל עובד כראוי כאלבום קיץ טוב. אני חושב שאם זה היה אלבום של לואיס לבדה הוא היה משמח אותי יותר, כי בכמה מהשירים פה ששר ג’ונתן רייס (הם מתחלקים בקולות לאורף האלבום) פשוט רציתי לשמוע את ג’ני. אך עדיין הוא עובד ואפשר למצוא פה אחלה שירים. רק צריך להגיע אליו ב-Mood הנכון.
מההרכבים הוותיקים היותר אהובים עלי. תמיד אהבתי מאוד את טום פטי ואת החבורה שאיתו והם לא הוציאו אלבום אולפן על שמם המלא מאז 2002 (באמצע יצא Highway Companion ב-2006, שלמרות שחברי ה-Heartbreakers משתתפים בו, הוא נחשב כאלבום סולו של פטי). אני חייב לציין שהיה שווה לחכות לאלבום חדש של החברים הוותיקים. “Mojo ” הוא לדעתי האלבום הטוב ביותר שלהם מאז Echo של 1999, או אפילו מאז צמד האלבומים היפהפיים Wildflower ו-She’s The One שיצאו לסירוגין ב-9496.
יש ב- Mojo שירים שיעיפו לכם את הסכך עם הגיטרה של מייק קמפבל, הניחוח הבלוזי הישן ורוקנ’רול חד וחופשי כפי צריך להיות, יחד עם רצועות מלטפות ומקסימות של פטי, כפי שיצר תמיד. שיר-סיפור כמו The Trip To Pirate’s Cove הוא מאלה שתופסים לי את האוזן על השמיעה ראשונה. First Flash of Freedom הוא אחד השירים הכי טובים שפטי כתב מעולם ו- I Should Have Known It הוא חבורת שוברי הלבבות נותנים בראש כמיטב המסורת של הרוק האמריקני.
הייתי מוריד אולי איזה שלושה שירים כדי להפוך את האלבום הזה לממש מושלם. הוא טיפה מתארך יתר על המידה לדעתי. בכל אופן, ה-Heartbreakers עשו זאת שוב. טום פטי יחגוג 60 חודש הבא והלהקה שלו לא מראה שיש לה רצון להפסיק. עם אלבומים כאלה גם ממש לא צריך.
את החבר’ה האלה הזכרתי פה פעם, לפני שאלבום הבכורה שלהם יצא. אז אומנם לא ממש עכשיו, אבל לפני ארבעה חודשים הוא הגיע ולא הספקתי לשתף מה טומן התוצר הסופי. אז הוא בדיוק כמו שחשבתי שיהיה – אלבום מלא חופש של Old-School Rock, אמריקנה, השפעות מהדרום הישן וחבורת קולות שמזכירים לפעמים את The Band, רק שנשמעים טריים נורא בסיום העשור הראשון של המילניום הנוכחי.
כריס רובינסון עשה עבודה טובה בהפקה, שפשוט נותנת לחברי הלהקה לעשות כיף באולפן, ושומעים את זה לאורך השירים. מהקריאה המוזיקלית להצטרף לחבורה בפתיחה של Hail, Hail, הרצון לעזוב הכל ולצאת ל- Road Trip בשמש עם חיוך על הפנים כשמגיעים ל Jump The Ship, והסיום ששולח אותנו בחזרה למציאות של Pure Mountain Angel. אני לא בטוח כמה אנשים ישמעו עליהם פה. אישית אלבום הביכורים שלהם נתן לי טעם של עוד ואני לא אתלבט לשניה כאשר יגיע, מתי שזה לא יהיה, אלבומם השני.
אלבום ההופעה החדש של אחד ההרכבים האהובים עלי ביותר כיום. זהו אלבום כפול שלקוח משני ערבים בשיקגו באפריל 2009, במסגרת סיבוב ההופעות שגיבה את אלבומם הנפלא האחרון Already Free. שבועיים אחרי ההופעות הללו טסתי לראות אותם שלוש פעמים באירופה. מההופעות היותר טובות שראיתי. דרק טראקס הוא הגיטריסט האהוב עלי היום ומה שמייחד את ההרכב הזה הוא שיש להם משהו שונה לחלוטין ממה שדרק טראקס עושה עם ההרכב השני שלו – The Allman Brothers Band. אין פה הרבה רוק דרומי, אבל יש השפעות. כמו הצדדים האחרים של ההרכב, שכוללים בלוז, ג’אז ומוזיקה אינדיאנית ישנה. בעיקרון על ההשפעות של דרק נמצאות בהרכב שלו. אם זה דווין אולמן, אלמור ג’יימס או ג’ון קולטריין.
בכלל, הבסיס של ה- Derek Trucks Band בהופעות הוא מאוד ג’אזי. הרגשה של ג’אם אחד ארוך, או רצועה שלמה, שמחולקת לעיתים לחלקים עם מיטב השירים שלהם, מקוריים או קאברים בסגנון המיוחד שלהם. גם הם יכולים לנגן אותו שיר שלושה ערבים ברציפות והוא יהיה חווייה שונה לגמרי בכל ערב נתון.
כל האנרגיות, היופי, ההשפעות וכמובן הגיטרה ונגינת הסלייד המושלמת של דרק טראקס, כולם דחוסים גם ב- Roadsongs, שמייצג באופן עילאי את מה שהחבר’ה האלה עושים על הבמה ואת כושר השיא שהם נמצאים בו, כפי שחוויתי הכי קרוב גם על בשרי באותו סיבוב הופעות שמיוצג כאן.
זה אחד מאלבומי ההופעה הטובים ביותר שיצאו בשנים האחרונות, מאחד ההרכבים הכי מיוחדים שקיימים היום.
ונסיים עם עוד הוצאה כפולה, הפעם של ההרכב שיש לו את המקום השמור ביותר אצלי בלב. הקרואוז הודיעו בתחילת השנה שהם הולכים לצאת ל- Hiatus, או לקחת חופשה בלי תאריך סיום אם תרצו. וזה יקרה כש-2010 תסתיים, אחרי שסיבוב ההופעות הנוכחי יגיע לסיומו בדצמבר. הקרואוז גם מציינים השנה 20 שנה, ובגלל זה ובנוסף לידיעת ההתפרקות הזמנית (לא ידוע אם ומתי הם יחזרו) הם שיחררו את Croweology. כמעט כל אמן או הרכב שמוציא משהו חדש לכבוד ציון כזה, בדרך כלל ישחררו עוד אוסף להיטים כזה או אחר עם איזה משהו אחד חדש בפנים. מה שהקרואוז עשו, זה להיכנס לאולפן היום ולהקליט על בסיס אקוסטי מבחר שירים מהקטלוג שלהם בעשרים שנה האחרונות.
התוצאה היא שני דיסקים (או תקליט משולש יפהפה) עם 20 רצועות כאלו. הרבה מהשירים קיבלו חיים חדשים בהקלטות הטריות, שחלקן הגיעו הישר מהשפעת ההופעות של הלהקה בשנים האחרונות. חלק נחמדים ולא השתנו הרבה בגרסה האקוסטית החדשה שלהם. הרוב פה אבל הוא מתנה שמתאימה בול למאזיני הלהקה האדוקים.
החגיגות של הקרואוז מגיעות גם לסיבוב ההופעות הנוכחי, כי ידוע עכשיו שזה הסיבוב האחרון שלהם למי יודע כמה זמן…רוב ההופעות כעת עד הסיום (שייחגג ב-6 ערבים רצופים ב-Fillmore בסאן פרנסיסקו בדצמבר) הן ערבים של 3 שעות כל אחד, הכוללים סט אקוסטי ולאחר מכן סט חשמלי.
ממש בקרוב, בסוף חודש אוקטובר הקרוב, אני טס לניו-יורק לראות אותם שש פעמים נוספות; ערב אחד באטלנטיק סיטי ועוד חמישה ערבים רצופים ב-Nokia Theatre בטיימס סקוור, במה שצפוי להיות “ריצה” מאוד מיוחדת של הופעות. עד שאגיד להם שלום זמני ותודה על המוזיקה ב-20 השנים האחרונות, Croweology הוא כרגע ההמלצה האחרונה המשובחת מתוך הקטלוג המלא של הבלאק קרואוז. קטלוג שמבחינתי מהווה מסע מוזיקלי בדרך הפכפכה, ארוכה, בעלת עומק רב ומלאת תחנות שונות של אחד ההרכבים הטובים ביותר בשני העשורים האחרונים. ה- Black Crowes אומרים שלום זמנית ויורדים מהבמה השנה כשהם נמצאים בשיאם.
אחרי הפסקה ארוכה, ארוכה מדי אתה חוזר סוף סוף
אז ברוך בואך. תודה גדולה על ההמלצות
ואנא, אל תשכח אותנו בסיקור ההופעות אליהן אתה טס.
וחוץ מזה הצטערתי לראות שלא רק אצלנו יש היכל נוקיה ושהקונספט המותגי הזה אוכל כל חלקה טובה בכל מקום בעולם, גם בטיימס סקוואר.
תודה אסתי.
וחוץ משם המותג אני לא רואה קשר קרוב מדי בין פה לשם. ההבדל הוא שפה זה אכן היכל מפלצתי, אבל שם זה אולם ממש קטן. זה מקום די אינטימי על טיימס סקוואר. מכיל כ-2000 צופים בעמידה בתכולה מלאה. הקרואוז תמיד מופיעים באולמות קטנים ואינטימיים שכאלה.
ואגב עכשיו שמו הרשמי הוא כבר ה-Best Buy Theatre ראיתי…לא יודע מה הולך שם עם מהירות החלפת הספונסרים. כנראה בגלל שהוא על המקום הכי מרכזי בניו יורק…
כרגע משנה לי יותר מה הולך לקרות שם בפנים:)