יומן מסע מוזיקלי – חלק שלישי

יומן מסע מוזיקלי

חלק שלישי – "The Secret to a Happy Ending"

יום רביעי, 10 בנובמבר 2010, שדה התעופה JFK, ניו יורק.
בעוד שעות בודדות הטיסה שלי ללונדון יוצאת לדרך, אני יושב עם המחשב בשדה התעופה, עובר על תמונות ומעביר עוד בראש את החוויות מהכמעט שבועיים האחרונים. מתכונן להיפרד סופית מניו יורק, שנתנה לי זכרונות לכל החיים, אם זו העיר עצמה ואם זו הבמה (תרתי משמע) שהיא הייתה בשבילי עם  החוויות המוזיקליות.

החצי השני של המסע שלי עומד לצאת לדרך, הפעם עם להקת ה-Drive By Truckers ועם שבוע ההופעות הכי מטורף שלי עד כה; שבעה ימים, שש הופעות, שש ערים שונות בשתי ארצות. אין הרבה זמן להתאושש מחוויות הבלאק קרואוז בניו יורק. המסע עוד רגע ממשיך. ארה"ב, הקרואוז ושש הופעות מאחורי. אנגליה, הולנד, הדרייב ביי טראקרס ושש הופעות נוספות לפני.

"…Another song, another mile"

יום שישי, 12 בנובמבר 2010, מנצ'סטר, אנגליה.
אתמול הגעתי למנצ'סטר אחרי טיסה של 8 שעות מניו יורק ללונדון + כשעתיים ברכבת מלונדון למנצ'סטר. הטיסה הזו למרבה ההפתעה הייתה הטובה ביותר שלי עד כה (שורה של שלושה מושבים באמצע רק בשבילי, מסכים אישיים, בירה חינם…מה צריך יותר?). זהו ביקור שלישי בחיי במנצ'סטר. הפעם הראשונה הייתה לפני 11 שנה בביקור הראשון שלי בחו"ל, במסגרת טיול משפחתי, כאשר גררתי את כל המשפחה שלי לשם מלונדון כדי לבקר באצטדיון אולד-טרפורד של קבוצתי האהובה מנצ'סטר יונייטד (שתשחק תפקיד גדול יותר עוד מעט בטיול הנוכחי שלי). הביקור השני היה לפני כשנה וחצי כשהייתי פה בהופעה של ה-Derek Trucks Band. אני באותו המלון כמו הפעם שעברה, גם ביקרתי במקום שבו תהיה ההופעה היום (ה-Academy, רק שאז הייתי באולם האקדמי 3 במקום והפעם אהיה באקדמי 2).

מזג האוויר באנגליה לא רחוק מניו יורק. קר, רוחות חזקות, אבל גשם כמעט ואין, למזלי. אני מתחיל ללכת לכיוון האולם מהזיכרון. לעומת הקרואוז, את ה- Drive By Truckers עוד לא ראיתי בהופעה לפני כן. אחת הלהקות היותר אהובות עלי היום ובשבוע הקרוב אני הולך לא רק לראות אותם בפעם הראשונה, אלא לעשות זאת בסטייל עם כמות הופעות מכובדת וגדושה במוזיקה ומסעות.

אני כרגיל מגיע מוקדם מאוד לאיזור ההופעה. הנה אני כבר רואה את האוטובוס של הלהקה במקום שידעתי שהוא יהיה. אני מסתובב באיזור ומזהה את בראד מורגן, המתופף של הטראקרס יורד מהאוטובוס. אמרתי כרגיל שלום בנימוס ופצחנו בשיחה קצרה. כמו כמה אמנים ולהקות שפגשתי לפני כן, הוא הופתע והתלהב שהגעתי מישראל ושאני הולך להיות אחריהם בדרכים בכל ששת ההופעות והערים הקרובות. כמה דקות לאחר שסיימנו לשוחח הוא חזר אלי עם מאט, המנהל של הלהקה, שאמר שלום והודה לי גם כן שהגעתי לראותם. ברגע הזה כבר ידעתי שמתחילה להתבשל לי עוד חוויה עם להקה אהובה, קצת מעבר להופעות עצמן. לא היה לי אבל מושג לאיזה גודל היא תגיע ככל שהשבוע הזה יתקרב לסיומו…

לאחר מכן פגשתי כמה מעובדי הלהקה וגם את קרייג הנחמד, שאחראי על ה-Merchandise שלהם בכל הופעה (חולצות, אלבומים, פוסטרים וכו'), איתו אבלה לא מעט בימים הקרובים. בינתיים מאט המנהל מביא לי תג Pass עם כניסה חופשית שלא יעשו לי בעיות ואני נכנס לסאונדצ'ק של הלהקה ורואה אותם מתחממים באולם הכמעט ריק. בסיומו של הסאונדצ'ק כל הלהקה יורדת מבמה, ניגשים אלי ואומרים שלום. השמועה על התייר ואוהב הלהקה מישראל כנראה עברה מהר. אני פוגש את כולם, מדברים, מצטלמים ואני מסמן כבר V ענקי על תחילת החצי השני של הטיול, עוד לפני ההופעה הראשונה…כל חברי הלהקה סופר-נחמדים, מאוד Down to Earth, כמו כמה אמנים אחרים שאני אוהב מאוד שיצא לי לפגוש גם כן בעבר בטיולים קודמים.

אני יוצא החוצה ומיד פוגש את לוקאס ואת שרה, זוג נפלא מארה"ב שאני מכיר מהפורום של הלהקה וידעתי שאני אמור לפגוש אותם גם פנים מול פנים. אני הולך להיות איתם בכל חמש ההופעות הקרובות. החיבור בינינו הוא כמובן מיידי, זה תמיד ככה אצלי כשיש שפה מוזיקלית משותפת (שזה הרבה פעמים ההפך הגמור מאיך שאני ב"מציאות" עם אנשים…איך שהוא במקרים כאלו אני בן-אדם הרבה יותר פתוח ומרגיש הרבה יותר בנוח).

לפני פתיחת הדלתות אני מנסה לבדוק אם מישהו צריך כרטיס להופעה, כי אני כבר לא צריך את שלי כשיש לי את ה-Pass שקיבלתי ממאט. לא מצאתי אף אחד שהיה יכול להיות בר-מזל בזכותי, נכנסתי פנימה קצת לפני שנותנים לכולם להיכנס וכמובן הלכתי למקום הקבוע שלי בהופעות, שם באמצע, ממש על הבמה. שמרתי מקום לשרה ולוקאס, פגשנו עוד כמה אנשים נחמדים מקומיים וחוויתי את ההופעה הראשונה שלי של הטראקרס. הופעה מצויינת שהוציאה רשמית לדרך את השבוע האינטנסיבי הקרוב.

יום שבת, 13 בנובמבר 2010, בירמינגהם, אנגליה.
היום השני של השבוע האינטנסיבי הזה הוא היום הגדוש ביותר שלו. בבוקר כבר הייתי על הרכבת ממנצ'סטר לבירמינגהם (עוד אחרי לילה של דיבורים ושתיה לאחר ההופעה. משהו שיחזור על עצמו כמעט כל יום). היום ההופעה השניה של הטראקרס. זו פעם ראשונה שאני מבקר בבירמינגהם ועוד לפני ההופעה יש לי בונוס עם המשחק של אסטון וילה מול מנצסטר יונייטד. הגורל כנראה די רצה שאעשה את הטיול הזה, כי בדיוק ביום היחיד בו אני נמצא בבירמינגהם בגלל הופעה בערב, הקבוצה שאני אוהד ב-15 השנים האחרונות מגיעה למשחק חוץ באותה עיר, בשעת צהריים. כרטיס למשחק קניתי אתמול, אחרי שנפגשתי עם נציג של סוכנות האוהדים והכרטיסים של הקבוצה. כרטיס ביציע האוהדים של יונייטד, מה שצפוי להיות עוד חווייה.

אחרי התארגנות מהירה במלון אני יוצא לעבר וילה-פארק, אצטדיונה הביתי של אסטון וילה. האווירה של לפני משחק בליגה האנגלית היא משהו שכל אוהד כדורגל צריך לחוות. תמיד אהבתי את זה אצל האנגלים…המיקום שלי בפנים טוב מאוד, ממש קרוב לדשא, מוקף ברבבות האוהדים הנוספים שעשו את הדרך ממנצ'סטר ביציע של אוהדי הקבוצה האורחת.  יום טוב למשחק. די קר, אבל עם שמש מעלינו.

יונייטד נקלעת לפיגור שני שערים ונראה שדווקא במשחק שאני נמצא בו הם בדרך להפסד הראשון שלהם העונה בליגה. אבל אז, כמו שהם יודעים לעשות, מגיעים שני שערים בעשר הדקות האחרונות והמשחק מסתיים בקמבאק לא רע בסיום ושוויון 2:2. שני השערים של יונייטד גם נכבשו קרוב אלינו, לשער שליד יציע אוהדי יונייטד. היה אחלה רגע לאחר שער השוויון עם המון התלהבות מסביב. כיף. כל המשחק עמדתי עם כולם, לא ישבתי לשניה. טוב, זה כלום למישהו שרגיל ללכת ולעמוד על הרגליים שעות בהופעות, לפני הופעות ובמסעות לעבר הופעות J  במיוחד בטיול הזה…

מהמשחק אני ישר חוזר למלון ומשם מתארגן מהר וכבר בדרך ל- Academy בבירמינגהם. אני, שרה ולוקאס כרגיל הראשונים ליד האולם. שוחננו קצת עם ידידנו קרייג, על ההופעה אתמול וזאת של היום. הטראקרס הרימו את הגג של האקדמי בבירמינגהם וסיימו את היום העמוס שלי עם עוד חיוך ענקי מרוח על הפנים. הלכתי לישון באמצע הלילה אחרי עוד ישיבה בפאבים של בירמינגהם עם החברים החדשים שלי. מחר, כלומר עוד כמה שעות, כבר עוברים לעיר הבאה.

יום ראשון, 14 בנובמבר 2010, לונדון, אנגליה.
אם יש עיר שתמיד כיף לי לחזור אליה זו לונדון…פעם שביעית שלי פה בכלליות ופעם חמישית בשנתיים האחרונות. אני מרגיש פה בבית. במיוחד כשאני חוזר בפעם החמישית למלון הקבוע שלי בלונדון. לחדר המוכר בקומת הקרקע אותו ביקשתי מראש. אתה יודע שאתה מבקר הרבה במקום מסויים כשאתה שם לב לשדרוגים הקטנים בו ("או, החליפו את הטלויזיה והברזים באמבטיה!").

לא רק את לונדון אני מכיר מצויין, אלא גם את האולם בו תהיה הערב ההופעה השלישית שלי של הטראקרס. כבר הייתי בארבע הופעות בעבר ב-Shepherd's Bush Empire. אולם לונדוני יחסית קטן, ישן ומעולה שאני נורא אוהב. כשהגעתי לאולם הצטלמתי שוב עם שלט ה-Marquee עליו שם הלהקה והתאריך. יש לי שתי תמונות זהות, רק עם להקות אחרות, מביקורי העבר במקום. אפשר להגיד שזה כבר סוג של מסורת.

בלונדון הצטרף אלי, לשרה ולוקאס גם חברם ג'ו, מארה"ב גם כן. כמו כן פגשתי שם עוד מישהי שראיתי אותה שלוש פעמים בהופעות בלונדון במהלך 2009. עם הקרואוז, הדרק טראקס בנד ו- Gov't Mule. בזמנו הכרתי לה את הטראקרס והנה היא עכשיו בהופעה שלהם בעוד מפגש של מוזיקה בלונדון.

כשהטראקרס עלו וירדו מהבמה הערב, וגם במהלך ההופעה, הוחלפו חיוכים כל הזמן עם חברי הלהקה. בשלב הזה הם כבר רגילים לראות אותי מקרוב מולם, כפי שאני גם מתרגל לראות אותם השבוע. הרבה תנודות ראש חיוביות וחייכניות הוחלפו עם שונה טאקר, הבאסיסטית החמודה של הטראקרס, כמו גם עם הצמד הוותיק של ההרכב פטרסון הוד ומייק קולי.

אחד החיוכים הגדולים שלי הגיעו כשראיתי פעם ראשונה בלייב את "A Ghost To Most", שתמיד נחשב "השיר שלי" של הטראקרס. קטעים מרגשים יותר עם שירים שלהם צפויים להגיע עוד בקרוב. אמרתי עוד שלום בסיום ו"נתראה ביעד הבא". כמו כל פעם נפרדתי לשלום מלונדון בידיעה שהפעם הבאה בטח לא תהיה כזו רחוקה.

יום שני, 15 בנובמבר 2010, ברייטון, אנגליה.
אני, שרה, לוקאס וג'ו יוצאים בבוקר יחד ברכבת לכיוון ברייטון. אחת משלוש הערים באירופה בטיול הזה שבהן אני מבקר בפעם הראשונה. עיר החוף הבריטית הייתה יעד מושלם להופעה הרביעית והאחרונה באנגליה. המלון שלי ממש על החוף, גם האולם הקטנטן של ההופעה הערב מתמזג עם הים. לפני ההופעה אנו מסיירים קצת באיזור. טיול נחמד על החוף והמזח של ברייטון לצד השקיעה, מדברים על החיים, על המקומות שהביאו אותנו להיפגש פה, ההופעות שהיו ואלו שבדרך.

אחרי השקיעה אנחנו פוגשים ליד האולם את ג'יי גונזלס, הקלידן של הטראקרס, שמזהה אותנו עוד לפני שאנחנו אותו…אנחנו יוצאים איתו לעוד טיול רגלי במרכז ברייטון, מוצאים איזו חנות מוזיקה נחמדה ומסיירים בסביבה. אנו חוזרים יחד לאיזו ההופעה, רואים שוב את קרייג, את המנהל מאט והשאר. זה כבר נהיה עניין של הרגל.

ההופעה בברייטון הייתה הכי מיוחדת בינתיים בשבוע הזה. עד כמה שהמקום יותר קטן ומיוזע, ככה הטראקרס מרגישים יותר חופשי וזורקים לאוויר של ה-Concorde 2 בברייטון שירים שממש לא מבוצעים כל יום. רגע נפלא היה לי כשהם התחילו לנגן את Tornadoes, אחד השירים הכי אהובים עלי שלהם, שהיה מספר 2 אצלי בשירים שאני הכי רוצה לראות אותם מבצעים. לגבי המספר 1 שלי עוד נגיע…עוד רגע מיוחד הגיע ממש לקראת סיום ההופעה כשהם ביצעו שיר ששמו A World of Hurt. זה אחד מהשירים האלה שתמיד החזיקו אותי. שיר אופטימי ברובו עם מעט סרקסטיות על החיים. אני מחובר למילים שלו ברמות מטורפות והוא מאלו שיכולים לעודד אותי בהרבה מצבים.

אחת השורות האהובות עלי בשיר היא:

"…The secret to a happy ending is knowing when to roll the credits"

השיר והשורה הזו יחזרו אלי עוד כמה ימים, אבל בינתיים בבביצוע הזה בברייטון נשאבתי אליו ולכל המילים האחרות שכ"כ נוגעות בי, באופן שמתעלה כמובן על כל שמיעה של השיר באלבום. זה היה עוד אחלה רגע בשבוע הזה.

שום דבר אבל עוד לא נגמר. אחרי הופעה נפלאה אני אומר גם ללהקה וגם לחברי מארה"ב שנתראה בהולנד. עוד שתי הופעות אחרונות שם לפני שהמסך יורד על הטיול שלי. יום למחרת אני עושה את הדרך מברייטון לשדה התעופה גטוויק בלונדון, משם טיסה לאמסטרדם. אחרי ארבעת הימים האחרונים קצת מוזר שאין הופעה היום…אבל הנדודים לא מפסיקים. "Life on the road" זה משפט שלגמרי חייתי אותו בגדול בשבוע הזה, במיוחד עם המוזיקה, הנדודים כל יום, ההופעות והפגישות עם חברי הלהקה. זה היה הזמן הכי אינטנסיבי מבין כל טיולי המוזיקה שעשיתי. עם כל השחיקה בדבר, אני ממש לא רוצה שזה יסתיים.

יום רביעי, 17 בנובמבר 2010, אמסטרדם, הולנד.
אם לונדון זו עיר שאני מכיר היטב, אז אמסטרדם נמצאת אצלי ממש אחריה. פעם רביעית שלי פה בשנתיים האחרונות. פעם שלישית באותו המלון…הרחובות והריחות מוכרים היטב.

אני מתרגש היום מההופעה יותר מהרגיל, כי אני סוף סוף אהיה היום בתוך ה-Paradiso. אולם קטן באמסטרדם שכבר שנים אני מחכה להיות שם בהופעה. זה אולם שפעם היה כנסיה ישנה ושרידים ממנה נשארו בפנים, מה שהופך את המקום (יחד עם האקוסטיקה המצויינת) למאוד מיוחד ויפה.

בדרך לשם אני פוגש שוב את ג'יי הקלידן ואנחנו מסתובבים קצת ואז מגיעים לאולם. אני נכנס איתו לסאונדצ'ק של הלהקה, אומר שלום לכולם והלהקה על הבמה מחייכת אלי בחום. באותו זמן שאלתי את פטרסון אם יש סיכוי שהם ינגנו אולי את Angels and Fuselage, השיר שהכי רציתי לראות אותם מבצעים בטיול הזה. זה שיר שהם לא מבצעים הרבה ופטרסון גם אמר לי את זה, בנוסף לעובדה שהוא קצת חולה, אז הוא ממש לא יודע.

השיר הזה תמיד היה אחד הכי אהובים עלי שלהם. הוא מסיים את האלבום Southern Rock Opera, אלבום הפריצה של הטראקרס מ-2001. אלבום קונספט כפול על הדרום, להקת Lynyrd Skynyrd וכל מה שמסביב למיסטיקה הזו של הרוח הדרומית, עליה גדלו וממנה מגיעים חברי הלהקה. Angels and Fuselage הוא שיר על התרסקות המטוס של סקינארד ב-77 והוא אחד המרגשים והמהפנטים שאני מכיר, במיוחד כשהוא מסיים באופן מושלם ומצמרר משהו את האלבום הארוך ממנו הוא מגיע.

בכל אופן, אני יושב וצופה בלהקה בסאונדצ'ק, וכשהם עומדים לסיים הגיע אחד הרגעים היותר מיוחדים שקרו לי בהקשר למוזיקה. הם התחילו לנגן את Angels and Fuselage במיוחד בשבילי. אני לא יודע כמה אנשים יכולים להגיד שהם קיבלו ביצוע פרטי בסאונדצ'ק של להקה שהם אוהבים לשיר שהם הכי רצו לשמוע אותם מבצעים. אז הנה אני, יושב בתוך ה-Paradiso היפהפה והריק כמעט לחלוטין חוץ מכמה עובדים שמסתובבים, אני בסוף האולם יושב על מדרגה, ועל הבמה הדרייב ביי טראקרס מנגנים אך ורק בשבילי את השיר. אושר טהור.

בסיום צעקתי להם תודה, זה היה רגע פשוט מקסים. כשדיברתי עם ג'יי ושונה מהלהקה אחר כך שאלתי אם יש סיכוי גם שינגנו את זה הערב בהופעה, אבל הם אמרו שזה היה במיוחד בשבילי וזה כנראה לא יקרה. למרות שאי אפשר לדעת. ועם הטראקרס באמת אי אפשר לדעת אף פעם, כי אין להם סט ליסט בהופעות. הם בדרך כלל יודעים מה השיר הראשון והשני שהם יבצעו ומשם הם פשוט עוברים להרגשה ספונטנית ומחליטים על המקום איזה שירים לבצע.

מחוץ לאולם לפני ההופעה עצמה סיפרתי לשרה, לוקאס וג'ו על הרגע שהיה לי בפנים…הם נורא שמחו בשבילי. לא רציתי להיות חמדן, אבל בתוך תוכי נורא קיוויתי שהם גם יבצעו את השיר הזה בהופעה. כי עד כמה שהביצוע שקיבלתי היה מיוחד, זה שונה מביצוע באנרגיות של הופעה. זה לא קרה בערב הזה, אבל מה שהם הביאו לי בינתיים בהופעות השבוע זה די והותר. אחרי ההופעה מצאתי את עצמי מסתובב ברחובות אמסטרדם עם חברי הלהקה, משוחח וצוחק איתם, יושבים יחד בקופי שופס ועוד רגעים סוריאליסטים אחרים בין הצד של האמן לזה של המאזין. רגעים מוזרים ומדהימים יחד. באחת המסעדות זרקתי עוד "Thank you" אחד לפטרסון על הביצוע הפרטי ההוא בסאונדצ'ק.

בסיום לילה ארוך באמסטרדם נפרדתי מידידי הקרובים בימים האחרונים שחוזרים לארה"ב. הטראקרס ידעו שאני ממשיך גם לעיר הבאה – חרונינגן, שתהיה התחנה האחרונה בטיול שלי. הופעה אחת בלבד נשארה לכל המסע הגדול שהחל לפני שלושה שבועות כמעט באטלנטיק סיטי. מה שלא ידעתי זה שיש עוד רגע מאוד מיוחד שמחכה לי, בנוסף רבבות שצברתי בטיול הזה. אם אפשרי בכלל להתעלות עוד על הדברים חוויתי. זה מה שחשבתי לעצמי כשנרדמתי לעוד שינה של שעות בודדות לפני הישורת האחרונה של המסע המוזיקלי.

יום חמישי, 18 בנובמבר 2010, חרונינגן, הולנד.
אני מתעורר, וכמו בכמה בקרים אחרים בשבוע הנדודים אחרון, צריך להיזכר שניה באיזו עיר אני היום…אני עוזב את אמסטרדם בדרך לתחנה האחרונה שלי. היעד הסופי הוא חרונינגן, עוד מקום שבו אני מבקר לראשונה.

אחרי תחלופת רכבות ונסיעות שהפכו להרגל יום-יומי אני מגיע. חרונינגן נחמדה, עיר סטודנטים מלאה בחיי לילה צעירים. אני מתארגן, אוכל משהו ופוסע לעבר Vera, האולם הקטן ליד המלון שלי. ממש בדרך אני פוגש את אחד ה-Roadies של הלהקה שאומר לי שוב שלום ומוסר שהלהקה בפנים והם עומדים לפתוח בסאונדצ'ק, שאני פשוט אלך לאינטרקום ואגיד שאני איתם…כך עשיתי, הדלת נפתחה לפני ובפעם האחרונה מחליף חיוכים עם חברי הלהקה, קרייג שמארגן את הסחורה למכירה, המנהל מאט והשאר.

שוב נשאר לראות את הסאונדצ'ק ונשאר כבר בפנים, עומד במקום הקבוע שלי, הכי קרוב שאפשר וממתין להופעת הנעילה של הטיול שלי. האולם הזה קטן יותר אפילו מזה שהיה בברייטון. מה שאומר ששוב אני מקבל הופעה קצת מיוחדת, עם שירים שלא רואים כל יום. אבל הרגע הגדול מגיע בסוף.

הלהקה כבר עמוק בתוך ההדרן, אני יודע שעוד רגע זה מסתיים, הכל הולך להגיע לסיומו. ואז הם פתאום פוצחים בתווים הראשונים של Angels and Fuselage…ברגע שזה התחיל אני הייתי באקסטזה ענקית, פטרסון ראה אותי וסימן לי סוג-של תנועה שאומרת "כן כן, זה קורה, במיוחד בשבילך". היה זה אחד הרגעים המוזיקליים הגדולים ביותר שלי. למשך כמעט ה-10 דקות של השיר הייתי כ"כ בתוך זה, נשאב לתוך המוזיקה וצועק כל מילה עם הלהקה שלפני. בסוף המהפנט של השיר הם יורדים אחד-אחד מהבמה, בראד המתופף נשאר אחרון עם התווים האחרונים של השיר, ואז גם הוא יורד ונשאר רק הפידבק מהגיטרה של פטרסון וזה מסתיים…

זה היה כ"כ מיוחד והשיר האחרון בהופעה האחרונה בטיול שלי. הטראקרס סיימו לי את כל המסע הזה באופן הכי מושלם שיכול להיות. עם הביצוע לשיר מספר 1 שלי, שבוצע בגללי, כי הם ידעו שזו ההופעה האחרונה מבחינתי. היו לי כמה דמעות של התרגשות בעיניים בביצוע הזה שלא אשכח בחיים. בסיום הייתי צריך כמה דקות להירגע ולקלוט מה הם (שוב) עשו בשבילי הרגע.

אחר כך נכנסתי לחדר ההלבשה שלהם ואחד-אחד עברתי בין כל חברי הלהקה, הצטלמנו שוב ואמרתי תודה רבה לכולם לחוד. כשנפרדתי מפטרסון הדבר הראשון שהוא אמר לי היה "אז נראה לי קיבלת ביצוע לא רע בכלל של Angels and Fuselage…לא ידעתי אם זה יקרה כי אני חולה והכל, אבל גם ממש לא רציתי לאכזב אותך". אמרתי לו תודה ענקית ושאכזבה זה הדבר הכי רחוק מכל מה שהם נתנו לי מוזיקלית בשבוע האחרון.

נרגש ועל גג העולם נאמר השלום האחרון ויצאתי מהאולם. כשחזרתי למלון התקשיתי לישון. ישבתי על המחשב וכתבתי לאנשים הקרובים אלי על החווייה שהייתה לי, כמו גם עדכון בפורום של הטראקרס (הסיפור שלי קיבל תגובות חמות במיוחד). בשעה 4 לפנות בוקר עדיין ישבתי והעברתי בראש את כל מה שקרה. היום ובכלל בשבוע האחרון, ועוד יותר מזה – בשלושת השבועות האחרונים. הרגעים המדהימים עם הבלאק קרואוז ובניו יורק ואז כל החוויות והמסעות עם הטראקרס שעכשיו הסתיימו. קפץ לי שוב לראש המשפט ההוא מהשיר A World of Hurt שהזכרתי קודם שראיתי ברייטון. אין ספק שהם הורידו את המסך בשבילי בדיוק ברגע המתאים, בתקופה שבאמת הייתה כמו סרט וגרמה לי לשכוח לגמרי את הדברים שהשיר מדבר עליהם, בחיים האמיתיים, אהבה וכל מה שמטריד את הראש שלי בחיי היום-יום הרגילים.

נראה לי שבסביבות השעה חמש בבוקר נרדמתי…

יום שישי, 19 בנובמבר 2010, שדה התעופה סחיפול, אמסטרדם.
היה קשה להתעורר היום בחרונינגן, לעשות צ'ק-אין אחרון, לתפוס רכבת אחרונה ולסחוב בפעם האחרונה את המזוודה הכבדה שלי למקום חדש. עכשיו אני פה בחזרה באמסטרדם, ממתין לטיסה האחרונה שלי שתיקח אותי הביתה. הדרכים היו הבית שלי בשלושת השבועות האחרונים. הדרכים והמוזיקה. אני יודע שיהיה לי הרבה מה לספר כשאחזור הביתה, למציאות. יהיה לי גם הרבה מה לכתוב, אם בכלל אצליח להעביר למילים את כל הרגעים האישיים הרבים המדהימים שאספתי עם הקרואוז ועם הדרייב ביי טראקרס. כל הערים שהיו התפאורה, האולמות שהיו בית חם למשך שעתיים-שלוש והאנשים שפגשת לפני רגע והיו חבריך הטובים ביותר למשך שבוע, מספר ימים או שעות ספורות בלבד.

אחרי הטיסות הקודמות 4 וחצי שעות טיסה נראות כמו בדיחה. שלושת השבועות המהירים ביותר בחיי רשמית מסתיימים כשאני עוזב את הקרקע בדרך חזרה הביתה.

יום שבת לפנות בוקר, 20 בנובמבר 2010, ישראל.
באמצע הלילה אני חוזר. איזה מוזר להיכנס לחדר ולא לעשות צ'ק-אין…הלהקות בשר ודם מתחלפות בעטיפות הדיסקים והתקליטים של הקרואוז והטראקרס, שמקיפים אותי עם שאר רבבות האמנים והאלבומים הרבים שבחדר. המסע נגמר, הקרדיטים עכשיו עולים סופית על המסך.

יום שבת, 20 בנובמבר 2010, ישראל.
אני מתעורר ולשניה אחת אני בא לקפוץ מהמיטה כדי לראות מה השעה ולאיזו עיר אני צריך לתפוס רכבת. אבל אז אני מבין איפה אני. אין לי שום רכבת או הופעה שמחכה לי. אני מחייך חיוך מריר-מתוק בידיעה שזהו-זה. התעוררתי מהחלום.

סוף יבוא…

סאונדצ'ק במנצ'סטר

סאונדצ'ק במנצ'סטר

פגישה ראשונה עם הטראקרס

פגישה ראשונה עם הטראקרס

Backstage Pass

הטראקרס במנצ'סטר

וילה פארק, בירמינגהם.

אסטון וילה – מנצ'סטר יונייטד

יציע אוהדי יונייטד

עם חברי החדשים שרה ולוקאס

The Academy 2, Birmingham

הטראקרס בבירמינגהם

Shepherd's Bush Empire, London

Shepherd's Bush Empire – 2010

Shepherd's Bush Empire – 2009

Shepherd's Bush Empire – 2006

הטראקרס בלונדון

ליד החוף בברייטון

המזח של ברייטון

הטראקרס בברייטון

The Paradiso, Amsterdam

סאונדצ'ק ב-Paradiso

ביצוע פרטי של Angels & Fuselage

סוף סוף בתוך ה-Paradiso היפהפה

הטראקרס באמסטרדם

חיוכים לשני הכיוונים באמצע ההופעה…

מרכז חרונינגן, הולנד

לפני היציאה להופעה האחרונה של המסע…

סאונדצ'ק אחרון בחרונינגן

הטראקרס בחרונינגן

Angels & Fuselage מסיים לי את ההופעה והטיול

סוף השיר, סוף המסע…

אומר שלום ללהקה אחרי ההופעה האחרונה:

Patterson Hood

Mike Cooley

The lovely Shonna Tucker

Brad Morgan

Jay Gonzales

John Neff

Matt – מנהל הלהקה

Craig

אהבתם? שתפו את זה:

3 תגובות על הפוסט “יומן מסע מוזיקלי – חלק שלישי

  1. תודה על התגובות, בלבל ויהונתן! החוויות בחצי הראשון עם הקרואוז וגם השני עם הטראקרס היו מעל ומעבר למצופה. ממש. לא אשכח בחיים מה שעבר עלי בשלושת השבועות הללו.

    היומן מסע יושלם בקרוב סופית עם האפילוג…

סגור לתגובות.