אלבומים חדשים: סיכום קיץ

יצאו המון אלבומים מעולים הקיץ. על חלקם כתבתי פה ושם, אבל על הרבה מהם לא הספקתי, בגלל הטיול ביולי או סיבות כאלה ואחרות. אוגוסט עומד להסתיים, אז הגיע הזמן לסכם קצת את הקיץ עם עשרה אלבומים שהפכו לי אותו לקצת טוב יותר. חלקם ממש טריים וחמים מהתנור, וחלק שוחרר מוקדם יותר בחודשיים+ החמים והלחים האחרונים.

בקרוב נכנסים לישורת הכמעט אחרונה בשנה המוזיקלית הזו, עם תקופת אלבומי הסתיו ואז דצמבר עם חגיגות סיכומי השנה שכבר במרחק לא כזה רחוק. אז מוזמנים לקחת משהו קריר לשתות ולקרוא ולשמוע על העשיריה שעשתה לי את הקיץ הזה.

————————————————————————————————————–

Hard Working Americans – Rest In Chaos
52539-rest-in-chaos

לפני שנתיים הצגתי בבלוג את אלבום הבכורה של הסופר-גרופ הזו, שחברים בה הסולן טוד סניידר, אחד מיקירי הבלוג – הגיטריסט ניל קאסל, דייב סקולס ודוויין טראקס (אח של דרק). בבכורה הם שחררו אלבום קונספט של קאברים ממש מוצלח. הפעם הם משחררים חומר מקורי, והיה שווה לחכות לשירים האלה. ברמה שקשה לי לייצג או לבחור מהם שיר-שניים, כי יש הרבה פה שאפשר להתחבר אליהם ולהיכנס איתם לגרוב של ה-“Americans”.

בנוסף לרוקנ'רול מצוין ויופי של גיטרות וחשמל, יש פה גם עדיין קאבר אחד, לשיר The High Price of Inspiration מהאלבום האחרון של גאי קלארקMy Favorite Picture of You, שיצא לפני שלוש שנים (וביקר אצלי בסיכום שנה דאז). קלארק גם מתארח ומנגן פה ואפשר לשמוע אותו מדבר בתחילת השיר. זה קאבר שהפך מאוד מיוחד ומרגש, כי ארבעה ימים בלבד אחרי השחרור הרשמי של האלבום, קלארק הלך לעולמו. זה כנראה היה הדבר האחרון שהקליט. סיפור קטן בתוך אלבום עם קטעים בולטים ושונים יותר וכולם יחד יוצרים אחלה מכלול מוזיקלי.

Opening Statement

Something Else

——————————————————————————————————————–

Mudcrutch – 2
52456-2

אחד האלבומים הכי בולטים אצלי בשנת 2008 היה אלבום הבכורה של Mudcrutch. אלבום בכורה שיצא כמעט 40 שנה אחרי הקמת הלהקה…הסיפור שלהם התחיל ב-1970, בתור ההרכב המוקדם של טום פטי, מייק קמפבל ובנמונט טנץ', לפני שהקימו את ה-Heartbreakers. השניים שמשלימים את Mudcrutch הם הגיטריסט טום לידון והמתופף רנדל מארש. בעשור הקודם כל החמישיה התאחדה והוציאה כאמור אלבום ראשון. עכשיו, שמונה שנים אחרי אותו אלבום, הם חזרו שוב עם ממשיכו בעל השם הכי פשוט ובנאלי שיש – "2".

קשה להאמין שעברו כל השנים הללו מאז אלבום הבכורה, כי החומר פה נשמע כמו Follow-up ישיר. כאילו עברו אולי שנתיים והם מעולם לא הפסיקו לעבוד יחד מאז. אומנם השלישיה של פטי-קמפבל-טנץ' היתה עדיין כל הזמן עם ה-Heartbreakers, אבל החבר'ה המשיכו בדיוק במקום בו סיימו את החלק הקודם. יופי של שירים חדשים, קליטים וזורמים, הישר מגיינסוויל, פלורידה של שנות השבעים. האלבום נפתח עם Trailer, שיר זניח של ה-Heartbreakers שהיה אמור לצאת באלבום Southern Accents ב-85 ובסוף נשאר בחוץ (שוחרר רשמית רק בתור B-Side ואחר כך כחלק מהוצאת ה-Box Set הנהדרת Playback שמכילה הרבה דברים טובים). עכשיו הוא הוקלט שוב ע"י Mudcrutch ונשמע טוב יותר. ממנו ועד לסיום המעולה של Hungry No More יש כל מה שחובב הלהקה והמוזיקאים שבה רוצה. עם הסאונד, האווירה, ההשפעות מ-The Byrds ועוד הרכבים ישנים דומים.

Trailer

Hungry No More

—————————————————————————————————————–

Rival Sons – Hollow Bones
Rival-Sons-Hollow-Bones-2016

לפני שנתיים בלט אצלי נורא Great Western Valkyrie, האלבום הקודם של החבורה הזו מקליפורניה. זה היה אלבום בלוז-רוקנ'רול משובח ונותן בראש. גם פה יש אחלה המשכיות, גם עם ההפקה שוב של דייב קוב. אך אפשר להגיד שב-Hollow Bones יש אולי גם יותר צבע בין הצלילים. כפי שנמצא גם על העטיפה היפה שלו.

כשכתבתי על Rival Sons עם האלבום הקודם, ציינתי ששומעים אצלם לא מעט את סטיב מריוט ו-Humble Pie. די שמח שכתבתי את זה, כי יש פה באלבום את הגרסה שלהם ל-Black Coffee. השיר שנכתב ע"י אייק וטינה טרנר, אך היה להיט ושיר מזוהה מאוד עם האמבל פאי. הוא פשוט תפור עליהם והביצוע מעולה. הוא נמצא בחלק השני של האלבום, שלדעתי מתעלה על הראשון. אך לכל אורכו יש הרבה חשמל, ריפים וגיטרות שגורמים לי ליהנות מהחבורה הזו שוב ולהגביר את הווליום למקסימום.

Fade Out

Hollow Bones Pt. 2 

—————————————————————————————————————

case/lang/veirs
Case-lang-veirs_(album)

איזה כיף היה לשמוע מוקדם יותר השנה שנוצר הטריו הנשי הזה, סופר-גרופ של שלוש מוזיקאיות מוכשרות. ניקו קייס, ק.ד. לאנג ולורה ויירס חברו יחד והיה עוד יותר כיף לשמוע את הצלילים והקולות שהיו להן להוציא החוצה. זה ללא ספק מהאלבומים היותר יפים ונעימים שיצאו השנה. המתופף שלהן אגב באלבום הוא גלן קוטץ' מ-Wilco. בחלק נכבד מהשירים פה, המלודיות והקולות מזכירים לי קצת את האלבום של קלי הוגן שביקר אצלי בסיכום של 2012. זו השוואה נהדרת, כל האלבום ההוא דורג אצלי יחסית גבוה ונכנס לי יפה לתוך הלב. קלי גם נמצאת שנים בלהקת הגיבוי של ניקו קייס.

לא יודע אם השלישיה הזו תמשיך יחד גם אחרי 2016, אבל גם אם יחזרו לעיסוקי הסולו ויפרקו את החבילה הזמנית הזו, הן משאירות אחריהן עם האלבום הזה זיכרון, סימנים ותחנה מוזיקלית נהדרת שתישמע היטב גם בעתיד.

Atomic Number

Greens of June

—————————————————————————————————————–

Sarah Jarosz – Undercurrent
SarahJarosz_Undercurrent_coverRGB_

עוברים לעוד קול נשי, הפעם בודד, אך ממלא לבדו חלל מוזיקלי באופן נפלא. אהבתי מהשמיעה הראשונה את האלבום החדש של שרה ג'ארוז, במקור מטקסס, כיום בניו-יורק ועם נשמה מטיילת ששואבת השפעות מוזיקה מהדרום וגריניץ' ווילאג' של הסיקסטיז גם יחד. אני חושב שזה אלבום הפולק של השנה אצלי כרגע. הוא כולל קצת מעל חצי שעה עם המוזיקה של ג'ארוז, השפעות הבלו-גראס והפולק והצלילים המינימליסטיים הללו לפעמים שנשמעים גדולים יותר כשהם יוצאים מהקול שלה.

יש פה הרבה חן, כתיבה טובה, מספר רצועות שמזכירות אפילו את גיליאן וולש במיטבה וקטעים כמו House of Mercy, שהוא מהשירים הפשוטים והמהפנטים של השנה אצלי.

House of Mercy

Back of My Mind

——————————————————————————————————————

Rich Robinson – Flux
richrobinsonfluxcd

ריץ' עובד במרץ בעשור הנוכחי וגם מספק יופי של מוזיקה כל פעם. האלבום החדש ממשיך את העבודה המצוינת בתור הפולו-אפ של The Ceaseless Sight המוצלח מלפני שנתיים. החומרים של Flux נקיים וטריים, עם עבודת גיטרות כרגיל נהדרת. יש פה סאונד שמזכיר לעיתים את המשפיעים הגדולים על ריץ' משנות השישים והשבעים, הבלוז והרוק הקלאסי פוגשים את הצליל המודרני של אחד הגיטריסטים הכי טובים בשטח. עדיין. יש פה חספוס חופשי וצלילים מבריקים שנפגשים בצומת מוזיקלית ששווה להיתקע עליה ואז לפנות לדבר הבא תחת השרוול של האח הצעיר לבית רובינסון.

Which Way Your Wind Blows

Sleepwalker 

—————————————————————————————————————-

Chris Robinson Brotherhood – Anyway You Love, We Know How You Feel
58757-any-way-you-love-we-know-how-you-feel

מהאח הקטן לאח הגדול…שוב, כמו לפני שנתיים, שני האחים מוציאים אלבומים חדשים באותה השנה, כל אחד עם הפרויקט שלו. הפעם עם טעם קצת מר, אחרי כל הפרידה והפירוק הסופי של הבלאק קרואוז שהסתיים בטעם מגעיל ועם חתול שחור ענקי שמתהלך בין שני האחים. אך כל זה לא מונע משניהם להמשיך ליצור מוזיקה מעולה לחוד.

זה האלבום הרביעי כבר של ה-Brotherhood תוך ארבע שנים. זה גם אלבום ראשון שלהם אחרי השינויים בהרכב והעזיבה של המתופף ג'ורג' סלופיק והבאסיסט מארק "מאדי" דאטון. היו לי קצת חששות אחרי שהחליפו אותם, אבל כמו כל פרויקט של כריס לאורך השנים, שום דבר לא יעצור אותו מלהמשיך הלאה ולמצוא את הדרכים החדשות. כרגע אני אוהב את האלבום הזה הרבה יותר מקודמו – The Phosphorescent Harvest. האמת הוא כרגע האהוב עלי אחרי האלבום הראשון. החבורה בראשות כריס וניל קאסל מצאה פה גרוב חדש, יחד עם הסגנון הרגיל האהוב. שמונה קטעים שרובם חזקים ונשמעים נהדר. בחלקם יש גם תוספת קולות רקע של מג ביירד (Espers, Heron Oblivion) וכרגיל – מיתרי הקול והמפוחית התמיד עוצמתיים של כריס, הקלידים הפסיכדלים של אדם מק'דוגל, הגיטרות האדירות של ניל קאסל, הקצב, הטריפ והמלודיות הכ"כ Soulful והמשך המסע הקוסמי והמוצלח עם המוזיקה שלהם.

Narcissus Soaking Wet

Forever As The Moon  

זה אגב אלבום שלישי כבר השנה של ניל קאסל כחלק מהרכב משמעותי, אחרי האלבומים של ה-Hard Work Americans וה-Skiffle Players. הנה תזכורת לספיישל המוצלח של שעתיים על ניל שערכתי והתארחתי אצל גיל מטוס מוקדם יותר השנה.

—————————————————————————————————————–

Dinosaur Jr. – Give A Glimpse of What Yer Not
dinosaur-jr-give-a-glimpse-of-what-yer-not-album-cover-art

אלבום האולפן ה-11 במספר של הדינוזאורים והרביעי מאז התחייה מחדש שלהם ב-2007. מאז אותו קאמבק לפני כמעט עשור, השלישיה של מסקיס-בארלו-מרפי לא מפסיקה להפציץ. אלבום אחרי אלבום, פשוט אי אפשר לטעות איתם בתקופה הזו. עכשיו הם חוזרים שוב, ארבע שנים אחרי I Bet On Sky, והרף המוזיקלי שוב מתרומם. אומנם עוד טיפה מוקדם להגיד זאת, כי האלבום יצא רק החודש, אבל כרגע הוא אחד היותר טובים שהם הוציאו בשבילי. אולי קצת מתחת ל-Farm של 2009 שהפך לאחד האהובים עלי ביותר שלהם ולא רחוק גם מקלאסיקות אחרות.

כרגיל, הנויז, הגיטרות המנסרות, הסולואים הבלתי נגמרים והחשמל המתפוצץ, כולם כאן, בחגיגה גדולה של להקה שציינה לא מזמן 30 שנה לאלבום הבכורה שלה. כמו בכל האלבומים בשנות הקאמבק, גם כאן שני שירים בכתיבה וההגשה של לו בארלו, שהם אולי הבולטים ביותר שלו בעשור האחרון. הם ושאר הרצועות הנותנות בראש פה מסביב, מזכירים לנו שהדינוזאורים עדיין חמים ועדיין נמצאים בתקופת שיא מסוימת בקריירה השניה שיצרו לעצמם.

Be A Part

I Walk For Miles

מוזמנים גם להאזין למיקס סוקר קריירה שהכנתי לציון 30 שנה ללהקה ויציאת האלבום החדש. פה למטה ובדף ה-Mixcloud שלי:

——————————————————————————————————————-

Carl Broemel – 4th of July
CarlBroemel_DigitalCover_1600

אחד האלבומים שהכי חיכיתי להם ב-2016 הוא הסולו החדש של קארל ברומל, הגיטריסט המולטי-אינסטרומנטלי של מיי מורנינג ג'אקט. קארל הוא מהמוזיקאים והגיטריסטים היותר אהובים עלי. שנה שעברה הוא נעל כבר עשור שלם כחלק מ-MMJ ועכשיו הוא התפנה להמשיך את קריירת הסולו שלו. זו שכבר חיבבתי מאוד באלבומו הקודם All Birds Say שיצא לפני שש שנים.

כמו מקודם, אני קצת זהיר בדברי, כי האלבום עדיין טרי נורא. אך לאחר כמה שמיעות יש מצב שהוא נכנס לרשימת המועמדים לאלבום השנה שלי. לפחות בתקופה זו. הוא התעלה לחלוטין על הציפיות שלי ויש פה עונג צרוף של מוזיקה מגוונת, מלטפת וכ"כ יפה. עשר הדקות לבד של שיר הנושא של האלבום הן אחד הדברים הכי טובים ששמעתי השנה. קארל מקבל באלבום עזרה מהחברים למיי מורנינג ג'אקט, טומי בלנקנשיפ ו-בו קוסטר, כמו כן מתארחים כאן קולות הרקע של לורה ויירס וניקו קייס שנמצאות למעלה עם האלבום שלהן. אבל עדיין, סמכו על קארל שינגן לכל אורך האלבום על הגיטרות, קלידים, פדל-סטיל, סקסופון ועוד.

יש פה רוק רך, טיפה השפעות ג'אז, הרגשה של אלבום Singer/Songwriter עם טוויסט מסוים שמשולב עם מלא השפעות אחרות. מזכיר לפרקים את אנדי קאביק\Vetiver, אבל בליגה אחרת לגמרי. זה לא דומה, אלא משהו חדש שמרגיש חם ומענג לכל אורכו. ממש לא אלבום שנשמע כמו מיי מורנינג ג'אקט, אבל את זה הבנתי כבר באלבומו הקודם. פה זה בולט יותר ואף עולה רמה או שתיים בביצוע והכתיבה והמשקל הצבעוני לאורך הרצועות. כרגע אני שבוי לחלוטין של קארל ברומל באלבום הזה, אולי יותר משאי פעם הייתי.

4th of July

Snowflake 

—————————————————————————————————————–

Lydia Loveless – Real
lydia-loveless-real

אסיים עם האלבום החדש והחם מהתנור של לידיה לאבלס, מהקולות הנשיים הכי אהובים עלי בשנים האחרונות. לפני שנתיים עפתי על אלבומה הקודם Somewhere Else. אם הזכרתי מקודם המשכיות בכמה אלבומים, אז פה היא מורגשת נורא. זה הפולו-אפ המושלם לאלבום ההוא, עם הסאונד המתגבש שלה שנכח גם שם, יריות הליריקה לכל עבר בלי שום מחסומים וקול והגשה שסוחפים אותי כל שמיעה.

האלבום ההוא ממש הזניק לה את הקריירה ושם אותה במקום אחר, עם קול בוגר יותר ומודע לעצמו. כזה שעדיין יכול להשתטות בזמן ששר על הנושאים הכי רגישים וכבדים שיש. לידיה היא כזו, וזה חלק מהסיבות למה היא כ"כ בולטת אצלי עם האלבום הקודם ועכשיו עם Real. היא תדבר על כל מה שבא לה ותעטוף את זה בצלילים הכי סוחפים שאפשר. קצת מזכירה לי את הדרייב ביי טראקרס בקטע הזה. יש הרבה מוזיקאיות מוכשרות בסביבה כיום שעושות מה שבא להן, אך משהו עם לידיה מרגיש לי עוד יותר אמיתי ועירום. היכולת לתת אגרופים ועדיין להצטייר כפגיעה ורגישה. השירים שלה ממשיכים בקו הזה ואני ממשיך להתאהב בה יותר בכל אלבום שיוצא.

השנה גם יצא סרט דוקומנטרי עליה, שמלווה אותה בדרכים ובעבודה על האלבום הנוכחי. מקווה שתהיה לי אפשרות לצפות בו בקרוב. בינתיים לכולנו יש עוד אפשרות לצפות בקריירה שממשיכה לטפס ולשמוע דברים חדשים מאחד הקולות היותר חצופים ונפלאים בסביבה.

Same To You

Longer

אהבתם? שתפו את זה: