זה קרה ערב אחד באמצע חודש מאי, 1974. השמועה אומרת שניל הגיע למועדון ה-Bottom Line בניו יורק בלי ממש כוונה להופיע, ורק אחרי שראה שם את Ry Cooder על הבמה הוא קיבל השראה ועלה לסט סולו ספונטני של שעה. אבל אולי הכל היה מתוכנן מראש. אף אחד מאיתנו לא יודע. אף אחד גם לא יודע למה השירים באלבום שיאנג בדיוק סיים להקליט באותו הזמן, נשכחו ונדחקו הצידה כאילו היו פרוייקט כושל שנועד להימחק מהדיסקוגרפיה שלו. למה השירים של אחד האלבומים הכי טובים ואהובים בקריירה של יאנג לא קיבלו כמעט במה, או סיבוב הופעות משלהם. למה ערב ספונטני אחד במועדון קטן במנהטן נבחר לייצג את הקסם המיוחד והנדיר כ”כ כיום של השירים שבוצעו שם?

רק יאנג עצמו יודע למה הוא עלה אז לבמה לבדו, עם שירים חדשים, בתקופה מוזרה בחייו. בהופעת סולו שהיתה היחידה באותה שנה, לפני קיץ מתיש עם קרוסבי, סטילס ונאש. לפני שהשירים שביצע באותו ערב הפכו עם השנים לסוג-של Holy Grail למעריציו, עם תחנה מיוחדת וחד-פעמית על ציר הזמן בקריירה של ניל יאנג ולכל מאזין שעד היום מחשיב אלבום מסוים מ-1974 לאחד הגדולים ביותר שלו.

ברוכים הבאים לחלק האחרון של ה-Ditch Trilogy.

במהלך שנת 1974 ניל יאנג לא ממש הופיע לבדו. בגדול, היה לו רק את סיבוב ההופעות עם CSNY בקיץ. חוץ מזה, היו שני ערבים בתחילת שנה בהם הוא התארח וניגן טיפה עם סטיבן סטילס וה- Eagles. אבל ההופעה היחידה שלו לבד באותה שנה היתה ב-16 במאי, במועדון ה-Bottom Line במנהטן. הופעה שהפכה לאחד הבוטלגים הכי מוכרים ומיוחדים שלו. הסיבה לכך, היא שורה של שירים שהוא ביצע שם לראשונה, ביניהם ארבעה מהאלבום On The Beach שעדיין לא שוחרר.

יאנג בדיוק סיים להקליט את On The Beach ועדיין היה שרוי בתקופה די אפלה, אחרי המוות של דני וויטן וברוס בארי וסיבוב ההופעות של Time Fades Away בשנה החולפת. למרבה ההפתעה, לפחות כלפי חוץ, הוא היה במצב רוח לא רע ואף דיבר הרבה עם הקהל. הכל באווירה מאוד ספונטנית ומשוחררת, אפילו יותר מבדרך כלל בהופעות סולו אקוסטיות, בהן הוא מרשה לעצמו להיפתח ולהגיב. הדיכאון של אותה תקופה לא הורגש כ”כ עליו, אלא נשאר יותר בתוך חלק מהשירים. 11 כאלו הוא ניגן שם במהלך השעה הזו ב-Bottom Line, כאשר הרוב המוחלט של השירים חדשים לגמרי ולא מוכרים לקהל.

הסט נפתח עם שיר שיאנג הציג בתור Citizen Kane Junior Blues. שמו המוקדם של השיר Pushed It Over The End. אחד מהאוצרות החבויים של יאנג, שיבוצע מאוחר יותר בקיץ עם CSNY בגרסתו החשמלית. למעשה זו היתה השנה היחידה בקריירה בה יאנג ביצע את השיר, כאשר ביצוע הבכורה פה הוא גם עד היום גרסת הסולו אקוסטית היחידה שלו (בשנה שעברה הוא גם סוף סוף שוחרר לראשונה באופן רשמי כחלק מהמארז המצופה של אותו סיבוב הופעות ענק של CSNY). אחריו הגיע ביצוע בכורה נוסף, הפעם ל-Long You May You Run, השיר שיאנג כתב על מכוניתו וישוחרר לעולם רק שנתיים לאחר מכן באלבום של ה-Stills-Young Band הנושא את אותו השם. בשיר השלישי בסט הגיע עוד ביצוע ראשון ומפתיע ל-Greensleeves, שיר העם הפולקי שבוצע ע”י המון אמנים בין השנים. ואז יאנג התפנה להציג את השיר הטרי הראשון מהאלבום החדש שסיים להקליט לפני כחודש בלבד.

“…It’s kind of a long song, so bear with me while I tell you all about it”

אפשר למצוא הרבה רגעי קסם בהופעות של יאנג, באלבומים רשמיים או בוטלגים כמו זה. אני חושב שאחד מהרגעים האלה מגיע עם 8 הדקות בהן יאנג הציג לקהל ב-Bottom Line את השיר Ambulance Blues, מה שיהיה בהמשך השנה שיר הנעילה של On The Beach. זה היה הביצוע השני בלבד של השיר, חודשיים אחרי הופעת האורח הקצרה עם ה-Eagles בקליפורניה. אך למעשה זה היה ביצוע ראשון בהופעה מלאה של יאנג לבדו. אפשר לחוש בהקלטה איך הקהל מקבל את המילים של השיר, שאף פעם לא היו הכי מובנות. איך הם מצחקקים לקראת הסוף בשורה של “You’re all just pissin’ in the wind” ולא מבינים שהם עדים לאחד הרגעים הכי אפלים ואמיתיים של יאנג, עם הסיפור והדימויים של Ambulance Blues שמהווים את סוף התמימות והביטחון שהוא חווה באותה תקופה, בזמן אמת. גם השיר הזה המשיך עם יאנג באותה שנה לתוך ה-Doom Tour של CSNY, אך הראשוניות והפשטות הכי כנות שלו נשארו בביצוע הסולו כאן.

לאחר אתנחתא מוכרת עם Helpless הגיע Revolution Blues. עוד נציג חם מהתנור שבוצע לראשונה חודשיים לפני כן והיה חדש לקהל הניו-יורקי. גם הוא נשמע כאן בחיתוליו באופן מופשט, לפני שקיבל את החשמל בקיץ עם CSNY. אך בדומה להרבה מחבריו באלבום, הוא התמוסס מיד אחר כך ויאנג החזיר אותו לביצועים בודדים בלבד בכל השנים שיגיעו לאחר מכן (יותר בהרחבה על זה בהמשך). אותו המקרה עם שיר הנושא העתידי של On the Beach שבוצע אחריו בפעם הראשונה אי פעם. שירים שעם השנים יקבלו כ”כ הרבה אהבה ממעריציו של יאנג, אך לא הרבה ממנו.

“I need a crowd of people, but i can’t face them day to day”

עוד שיר שעדיין לא שוחרר היה הבא בתור – Roll Another Number. שארית מסיבובי ההופעות המוזרים של 73 וחלק בפאזל הקודר ששמו Tonight’s The Night, שישוחרר אחרי דחיות נמשכות רק בעוד שנה (כרונולוגית לפי זמן יציאה “Tonight” הוא האחרון ב-Ditch Trilogy, אך נחשב לחלק השני, בגלל זמן ההקלטה שלו, שהיתה מיד אחרי Time Fades Away). אחריו מגיע אחד הרגעים הכי מיוחדים ונדירים בקריירה של ניל יאנג. במיוחד למאזינים האדוקים. מהנקודות קריירה הללו שנראות דומות לאחרות, אך אין להן מושג שיהפכו היסטוריות עם הזמן החולף. אני מדבר על הנציג הרביעי והאחרון באותו ערב של On The Beach, שיר אהבה קטן העונה לשם Motion Pictures.

את השיר הזה יאנג הקדיש באלבום לקארי סנודגרס, השחקנית שהיתה אהבתו הגדולה והצמודה בתחילת שנות השבעים. באותו ערב ב-Bottom Line זו לא היתה רק הפעם הראשונה שיאנג ביצע את השיר, אלא גם האחרונה. הוא מעולם לא חזר אליו אחרי הערב הזה. כנראה בגלל הקשר של השיר לאהבה שעמדה להתפרק. בהמשך השנה היחסים בין יאנג לסנודגרס הידרדרו עד לפרידה. סוג פרידה שהובילה את יאנג להקליט את Homegrown, אלבום חדש שבסוף מעולם לא שוחרר. אחד השירים שהיו מועמדים לאלבום הגנוז הוא עוד שיר שהיה טרי אצל יאנג בחודש מאי 1974. השיר הבא שביצע שם לראשונה מול קהל.

.Here’s a love song that I’ve learned recently”
…I wrote it too
“It’s one of the saddest love songs I ever heard

אם הרגע הקודם של Motion Pictures היה מיוחד וחד-פעמי, אז בשבילי אישית הרגע שהגיע אחריו הוא אפילו יותר. יאנג התבדח קצת עם הקהל על השיר “שלמד” לא מזמן ועל הדרך גם כתב אותו…והוסיף שזה אחד השירים היותר עצובים ששמע. ואז הגיע הביצוע הראשון אי פעם של Pardon My Heart, שהוא במקרה גם היאנג האהוב עלי. כמו קודמו, גם הוא הפך לסופר נדיר על הבמה, כי היו לו רק שני ביצועים בקריירה של יאנג. השני היה בקיץ באותה שנה. לאחר מכן הוא היה אמור לצאת ב-Homegrown, נגנז יחד עם האלבום, שוחרר בסוף ב-Zuma ואז נכנס גם הוא לכספת הרגשית של יאנג ולא יצא משם עד היום. הביצוע הראשון והנדיר הזה של השיר תופס אותי כל פעם. במיוחד כשהוא מגיע באיזה הקשר קוסמי עצוב ומדהים מיד אחרי Motion Pictures. שני שירים שבוצעו שם לראשונה ויאנג לאחר מכן הפנה להם את גבו. שני שירים שהראשון בהם מייצג אהבה גדולה והשני את השברים שלה.

את הסט יאנג סיים עם Dance, Dance, Dance שהפך בדיעבד את ההופעה הזו לקצת פחות מורבידית, וכך ננעלה שעה ספונטנית שעם השנים ההקלטה שלה הפכה למכרה זהב חשוב בהיסטוריה הניל יאנגית.

Some Numbers For The Road

רק כדי להמחיש יותר את הדחיקה הצידה וההתעלמות הדי מדהימה של השירים ב-On The Beach, פריק הסט-ליסטים וסטטיסטיקות המוזיקה שבי חייב לשתף כמה מספרים…אז ככה:

רק שני שירים מהאלבום בוצעו יותר מ-50 פעם בכל הקריירה של יאנג. אלו For The Turnstiles עם 57 ביצועים, שרובם המוחלט בסוף שנות השמונים. חוץ מזה בוצע רק פעם אחת ב-74 ופעם אחת ב-2008. ואיתו Ambulance Blues שעומד על 83. רובם בקיץ של 74 ובחזרתו המפתיעה ב-99 וסוף העשור הראשון של שנות האלפיים. כל השאר בוצעו הרבה פחות, כששיר הנושא עומד רק על 11 ביצועים ו-Vampire Blues ו-Motion Pictures עומדים על ביצוע בודד אחד בכל הזמנים.

כל השירים ביחד באלבום בוצעו בכולל רק 284 פעמים. השיר Southern Man למשל עומד לבדו על 283 כיום…אפילו סך הביצועים הכולל של שירי Time Fades Away, שנחשב זנוח יותר ע”י יאנג, עומד על 377. כמאה יותר מ-On The Beach. עוד דוגמה אפשר להביא עם השיר הכי מבוצע של האלבום – Ambulance Blues. בין השירים בדיסקוגרפיה של יאנג שבוצעו יותר ממנו אפשר למצוא למשל את Mideast Vacation ו-Long Walk Home מהאלבום Life. את Slowpoke מהאלבום הבינוני Looking Forward עם CSNY. את כל השירים של Greendale ואפילו את Computer Age מתוך Trans הנוראי. ויש עוד. אם אתם לא מזהים או מתקשים להיזכר איך נשמעים השירים הללו – בצדק. שירים שאפילו בושה שקיבלו הרבה יותר במה מהשיר הכי פופולארי של On The Beach, שגם יש לו יתרון וותק הרבה יותר גדול בשנים וגם “נחשב” כהרבה יותר גדול ואהוב. למעשה, כיום כמעט כל מעריץ אדוק של יאנג, כולל אני כמובן, ישים אותו ב-Top שלו. אם לא כאהוב ביותר, אז איפשהו הכי למעלה, יחד עם יצירות מופת אחרות שלו.

מאז יציאתו, כל שיר של On The Beach שחוזר פתאום לביצוע לייב, נחשב לאירוע היסטורי ומדהים. הרבה יותר מנציגים מכל אלבום אחר. זה כמעט ולא קרה בשניים-שלושה עשורים האחרונים למעט חזרות מפתיעות או חד-פעמיות פה ושם. האלבום אפילו לא יצא רשמית על CD עד הקיץ של שנת 2003. חודשים ספורים אגב אחרי שחרורו המאוחר בפורמט הזה, מועדון ה-Bottom Line נסגר סופית לאחר שבעליו שקעו בחובות. אולי עוד חיבור בשרשרת של האלבום שנדחק לפינה והערב המיוחד ההוא בו חצי ממנו למעשה הוצג לראשונה בפני קהל.

אפשר גם לדבר המון על עטיפת האלבום, שהיא כנראה הכי מעניינת בדיסקוגרפיה של ניל. עם ההקשר שלה לסוראליזם דרך ציור מוכר של סלבדור דאלי, הספר והסרט הפוסט-אפוקליפטי On The Beach מסוף שנות החמישים וציור על עטיפת ספר אחר שיצא מחדש ב-1974 ממנו הגיעה הקאדילק הצהובה שקבורה בחול. על כל האימג’ים של העטיפה והקשר לסוראליזם ועולם פוסט-אפוקליפטי אפשר כבר לכתוב לבד פוסט שלם. כולל קשר ישיר לאווירה שאפפה את ניל בתקופה ההיא וזמן הקלטת האלבום, פלוס חיזוי העתיד עם העיתון שם בעטיפה בעל הכותרת שקוראת להתפטרותו של ניקסון, וקריצה לעבר עם השיר After The Gold Rush וכל הדימויים והאווירה בתוכו של עולם עתידי. אבל זה באמת כבר לזמן אחר.

—————————————————————–

אחרי הערב האינטימי ההוא ב-74 יאנג המשיך הלאה, רגשית ובקריירה, והשאיר מאחור את האלבום הטרי שהקליט. כש-On The Beach שוחרר לחנויות בחודש יולי, יאנג כבר היה במקום אחר באמצע סיבוב ההופעות עם קרוסבי, סטילס ונאש. סיבוב מלא מתחים שהסתיים בתשישות ומלחמות אגו, אחריו יאנג כבר לא הופיע באותה שנה. מיד אחר כך הגיעה הפרידה מקארי סנודגרס ועם עוד מעמסה רגשית יאנג עבר להקליט בסוף השנה את Homegrown שלא שוחרר. כששנת 75 הגיעה הוא הוציא את Tonight’s The Night ואת Zuma, והשירים של On The Beach נקברו עמוק-עמוק מתחת לערימות החול של העבר.

אחד האלבומים האהובים ביותר של ניל יאנג, שנחשב כיום לאחת מיצירות המופת הגדולות שלו, מעולם לא קיבל סיבוב הופעות משלו. השירים שמרכיבים אותו נדחקו לפינה אפלולית ונמוכה. חלקם עם התעלמות די מוחלטת מהאיש שכתב אותם, כאילו רצה לשכוח ולהדחיק את התקופה בה נכתבו. ואולי זה בעצם חלק מהקסם של On The Beach. הכבשה השחורה של הדיסקוגרפיה של יאנג. אלבום כ”כ טוב שקיבל יחס ממש רע מיוצרו. כזה שלא מגיע לו, אך למרות כל זה הצליח להראות את היופי המוזיקלי האדיר שלו לעולם ולהפוך על הדרך לפייבוריט מובהק וראוי מצד המאזינים. אלו שגילו אותו עם השנים, עדיין מגלים אותו, והמעטים שביקרו במועדון קטן, באיזה ערב לפני ארבעה עשורים והיו שותפים להיסטוריה שלא ידעו על קיומה.

ניל יאנג ב-Bottom Line, ה-16 במאי 1974. ההופעה המלאה:

קישורים וקשרים נוספים:

ארבעת השירים הנוספים של On The Beach שלא בוצעו באותו ערב, בגרסת האלבום:
Walk On
Vampire Blues
For The Turnstiles
See The Sky About To Rain

לפוסטים על שני החלקים הנוספים של ה-Ditch Trilogy של יאנג:
“הזמן האבוד” – Time Fades Away
“הלילה שלא נגמר” – Tonight’s The Night

לפוסט על האלבום הגנוז Homegrown:
“הלב של האלבום שנשבר” 

לכל החלקים והפוסטים של הרמוניה דרומית על ניל יאנג:
“פרויקט יאנג” המתמשך