סרטי השנה 2015

כרגיל בחודש פברואר, הגיע הזמן לעבור לאהבה הגדולה השניה שלי לצד המוזיקה ולסכם קצת את השנה הקולנועית החולפת. הפעם צמצמתי ל-40 סרטים שאהבתי וסידרתי אותם בקטגוריות שונות ומשונות. זה כמובן הטעם האישי שלי. בין אם אתם חולקים איתי אותן דעות על דברים פה או ממש ההפך, מקווה שתמצאו גם המלצות שוות שאולי פספסתם. אוקי, נתחיל!

הסרטים הכי טובים שלא הגיעו להקרנות מסחריות:
33

The Lobster
אחד הסרטים היותר מקוריים של השנים האחרונות, שכמו אחרים פה ברשימה ובכל שנה, חבל שלא הגיע להקרנות מסחריות. תפסתי אותו בסינמטק במסגרת פסטיבל אוטופיה (שאני ממש מקווה שבסופו של דבר זו לא תהיה השנה האחרונה של הפסטיבל שכל פעם מביא לפה סרטים מצויינים שאני מצפה להם). "לובסטר" עוסק באופן מאוד מוזר ומיוחד ביחסים וזוגיות מול להיות לבד, לטוב ולרע. החצי הראשון של הסרט פשוט מבריק. לאחר מכן יש ירידה מסוימת, אך עדיין ברמה טובה והשלמה של סרט מעולה. הוא ביזארי, מפתיע, מצחיק ומלא בקאסט מוצלח של שחקנים.

Me and Earl and the Dying Girl
תיארתי את הסרט הזה כגרסת "אשמת הכוכבים" אם ווס אנדרסון או צ'רלי קאופמן היו עושים אותו…הוא על אותו נושא, עם סרטן ובני נוער וקשר בן נער ונערה, אבל פשוט הרבה יותר טוב. עשוי בצורה קצת היפסטרית אך מגניבה.הוא מצחיק ומרגש ולא מנסה לגרום לך לבכות או לחייך בכוח, אלא פשוט מצליח לעשות זאת בצורה ממש פשוטה ואנושית.

——————————————————————————————————————-

הסרטים הכי טובים שלא הגיעו לפה בכלל:
11

The Stanford Prison Experiment
הסרט שמבוסס על הניסוי הפסיכולוגי שערך פיליפ זימברדו בשנת 1971, בו דימה בית-כלא והכניס לתוכו רנדומלית בני-נוער בתור אסירים וסוהרים. הניסוי עצמו היה מרתק, אך הסרט הופך את זה למהפנט ממש. בצורה אפילו מורטת עצבים. יש כאן קאסט צעיר פשוט אדיר, מהטובים שראיתי על המסך. מלא שחקנים צעירים וסופר-מוכשרים, ביניהם עזרה מילר מ"כמה טוב להיות פרח קיר", טיי שארידן מ-"מאד" ו-"ג'ו", הנער מ"אני, ארל והנערה הגוססת" ממקודם וגם מייקל אנגרנו ששיחק בזמנו את ויליאם מילר הצעיר ב"כמעט מפורסמים" ("??ELEVEN"). גם בילי קראדפ פה בתור זימברדו, בסרט שמעביר ממש טוב את ההיבט הפסיכולוגי והסופר-אינטנסיבי של מה שקרה שם בניסוי והשאלות שצצות אחריו לאחר מכן. גם ע"י מי שהיו שם וגם ע"י הצופה.

People, Places, Things
סרט שהייתי ממליץ לראות אחרי האינטנסיביות של הקודם…בשביל להתאוורר עם קצת Feel-good movie וסביבה קלילה יותר. זה סרט ממש חמוד על החיים, על כמה שהם יכולים להיות מבאסים וגם על איך לעבור הלאה בתקופות מסוימות. זה סרטו השלישי של ג'יימס סטראוס, מי שעשה לפני כן את הדרמה Grace Is Gone עם ג'ון קיוזאק והקומדיה The Winning Season עם סם רוקוול (המלך). שני סרטים שחיבבתי מאוד גם כן.

ראוי לציון:
Welcome To Me
בגלל המוזריות המשעשעת אך גם רצינית ותצוגת המשחק הכי טובה בקריירה של קריסטן וויג.

——————————————————————————————————————–

הסרט הכי טוב עם השחקנים שהכי כיכבו השנה בקולנוע:
large_btbRB7BrD887j5NrvjxceRDmaot

Ex Machina
אין ספק שהסרט הנהדר הזה מאגד את הכוכבים של 2015. השלישיה המנצחת פה הם אוסקר אייזק, דומנאל גליסון ואלישיה ויקנדר. מעבר לסרט הזה, אייזק היה גם בלהיט סטאר וורס, המיני סדרה Show Me A Hero שזכה עליה בגולובוס הזהב ו"שנה אלימה מאוד" שהגיע אלינו באיחור בתחילת שנה. ויקנדר היתה גם ב-Man From U.N.C.L.E  וקיבלה מועמדות לאוסקר על "הנערה הדנית" וגליסון היה גם הוא בסטאר וורס, ובנוסף שיחק בשני מועמדי האוסקר; "ברוקלין" ו-The Revenant.

קיצר, זו היתה שנה עסוקה מאוד לשלושת השחקנים המעולים הללו, שמשתפים פה פעולה בסרט Sci-Fi על תבונה מלאכותית, שיש בו הרבה אנושיות וסיפור מעניין ומסקרן. גם הוא לא הגיע להקרנות מסחריות, וחבל.

——————————————————————————————————————-

הסרטים הכי טובים שמבוססים על ספר שקראתי:
77

Room
בסיכום הקולנועי של 2013 ציינתי איך התאהבתי בברי לרסון כשצפיתי ב-Short Term 12, אחד הסרטים הכי אהובים עלי של אותה שנה, ובכלל בעשור האחרון בערך. עכשיו היא גם מקבלת את ההערכה הראויה לה ב"חדר". זה עיבוד קולנועי מצוין לספר טוב, וחלק מהסיבה לכך היא כנראה התסריט, אותו כתבה מחברת הספר אמה דונוהוי. בדיוק כמו שלפני כמה שנים עשה נהדר סטיבן צ'בוסקי עם "כמה טוב להיות פרח קיר".

אבל מעבר לעיבוד מוצלח וגם בלי קשר אליו, "חדר" הוא סרט מעולה בפני עצמו. ברי לרסון והתגלית ג'ייקוב טרמבליי שמשחק את הילד, פשוט מדהימים. לרסון גרמה לי להתאהב בה עוד יותר ולא חשבתי שזה יכול לקרות. הסיפור כאמור נהדר, הביצוע מוצלח ויש בתוך "חדר" את כל האלמנטים שהופכים אותו לאחד הסרטים הכי אהובים עלי של 2015. וגם אם אני ממליץ על הספר ובאתי עם הידע המוקדם, דווקא עדיף להגיע אליו בלי שום מידע.

The Martian
סוף סוף סרט מוצלח לרידלי סקוט…אני חושב שהאחרון שלו שאהבתי היה "אנשי המזימות" מ-2003. הוא חזר אצלי לעשות סרט ראוי ועיבוד טוב לספר. מאט דיימון אחלה כרגיל, בסיפור הישרדות הירואי של איש אחד. כמו Cast Away עם טום הנקס, רק ממש מוצלח ולא משעמם לרגע. ועם כוכב מאדים במקום אי בודד ותפוחי אדמה במקום כדורעף. כמה קטעים בסרט קצת אובר-אמריקאים הירואיים, אבל זה ממש לא הפריע להנאה והכיף שהסרט יוצר. כזה שהזכיר לי שרידלי סקוט מסוגל עדיין לייצר קולנוע מהנה.

——————————————————————————————————————-

הסרטים הכי טובים שמתרחשים בניו-יורק בשנת 1952:
66

Brooklyn
עוד מישהו שם לב לזה או רק אני? אבל כן. בהתחלה שני הסרטים האלה ישבו אצלי תחת קטגוריית "הסרטים הכי טובים שמבוססים על ספרים שלא קראתי". אבל יש יותר מדי סרטים מבוססי-ספרים שלא קראתי. ותכלס זה מגניב מדי כדי לא לציין שעלילות שני הסרטים מתרחשות באותה שנה בדיוק, באותו איזור, וגם את שניהם אהבתי.

בכל מקרה! אף פעם לא קראתי את הספר, אבל הסרט של "ברוקלין" השפיע עלי בצורה מאוד חיובית. יש פה סיפור קטן ויפה על אהבה, אובדן, געגוע, שייכות והתבגרות. סאוריז רונאן פשוט נפלאה בתפקיד הראשי ומחזיקה את כל הסרט על כתפיה החזקות ועיניה הכחולות המהממות. אומנם סיפור האהבה תופס כמעט את כל הסרט, אבל ממש אהבתי את הרבדים שמסביב לדמות הראשית והסוף שלו פשוט טרף את הקלפים וגרם לי להתרגש.

Carol
בזמן שהדמות הראשית ב"ברוקלין" הסתגלה בעיר אחרי הגירה מאירלנד והתאהבה, התרחש סיפור אהבה אף יותר מעניין לא רחוק משם במנהטן. קייט בלאנשט ורוני מארה נהדרות שתיהן, בסרט שעבר לי על המסך באופן מאוד פשוט ויפה. ראיתי את הסיפור פה בתור תקופה אצל שתי הדמויות הראשיות. כזו שכולנו עוברים. גם אותו סיפור אהבה יכל להיות בין גבר לאישה, או גבר לגבר. זה ממש לא הרגיש כ"סיפור אהבה בין שתי נשים", או "סרט על לסביות". ממש לא. הוא פשוט היה. והציג זאת בצורה שאהבתי ממש. כמו חלק בחיים שגם אנחנו עברנו ופשוט קרה. עם כל מה שמתלווה לזה ונשאר איתנו. החוזק, הויתורים, הקושי ומשיכה מיוחדת לבן-אדם, כמכלול. כמו כן רוני מארה חייבת לקבל את האוסקר שעוד מגיע לה על "נערה עם קעקוע דרקון".

——————————————————————————————————————

סרט המתח של השנה:

Sicario
דניס וילנובה מתחיל להיות אחד הבמאים היותר אהובים עלי בסביבה. אהבתי את Prisoners ואת Enemy שעשה קודם, ובמיוחד את הנוכחי, Sicario. סרט עשוי היטב על המלחמה בסמים והקורבנות שהיא לוקחת, משני הצדדים. אבל יש בו יותר. והיותר הזה שייך דבר ראשון לאמילי בלאנט המעולה, שעשתה פה אולי את התפקיד הטוב ביותר שלה בקריירה עד כה, ושנית לסצינות המתח שבסרט, שחלקן הזכירו לי את אווירת על-הקצה האינטנסיבית בסרטים של קתרין ביגלו או פול גרינגרס. יש כאן קונפליקט פנימי של דמות ראשית וסצינות מותחות בסרט שפשוט עשוי טוב.

—————————————————————————————————————

סרטי האקשן של השנה:
22

Mad Max: Fury Road
שלושים שנה עברו מאז שג'ורג' מילר ביים את הטרילוגיה המקורית של סרטי "מקס הזועם" עם מל גיבסון. מאז מל גיבסון נהיה זועם גם במציאות ומילר עבר לעשות סרטים קלילים יותר כמו "המכשפות מאיסטווק", האנימציה של "תזיזו ת'רגליים" וסרט ההמשך החתרני וחסר המעצורים ששמו Babe: Pig In The City…בשנה האחרונה הוא חזר להתחלה מחדש של מקס הזועם עם "כביש הזעם", ו-וואו, כמה שזה היה ראוי. האפקטים, האקשן, האווירה והמגניבות, הכל עלה פה פי כמה וכמה, באחד הסרטים המהנים של השנה. כמו כן הסרט שהכי שמחתי לראות במועמדים לאוסקר ושהוא מקבל הערכה בז'אנר בו הוא נמצא.

Mission: Impossible – Rogue Nation
אם ציינתי אקשן מהנה מקודם, אז כבר סרט שלישי ברציפות בסדרת "משימה בלתי אפשרית" שהוא סופר-כיפי. ברצינות, הייתי מוכן לראות אחד כזה כל שנה. אחלה אקשן, הומור ונון-סטופ Fun. אחרי סרט ראשון בינוני וסרט שני גרוע של אנג לי, הבמאים בשלושת החלקים האחרונים עשו יופי של עבודה. זה היה ג'יי ג'יי אברמס במשימה השלישית, בראד בירד ברביעית ועכשיו כריסטופר מקווארי לקח את המושכות והמשיך את הקו המהנה הזה ומפוצץ אקשן קליל, מופרך ומשובח. מאז שסימון פג הצטרף לחבורה גם ההומור עלה. תנו לי את החלק השישי כבר עכשיו!

ראוי לציון:
The Man from U.N.C.L.E
בגלל החזרה של גיא ריצ'י עם סרט מגניב, האקשן המשעשע והכימיה של השחקנים הראשיים (כולל את אלישיה ויקנדר והנרי קאוויל שהתגלה כלא מעצבן כשהוא לא סופרמן).

——————————————————————————————————————

סרטי האנימציה של השנה:
44

Inside Out
פיקסאר חזרו השנה בגדול עם Inside Out בסרט שמשתווה לתור הזהב הרציף שלהם של Wall-E / Up / Toy Story 3. שלישיה שהיתה מבחינתי הפסגה של פיקסאר. כלומר, עד השנה, כשהצטרף אליהם חבר חדש. או אפילו עקף אותם. Inside out עוסק בצורה סופר מקורית ויפה ברגשות, כפי שהם יודעים לעשות היטב עם מלא צחוק ודמעות משולבים יחדיו. הוא פשוט מקסים ומבריק עד לפרטים הכי קטנים שלו. כמו הסרטים הקודמים שצוינו כאן, הוא גרם לי לחייך המון ולדמוע כשצריך. הוא הסרט שהכי חסר לי השנה במועמדים לאוסקר, מעמד ש-Up וצעצוע של סיפור 3 כן קיבלו. לפחות הוא מועמד לתסריט כמוהם. זה סרט שרציתי נורא להראות כמעט לכל נער מתבגר ובמיוחד לעצמי הצעיר, אבל כזה שמבוגרים יעריכו עוד הרבה יותר. מהסרטים הכי טובים של השנה, בלי קשר לאנימציה או קהל יעד.

Anomalisa
סרטו האחרון של צ'רלי קאופמן, אולי התסריטאי הכי מעניין בשני העשורים האחרונים ואחד היותר אהובים עלי. מי שכתב בין השאר את "להיות ג'ון מלקוביץ'", "אדפטיישן", "וידויים של מוח מסוכן" ואת אחד הסרטים הכי אהובים עלי בכל הזמנים ושהכי קרובים לליבי – "שמש נצחית בראש צלול". זהו ניסיון שני של קאופמן בבימוי (+כתיבת) סרט לקולנוע, אחרי "סינקדוכה ניו יורק" שהאמת לא כזה התחבר אלי. הפעם סרט סטופ-אנימציה. יש פה סיפור קטן ומאוד אנושי ורציני. הוא פונה למעט כיוונים שלא ראיתי הרבה סרטים שעשויים כמוהו לוקחים. זה לא מסוג הסרטים שהייתי ממליץ לכולם לרוץ לראות, אבל לחובבי קאופמן בהחלט כן. אני חושב שהוא יכול לנגוע בלא מעט צופים בלי קשר. פשוט קשה לדעת את מי הוא יתפוס.

——————————————————————————————————————

הסרט הכי מגניב על הנושא הכי משעמם:
3463_the-big-short_8FFA

The Big Short
לולא השחקנים, הטריילר והבמאי, על הנייר זה ממש לא סרט שכנראה היה מושך אותי. על הקריסה הכלכלית של אמצע שנות האלפיים, ענייני כספים, מניות, בנקים ועוד כל מיני נושאים שאין לי בהם מושג. אבל הסרט הזה עשוי בצורה שממש מכניסה אותך לשם ולא משעממת לרגע. זה די מגניב שאדם מק'יי מועמד לאוסקר על בימוי וסרט שלו גם כן. מי שעד עכשיו עשה את כל הקומדיות הקלילות\טיפשיות עם וויל פארל. הוא מוביל פה קאסט מצוין עם הרביעייה של סטיב קארל, כריסטיאן בייל, ראיין גוסלינג ובראד פיט. הוא משתף את הצופה בנעשה ומכניס אותך לעניניים, מבלי להתנשא או לגרום לך להרגיש קטן. וגם אם חלק מהדברים עוברים מעל הראש, אתה עדיין נהנה. הוא פשוט לקח נושא לא הכי מושך והפך אותו למסוגנן היטב. למרות שבייל קיבל את המועמדות לשחקן משנה, סטיב קארל לדעתי הוא הבולט פה בין השחקנים. אני מת עליו בתפקידים דרמתיים יותר.

—————————————————————————————————————-

סרטי הקומיקס של השנה:
1010

Avengers: Age of Ultron
סרט שני של ה-Avengers שהוא סרט לא-זוכר איזה בעולם של מרוול מסביב ל-Infinity Stones וכל הסרטים הצדדיים. יש בו הרבה מהאלמנטים שהיו בקודם, אבל דווקא אותו חיבבתי קצת יותר. האקשן, היחסים בין הדמויות וכל הקריצות וההכנה לסרטים הבאים בסדרה. הוא היה מהנה ומלא באירועים. את הסרטים של איירון מן וקפטן אמריקה אני אוהב יותר, אבל סרטי הנוקמים לגמרי מצדיקים את ההייפ שלהם. מה גם שהוא גרם לי לצפות עוד יותר לקפטן אמריקה:Civil War (נו שיגיע כבר!).

Ant-Man
ב-2015 נכנסה לעולם הזה של מרוול הדמות של אנטמן, בסרט על הצד היותר קליל שלהם. הוא מצחיק ומרגיש כאתנחתא קומית אפילו בין הסרטים האחרים. אבל זה לא אומר שחסר בו גם כן אקשן טוב וחיבור נוסף בפאזל ובמיוחד הקשר עם הנוקמים וקפטן אמריקה. פול ראד היה בחירה מעולה לדמות הזו, שאני מחכה לראות בסרטים העתידיים לצד כל דמויות הנוקמים וכדומה. מה שכנראה יוסיף עוד פלפל וצבע לחבורה.

——————————————————————————————————————–

הקאמבק הכי מוצלח של סדרת סרטים:
1212

Creed
שתי סדרות סרטים שכבר השאירו את חותמן בהיסטוריה של הוליווד חזרו השנה לחלק שביעי, שהוא גם התחלה מחדש. ב"קריד" זו סדרת רוקי שמקבלת דם חדש ומוצלח. הוא שייך למייקל ב. ג'ורדן והבמאי ראיין קוגלר. שניהם שיתפו פעולה כבר ב-Fruitvale Station, מהסרטים היותר טובים של 2013 שכתבתי עליו גם בסיכום דאז. ג'ורדן גם שיחק לפני כן בעוד סרט שציינתי בעבר ומאוד אהבתי – Chronicle. אם היה אגב דיון על למה שחורים לא מועמדים השנה לאוסקר, אז הכוכב העולה הזה בהחלט ראוי.

עם סילבסטר סטאלון בתפקיד משנה מוצלח, במאי ושחקן ראשי מצויינים והרבה מחוות קטנות לסרטים הישנים, "קריד" שומר על המסורת והכבוד של "רוקי" ובאותו הזמן מכניס גם משהו טרי (וסצינת קרב מדהימה אחת ב-One shot) לסדרה. אומרים שזה כנראה פותח סדרה חדשה של הדור הבא. הסרט הראשון עושה זאת נהדר עם חיבור לעבר ופתח כשרוני לעתיד.

Star Wars: The Force Awakens
כנראה הסרט הכי מצופה של 2015. אני חייב להודות שאישית מעולם לא הייתי מעריץ של סטאר וורס. הסרטים הישנים היו לי בסדר, אף פעם לא הייתי מחובר אליהם יותר מדי. הלכתי לקולנוע בלי הרבה ציפיות ובלי התלהבות גדולה כמו הרבה אחרים, ויצא שממש נהניתי. יותר מכל סרט סטאר וורס אחר. ג'יי ג'יי אברמס עשה יופי של עבודה, שני השחקנים הצעירים החדשים היו מעולים עם אחלה כימיה והשילוב עם המבוגרים שחזרו לתפקידיהם האייקונים היה מוצלח.

כמו עם "קריד", גם פה הרבה אהבה וחיבור לסדרה הישנה עם סוג-של התחלה חדשה ודור טרי שיקח את המושכות לטרילוגיה הנוכחית. הרבה אקשן וקריצות לסרטים המקוריים וגם בלי להיות מעריץ גדול היה נראה שאברמס סיפק את הקהל הצמא שראה את הטרילוגיה הראשונה אין-סוף פעמים. כיף של סרט, שלראשונה גרם לי עכשיו לצפות לסרט סטאר וורס חדש.

—————————————————————————————————————–

הקאמבק הכי מוצלח של תצוגת שחקן:
Black-Mass-Movie-Poster

Black Mass
אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה נהניתי ככה מג'וני דפ. במיוחד עם כל התפקידים הטיפשיים שעשה בעשור האחרון. הוא היה פשוט נהדר כאן ולדעתי גם באחד מתפקידיו הכי טובים בקריירה. לפחות מיד אחרי "המספריים של אדוארד" או "אד ווד". דפ מגלם פה את המאפיונר ווייטי בולג'ר בסיפור שמבוסס על מקרים אמיתיים והשליטה של בולג'ר ואחרים בבוסטון בשנות השבעים. גם הסרט לא רע בכלל. סרטו השלישי של סקוט קופר, שלפני כן עשה את Crazy Heart שממש אהבתי ואת Out of the Furnace שהיה לא משהו. מקווה שלא נצטרך לחכות שוב די הרבה שנים כדי לראות את דפ בתפקיד רציני וטוב. אה, יש עוד שודדי הקאריביים בדרך? טוב נו.

——————————————————————————————————————

הסרטים הכי טובים שהיו הרבה יותר טובים משציפיתי שיהיו:
1313

The Revenant
אפשר להגיד גם פשוט "הפתעות השנה שלי", עם סרטים שלא היו לי ממש ציפיות מהם. הראשון הסרט של אינאריטו, שעד היום לא הייתי מחסידיו הגדולים. את "21 גרם" אהבתי כסרט שלם. בשאר שראיתי אהבתי רק חלקים. וזה כולל את "בירדמן" מהשנה שעברה, שהיה לדעתי מרהיב מכל אספקט מסביב, אבל היה חסר לי הסיפור. הפעם עם The Revenant יש אפילו יותר מסביב, מבחינת צילום-אווירה-שוטים מדהימים וכו', אך פה גם מצאתי סיפור הישרדות\נקמה שמחזיק את הסרט.

אם לא יתנו השנה לדי-קפריו את האוסקר אז כנראה שמישהו שם באמת שונא אותו. כי הפעם הוא ממש אדיר + די בולט אם שואלים אותי מול מתחריו. ומגיע לו על התפקיד הזה ממש. מעבר לזה יש סיכוי טוב ששנתיים רצוף סרט של אינאריטו יזכה בפרס הבמאי, הצילום והסרט הטוב ביותר. הייתי מעדיף לראות את "חדר" גונב לו איזה אחד או שניים…אה כן, והדוב בסרט היה ראוי יותר לקבל מועמדות על תפקיד משנה מאשר מארק ראפלו ב-"ספוטלייט". Just saying.

The Gift
זו היתה שנה נהדרת לשחקן ג'ואל אדגרטון. הוא היה מצוין ב-Black Mass שהזכרתי קודם וגם בפעם הראשונה עבר לכיסא הבמאי ב-The Gift, סרט שהוא גם כתב וגם משחק בו. מהסרטים האלה שלא היה להם ממש באז ואז יצאו ומפה לאוזן קיבלו יותר חשיפה והמלצות. מותחן דרמתי-פסיכולוגי באמת מפתיע, עם רגעים מבהילים וקריפיים בין לבין, אך גם מעורר מחשבה. כולל את ג'ייסון בייטמן שתמיד כיף לראות ואת רבקה הול שלפחות אני תמיד שמח לראות אף יותר. מהשחקניות האהובות עלי.

ראוי לציון:
Everest
בגלל הקאסט הפשוט נהדר והעובדה שעדיין אפשר לעשות סרט אסונות כזה שלגמרי יכניס אותך לעלילה וירתק למסך (ועל הדרך יגרום לך לא לרצות לטפס אפילו על הר החרמון).

————————————————————————————————————-

הקומדיות הטובות של השנה:
1111

The Night Before
מהסרטים האלה שלא עשו כמעט רעש וסיפקו אחלה רגעים קומיים באחת הקומדיות הקלילות היותר טובות של השנה מבחינתי. הבמאי ג'ונתן לבין חוזר לשתף פעולה שוב עם סת' רוגן וג'וזף גורדון לוויט, אחרי "50\50" המוצלח. הפעם עם קומדיה נטו. סרט שאפשר לראות בבית, אבל מצאתי את עצמי צוחק המון בקולנוע.

Trainwreck
אני אוהב את סדרת הטלוויזיה של איימי שומר (מתי כבר עונה 4?) ואני אוהב מאוד את הבמאי ג'אד אפטאו. הם שילבו כוחות כאן בסרט שכתבה שומר והיא גם מככבת בו. אחת ההצלחות הקומיות של השנה והוא היה ראוי מבחינתי להצלחה הזו. הרבה רגעים משעשעים, רפרנסים לעולם הספורט שאישית חיבבתי מאוד, ברי לרסון בתפקיד משנה וביל היידר התמיד נהדר. אה, וגם לברון ג'יימס במפגן קומי לא רע בכלל.

ראוי לציון:
Sisters
בגלל טינה פיי ואיימי פולר, הצמד טינה פיי ואיימי פולר וגם הרבה בגלל טינה פיי ואיימי פולר.

——————————————————————————————————————-

הקומדיה הרומנטית הטובה של השנה:
large_large_y7C1EQ9zxJ3mlaQeRztw3NVw41P

Man Up
זו היתה יכולה להיות עוד קומדיה רומנטית רגילה ובינונית, אבל מה שעשה אותה למוצלחת אצלי היו שני השחקנים המובילים; סימון פג ולייק בל. מאוד אוהב את שניהם. הכימיה היתה מצוינת וגם אם הוא לא איזה משהו מיוחד בז'אנר הרומנטי, הסרט יצא סופר-חמוד, מצחיק ומהנה מאוד לצפיה.

——————————————————————————————————————

סרטי האימה הטובים של השנה:
99

It Follows
קיבל את התואר הזה בהרבה מקומות השנה. סרט יחסית קטן שהצליח להבהיל, להפתיע וליצור אווירה טובה בסרט אימה פשוט עשוי טוב. יש בשנים האחרונות לא מעט כאלו. סרטים שמתרחקים מפורמט "רגיל" וסלשרים ומתמקדים בהיבט פסיכולוגי וסיפורים קטנים, ואפילו בלי דם או אפקטים מצליחים לעשות את זה מעולה ולשחק עם הראש של הצופה (ה-Babadook של השנה שעברה עשה אותו הדבר).

The Visit
לא רק תצוגת המשחק של ג'וני דפ עשתה קאמבק השנה. הצטרף אליה סרט ראוי של מ. נייט שמאליין. מה שלא קרה כבר עשור וקצת (האחרון שלו שאהבתי היה "הכפר" של 2004). גם פה, סיפור קטן, בלי הרבה רעש וצלצולים. שימוש יעיל ב-Found Footage. פורמט שלא מלהיב כמו בעבר, אך עדיין עובד אם משתמשים בו טוב. היו כמה רגעים בסרט שממש הצליחו להקפיץ אותי וליצור אווירת אימה-מתח-מסתורין, וזה היה סבבה. לא גדול, אך בהחלט ראוי וטוב לדעת ששמאליין עדיין מסוגל לעשות זאת.

ראוי לציון:
Crimson Peak
בגלל האווירה, שלושת השחקנים הראשיים והסגנון של גיירמו דל-טורו שהכניס הרבה צבע לסיפור שנראה על המסך כבר המון בעבר.

————————————————————————————————————–

הנוח באומבכים של השנה:
1414

While We’re Young
אני מאוד מחבב את הסרטים האחרונים של באומבך. אם זה "גרינברג" או "פרנסס הא". ב-2015 יצאו לא פחות משני סרטים חדשים שלו. הראשון היה While We're Young. הדעות עליו היו חלוקות. אני אהבתי אותו. היה שם פן נחמד על התבגרות וההבדל עם הגיל ומה נחשב באמת לצעיר, גם פנימית, והאם בכלל כדאי לשאוף לשם או להבין שאתה במקום אחר בחיים. טוב, אולי הוא לא היה כזה עמוק, אבל אלו דברים שעלו אצלי בזמן הצפיה ואחריה. והם עברו אצלי ממש נחמד, עם צד קומי ורציני כאחד.

Mistress America
הסרט השני של באומבך לא הגיע להקרנות בארץ. "מיסטרס אמריקה" היה עוד שיתוף פעולה שלו ושל גרטה גרוויק, כפי שעשו בהצלחה ב"פרנסס הא". נורא אהבתי פה את לולה קירק, שמשחקת נערה שמחפשת את עצמה ויוצרת קשר מיוחד עם מי שאמורה להיות אחותה החורגת והבוגרת. גם בו וגם בסרט הקודם היו כל מיני אלמנטים שהתחברתי אליהם. הרבה בנושא של חיפוש עצמי והתבגרות. אם הדגש של While We're Young היה יותר על גבר בגיל העמידה, אז כאן זה היה שנות העשרים אצל נערה. אפילו סוג-של חלק משלים לשני הסרטים הללו של באומבך. שניהם שמרו גם על אווירה די פשוטה. במיוחד Mistress America.

————————————————————————————————————–

הסרט מבוסס-דיאלוג הטוב של השנה:
large_4Om1d8n5wFQYcLLFOinZiCqhiY

Top Five
אני די אוהב סרטי חפירות. כאלו שהם כמו דיאלוג אחד ארוך. בסגנון של טרילוגיית "לפני" של ריצ'ארד לינקלייטר או Conversations with Other Women עם ארון אקהארט והלנה בונהם קרטר. הפעם זה כריס רוק, שכתב, ביים ומשחק ב-Top Five, שעוקב אחרי כוכב קולנוע שמחפש שינוי בקריירה ואולי גם בעצמו. הסרט מראה יממה בחייו כאשר הוא מתלווה לכתבת של הניו-יורק טיימס (רוזריו דוסון המקסימה). מכאן ואילך כדאי פשוט לראות. הדיאלוגים ביניהם נהדרים לדעתי, עם קטעים קומיים, שנונים ויופי של תסריט של רוק. מי שאוהב סוג סרטים כאלו (או השמות שציינתי קודם) אז כדאי לגשת אליו.

—————————————————————————————————————-

הדוקומנטריים המוזיקליים הטובים של השנה:55

!Mavis
דוקומנטרי על האישה והאגדה מייביס סטייפלס. לחלוטין הדוקו שהכי נהניתי ממנו השנה. הוקרן בעיקרון רק בפסטיבלים. תפסתי אותו בפסטיבל חיפה בספטמבר האחרון. כדאי מאוד למצוא ולראות. הסרט עוקב אחרי מייביס מתחילת הקריירה, דרך ה-Staple Singers וכיום. כולל גם היחסים עם אביה "פופ" סטייפל, שאלבומו האחרון שיצא אחרי מותו היה אצלי ברשימת אלבומי השנה האחרונה. בקטעים שמלווים אותה היום גם יש צד בולט בשיתוף הפעולה המעולה עם ג'ף טווידי. סרט קטן על נשמה ענקית שאני אישית ממליץ עליו בחום.

?What Happened, Miss Simone
אחד הדוקומנטריים המדוברים השנה היה זה על נינה סימון. גיליתי בו האמת כל מיני דברים שלא היה לי מושג מהם והוא הכניס אותי קצת יותר עמוק לתוך האישיות המעניינת והשבילים השונים בקריירה של גברת סימון. והיו לא מעט כאלו. לא רק לאלו ששומעים אותה או מכירים את המוזיקה שיצרה.

—————————————————————————————————————

הדוקומנטריים המוזיקליים על אלו שמתו מוקדם מדי:
88

Amy
עוד אחד מהסרטים הבולטים השנה בצד הדוקומנטרי-מוזיקלי. גם הוא וגם הסרט על נינה סימון מועמדים השנה לאוסקר ואני ממש שמח שיש כזה ייצוג לסרטים על יוצרים ומוזיקאים. לא בטוח הייתי מביא ל-Amy מועמדות בעצמי, אבל אהבתי אותו. מעולם לא הייתי כזה מחובר למוזיקה של וויינהאוס. הסרט הצליח למשוך אותי ולהשאיר אותי גם בסוף בהרגשה מעט מצמררת ועצובה, בצד האפקטיבי שסרט כזה אמור לעשות.

Heaven Adores You
לא מזמן יצא הפסקול הרשמי, הרבה אחרי שהסרט הוקרן בכל מיני מקומות בעולם. גם הוא ביקר רק בפסטיבלים. ראיתי אותו בדוקאביב האחרון. ממש שמחתי שסוף סוף יצא דוקומנטרי ראוי ומסודר על אליוט סמית'. מביא מבט יותר עמוק וכרונולוגי על הבן-אדם המוכשר הזה, שעד היום עם גיטרה אקוסטית ו-3 דקות יכול לגרום לך לדמוע ולשקוע ממש עמוק עם השירים. מי שההצלחה המפתיעה בפסקול של "וויל האנטינג" שמה אותו באור זרקורים שלא ממש התאים לו ולאחר מכן נכבה לגמרי ועזב אותנו מוקדם מהצפוי. אחרי הצפיה רק רציתי לחזור הביתה ולשמוע את כל האלבומים של סמית' שוב. למעשה 2015 החזירה לי את המוזיקה שלו בגדול. עם הסרט ואלבום המחווה של ג'סיקה לי מייפילד וסת' אבט מצאתי את עצמי חוזר למספר אלבומים שלו אחרי שנים שלא שמעתי אותם.

—————————————————————————————————————

הדוקומטרי המוזיקלי על רשת חנויות שמתה:
large_large_5JYu2MZaKHVHGQDo8uKo2oB0McO

All Things Must Pass
קולין הנקס עשה יופי של עבודה בסרט שעוקב אחר הלידה של החנות ואחר כך הרשת של Tower Records. זה היה ממש מעניין, במיוחד עם הרקע המשפחתי של העובדים וההתגלגלות בין השנים, דרך עידן התקליטים, הדיסקים, ההורדות הפיראטיות ועד היום. כל התחנות שהשפיעו על החנות ומצב תעשיית המוזיקה הפיזית בכלל. הסרט גרם לי להרבה געגוע לחנויות מוזיקה של פעם. זה משהו שמאוד חסר לי היום, כאשר את רוב המוזיקה אני מזמין באתרים בחו"ל. מומלץ.

———————————————————————————————————

והשניים המאכזבים של השנה אצלי:

Aloha
הסרט שהכי ציפיתי לו השנה ואיכזב ברמות קשות. סרט של קמרון קרואו, אחד הבמאים הכי אהובים עלי, עם תסריט מקורי ראשון שלו מזה עשור (מאז "אליזבת'טאון" של 2005). פשוט לא היה פה כלום. אפילו לא איזו סצינת מוזיקה יפה, כמו שיש בכל הסרטים שלו, גם הבינוניים שבהם. אני ממש מקווה שהוא יפצה על זה עם הסדרה שלו Roadies שתעלה בהמשך השנה. למרות שמבחינת סרט עלילתי מקורי יש מצב שהוא כבר איבד את זה.

The Hateful Eight
אני מת על סרטי דיאלוג, תסריטים של קוונטין טרנטינו, ובכלל – סרטים של טרנטינו. אבל זה סרט ראשון שלו שפשוט שיעמם אותי. הוא היה לדעתי ארוך, קצת חסר פואנטה ואיבד אותי לגמרי.

————————————————————————————————————–

וחובה כרגיל לסיים עם מוזיקה, אז בשנה בה סרטי תעודה מוזיקליים מאוד בלטו, הנה משהו שנשאר אצלי חזק מהדוקו על מייביס סטייפלס. בסרט נזכרים עד כמה ה-Staple Singers שאבו מז'אנרים שונים, גם מעבר לגוספל ו-Soul. אם זה רוקנ'רול ופולק ועוד הרבה דברים אחרים. הגיעו שם לקטע שלהם שרים עם The Band את The Weight. הקטע שהוקלט באולפן ולא בהופעה בעצמה ודווקא הוא זה שנכנס לסרט שתיעד את ההופעה האחרונה של "הלהקה". זה מתקשר לאחד הקטעים המרגשים בסרט אחר כך, כשרואים את מייביס הענקית מבצעת את השיר כיום על הבמה, לבד.

אז הנה הגרסה שלה עם ה-Staple Singers לשיר הקלאסי הזה. הגרסה שלהם שממש התחשק לי לשמוע אחרי הצפייה:

ובקטנה לסיום, הנה עוד כמה סרטים שחיבבתי\אהבתי השנה ברמה כזו אחרת ולא היה להם מקום להיכנס לסיכום:

Southpaw
Entourage
Jurassic World
Kingsman: The Secret Service
The Danish Girl
Virgin Mountain
I Am Chris Farley
Dope
Cop Car
The Final Girls
Spotlight
Steve Jobs

אהבתם? שתפו את זה: