הגיע הזמן להתחיל לסקר קצת אלבומים של 2016. אז כרגיל בינואר\פברואר, קצת על אלבומים טריים שפתחתי איתם את השנה:
Dylan LeBlanc – Cautionary Tale
בסיכום השנה הראשון של הבלוג ב-2010 שמחתי נורא להציג את האלבום Paupers Field. זה היה אלבום הבכורה של בחור בן 20 בלבד העונה לשם דילן לבלנק. המון יופי היה באלבום ההוא שהפך להפתעה חמה ונהדרת אצלי. שנתיים אחר כך יצא אלבומו השני שלא השפיע עלי באותן רמות. עכשיו, אחרי ארבע שנים של הפסקה, לבלנק חוזר עם אלבומו השלישי Cautionary Tale והוא מחזיר איתו הרבה מהמשיכה היפה והראשונית ההיא של תחילת הדרך.
גם פה יש אווירה ושירים שמזכירים מעט את ראיין אדאמס או ריי למונטיין. במיוחד בשיר הנושא שפותח את האלבום וקצת אחריו. השיא מבחינתי מגיע באמצע, עם צמד השירים Easy Way Out ובמיוחד Beyond The Veil. מסוג השירים שמראים את ההתבגרות המוזיקלית, בדרך שאני ממש אוהב לשמוע. כאלו שמכניסים קצת יותר עניין ויופי בתוך אווירת ה-Singer/Songwriter שאי אפשר ממש לחדש בה הרבה. בסוף האלבום יש קצת ירידה וחבל, אבל בגדול זה יופי של דבר. אני מאוד אוהב לראות איך אמנים מתבגרים עם המוזיקה שלהם. במיוחד כאלו שאני עוקב אחריהם ממש מתחילת הקריירה ושמח לכתוב על המוזיקה שיוצרים. כמו המקרה כאן, שחוזר יותר לטיבו של אלבום הבכורה שגילה לי את לבלנק הצעיר והמפתיע.
———————————————————————————————————-
Tedeschi Trucks Band – Let Me Get By
אלבום אולפן שלישי כבר ל-Tedeschi Trucks Band וראשון לדרק טראקס אחרי סיום הדרך של ה-Allman Brothers איתם הוא תמיד חלק את הזמן שלו מסוף שנות התשעים. אני חייב להודות שבתקופות האחרונות אני עוד יותר מתגעגע ללהקה המוקדמת שלו – The Derek Trucks Band. מבלי להוריד מאיכותו של האלבום החדש בהרכב עם אשתו סוזן טדסקי האהובה, שבמספר קטעים הכניס קצת יותר את הגעגוע הזה.
ב-Let Me Get By יש טיפה יותר ניסיונות של Soul/Funk עם השילובים הרגילים של ההרכב שבנויים על הרוקנ’רול המורחב והז’אנרים הקרובים אליו, עם הקול הנפלא של סוזן, גיטרת הסלייד הבלתי נגמרת של דרק וכלי הנשיפה המלווים את הרכב רחב המוזיקאים הזה. אני עדיין בשלבי האזנות ראשונות איתו, אבל בינתיים הוא מאוד Solid בהרגשה. לא בטוח מתעלה על האלבומים הקודמים בשבילי, אך נשמע יופי. במיוחד קטעים ספציפיים כמו Crying Over You/Swamp Raga המעולה. שילוב של שיר חדש וקטע אינסטרומנטלי ישן (Swamp Raga) שלקוח מהימים של הדרק טראקס בנד, עם כל ההשפעה של מוזיקה אינדיאנית ישנה ושורשית והרבה דברים שיצרו את האקלקטיות המופלאה של הלהקה ההיא. הטדסקי טראקס בנד כבר השתמשו בקטע הזה בהופעות, בהקדמה או טיזר לשירים (Midnight In Harlem) ופה באלבום הוא מהווה סוג-של כניסה לשיר Hear Me.
הקטע האהוב עלי כרגע הוא כנראה I Want More, עם כל ה-Outro והשינויים שבו, החליל של קופי בורברידג’ ועוד. גם הקטעים האלה של בורברידג’ יחד עם חלוקת הקולות בשירים עם מייק מטיסון, מהדברים שגרמו לי לגעגוע ההוא. שניהם היו גם עם דרק בלהקה המוקדמת שלו. הם עשו יחד כ”כ הרבה מוזיקה מיוחדת, שונה ו”אחרת”. אך גם עם כל הערגה המעצבנת אולי שלי ללהקה ההיא, האלבום הזה ממשיך יפה את דרכה של הטדסקי טראקס בנד. הרכב שבאמת קשה להוציא ממנו משהו לא טוב.
—————————————————————————————————————
Lucinda Williams – The Ghosts of Highway 20
אלבום טרי ללוסינדה ויליאמס שפשוט לא עוצרת בעשור האחרון. כבר אלבום חמישי בתשע השנים האחרונות למי שבחודש שעבר חגגה יום הולדת 63. ציינתי בעבר שאני צריך קצת געגוע עם אמנים אהובים, מה שגברת ויליאמס לא הכי מביאה לי עם פרץ היצירתיות המאוחר הזה שלה. האלבום החדש מגיע רק שנתיים אחרי קודמו, שעוד היה כפול וממש ארוך. יכול להיות שזה מה שקצת משפיע על חוויית השמיעה שלי. בינתיים האלבום עומד טוב, אבל מרגיש לי קצת יותר מדי Mellow ברובו.
עדיין, שיר הפתיחה Dust פשוט מצוין, שבע הדקות של שיר הנושא הן ויליאמס במיטבה וגם כאן היא ממשיכה לסיים אלבומים בדרך שאני מאוד אוהב – עם שיר ארוך ונהדר. פה אלו 12 הדקות של Faith And Grace. באלבום הקודם היה זה Magnolia. גם באמצע הדרך של The Ghosts of Highway 20 אפשר למצוא רצועות טובות כגון Factory ו-Doors of Heavens. הוא אלבום שעושה את העבודה ואני מאמין שכל חובב של לוסינדה יקבל אותו בזרועות פתוחות ועם בריזה מתאימה דרך החלון. אישית הייתי רוצה קצת לראות את לוסינדה היותר נותנת בראש, מה שהיא פחות עשתה בהוצאות האחרונות. או פשוט לבנות אצלי יותר געגוע בטווח הזמן בין האלבומים. אך קשה להתלונן עם האלבומים שכאלה.
————————————————————————————————————–
Luther Dickinson – Blues & Ballads (A Folksingers Songbook) Volumes I & II
אחד המוזיקאים האהובים עלי שאף פעם לא נותן מקום לקמצוץ געגוע הוא לות’ר דיקינסון. כמו דרק טראקס, גם הוא אחד מיקירי הבלוג. אין שנה בה דיקינסון נח. תמיד יהיה לפחות משהו אחד שהוא יוציא. אם זה אלבום סולו, יחד עם ה-North Mississippi Allstars, או פרויקטים אחרים כמו The Wandering, ה-South Memphis String Band או החזרה של ההרכב The Word בשנה שעברה.
עכשיו לות’ר מוציא את Blues & Ballads, אלבום חדש עם 21 שירים שהשפיעו עליו או קרובים לליבו. מי שמכיר את פועלו יזהה אותם בגרסאות אחרות באלבומים שלו או במיוחד בהוצאות של ה-Allstars. אומנם הרבה פה שוחררו בעבר, אבל כל השירים מוגשים כאן בביצועים שורשיים, חדשים ונהדרים. לאורך האלבום מלווה אותו הקול היפהפה של Amy LaVere ששיתפה איתו פעולה בעבר (במיוחד באלבום המצוין של ה-Wandering שהיה פחות או יותר באותו סגנון). מייביס סטייפלס מגיעה להתארח בשיר Ain’t No Grave ואפשר למצוא גם את גיטרת הסלייד של ג’ייסון איזבל ואת JJ Grey בגרסה כאן של Up Over Yonder.
ההוצאה הזו מלאה במוזיקה פשוטה ומחממת. מומלצת במיוחד לכל חובב של לו’תר דיקינסון, המשפחה המורחבת של ה-North Mississippi Allstars וסתם כל אחד שאוהב פולק-בלוז מבוצע היטב.
—————————————————————————————————————
Heaven Adores You Soundtrack
באיחור קל הגיע עכשיו הפסקול הרשמי לסרט הדוקומטרי Heaven Adores You על אליוט סמית’. הוצאה שמתפקדת כעוד אלבום פוסט-מוות עם מספר הקלטות של סמית’ שלא ראו אור קודם לכן. אומנם יש כאלו מוצלחים יותר, אבל אפשר לשמוע כאן חומרים טובים או לא רעים בכלל, החל מקטעים אינסטרומנטליים (שאחד מהם פותח את הפסקול והוקלט ע”י סמית’ בן ה-14) עד לגרסאות מוקדמות או שונות לשירים מקריירת הסולו והצדדים. כמו למשל גרסת הסולו היפה לשיר Plainclothes Man שנמצא במקור באלבום האחרון של ההרכב Heatmiser שסמית’ היה חבר בו. לא הוצאת חובה. כן הוצאה מומלצת למי שאוהב לחפור עם אליוט סמית’ או להיתקל בכמה דברים שלא שמע קודם.
אוסיף גם המלצה לסרט עצמו. הוא הוקרן רק בפסטיבלים בשנה+ האחרונה. אני תפסתי אותו בדוקאביב בשנה שעברה. מאוד אהבתי שסוף סוף יצא דוקו ראוי, מסודר וכרונולוגי על הקריירה של סמית’ וספציפית עליו. ככה שמי לא צפה עדיין, כדאי לחפש ולראות. אני מזהיר שלאחר הצפיה חוזר הגעגוע והדחף הגדול לשמוע אותו, עם הפסקול החדש הזה או האלבומים המוכרים יותר.
מסכים עם דעתך על האלבום החדש של לוסינדה, אך ראוי לציין את עבודת הגיטרות הנפלאה של גרג ליז וביל פריזל (אני מקווה שאני כותב את שמם נכון) שמעלים את הרמה של האלבום הזה.
לגבי האלבום של לות’ר דיקינסון, הוא נשמע לי טפל מדי. כל כך רוצה לקבל ממנו אלבום בלוז רוק לפנים, משהו בסגנון שהוא ניגן בהופעה שלו בארץ שהיתה פשוט מושלמת.
הם בהחלט מוסיפים לסאונד. עם ליז זה כבר אלבום שלישי ברצף של לוסינדה שהוא מנגן בו. זה מורגש גם בקודמים. היה לי קצת יותר מדי עם שני אלבומים כפולים תוך פחות משנתיים, אבל האלבום טוב, כמו כל המאוחרים שלה.
לגבי לות’ר, אני מאוד אוהב את הצד השורשי\אקוסטי-פולקי שלו, אבל כמובן שמעדיף את החשמלי. בארץ זו היתה הופעה של ה-Noth Mississippi Allstars ולא לבד, וזה כמובן משהו אחר. הם עוד יחזרו עם עוד אלבום חשמלי ונותן בראש כמו שהם יודעים. הוא תמיד מזגזג בשנים האחרונות ביניהם לבין פרויקטים אחרים.