הוא היה חלק מרכזי באחד ההרכבים החשובים של שנות השישים והשבעים. הקול שלו ותפקידו כמתופף השאירו חותם בהיסטוריה המוזיקלית של אמריקה, השורשים שלה והשירים הקלאסים שבקעו מגרונו. על הדרך הוא גם היה בין השאר שחקן, מפיק, סופר וחולה סרטן שכמעט לקחו לו את אותו קול מוכר שנשאר חקוק בהיסטוריה.

וכיום? ובכן, כיום הוא פשוט מוזיקאי ויוצר בן 70 שנמצא בשיא חדש בקריירה המוזיקלית שלו וממשיך להופיע ולייצר לאמריקה ולעולם מוזיקה שתישאר איתנו לעד.

ליבון הלם נולד ב-26 במאי, 1940. את התהילה שלו הוא קיבל כמתופף והקול המרכזי של The Band. אותו הרכב שגיבה את דילן, הקליט איתו ופרץ בזכות עצמו בסוף שנות ה-60 עד הסיום של הליין-אפ המקורי עם הוואלס האחרון ב-1976.

הוא היה בעצם החבר הראשון במה שלעתיד יהפוך ל-The Band. הוא הצטרף ללהקת הגיבוי של רוני הוקינס ואחד-אחד אחריו הצטרפו עם הזמן לאותו הרכב ארבעה מוזיקאים קנדים; רובי רוברטסון, ריצ’ארד מנואל, ריק דנקו וגארת’ האדסון. הלם למעשה היה האמריקאי היחיד בהרכב שיפרוץ לתודעה עם שמו המוכר. הוא גם היה הסולן המרכזי בלהקה ששילבה בין קולות חבריה. ריצ’ארד מנואל וריק דנקו לפעמים תפסו פיקוד מול המיקרופון, אבל היה זה ליבון שנשאר כקול המרכזי הכי מוכר בשירים של The Band. אותו קול עם מבטא דרומי שיושב לו שם מאחורי התופים ושר על כל ההיסטוריה והסיפורים בשירים להם היה שותף.

Music From Big Pink. ציור – בוב דילן.

ליבון היה שם ראשון ונשאר הלב של אותה להקה. הוא גם היה זה שעזב כאשר הם גיבו את בוב דילן באותו סיבוב הופעות מוכר בו דילן נטש את הגיטרה האקוסטית והפולק ועבר לחשמלית ולהקת רוקנ’רול מאחוריו. לליבון היה קשה מדי עם שריקות הבוז של הקהל. שנים מעטות לאחר מכן הוא חזר, בדיוק בהקלטות שדילן וחבריו הקנדים עבדו עליהן ב-1967. אותן הקלטות שלמעשה החלו להזניק את החברים קדימה ולגרום ל-הלם למצוא בית לשנים שיבואו.

ממש ליד וודסטוק, בבית עם גוון ורדרד (שקיבל את הכינוי “The Big Pink”), דילן הקליט עם חברי “הלהקה” מספר גדול של שירים בשנת 67′, שכמה שנים לאחר מכן ישוחררו תחת השם The Basement Tapes. אותו בית היה גם משכן שהביא ללהקה את שמה ובאותו המקום הם ישבו להקליט את אלבומם הראשון, לבד, בתור The Band. לאלבום הזה קראו Music From Big Pink והוא שחרר לעולם לא רק את המוזיקה של ליבון והחברים במרכז הבמה, אלא גם את הקול שלו בכמה מהשירים המוכרים שם. המוכר ביותר מהם הוא The Weight, שנשאר קלאסיקה גדולה עד היום.

האלבום השני, The Band’s self titled. קלאסיקה אמריקנית שורשית.

שני האלבומים הראשונים של The Band נחשבים בצדק ליותר גדולים וקלאסים בסצינת הרוק השורשי\אמריקנה מאז ועד היום. לצערי הם גם לוקחים קצת הצלחה מהאלבומים שבאו אחריהם, שלפחות שניים מהם (Stage Fright ו- Northern Lights-Southern Cross) מכילים מוזיקה טובה לא פחות. באלבום השני של ההרכב ליבון הופך עוד שירים לקלאסיקות, הרבה בזכות קולו. בולטים ביניהם Rag Mama Rag או Up On Cripple Creek, והכי מכולם כנראה – The Night They Drove Old Dixie Down. אחד מהשירים האלה שיש להם טעם של היסטוריה ואמריקה עד היום והקול שמספר על מלחמת האזרחים, הגנרל Robert E. Lee ועוד, נצרב בזיכרון ונשאר אחד השירים הכי מזוהים עם ליבון הלם ו”הלהקה”.

אחרי שההרכב המקורי אמר שלום עם ה- Last Waltz, אותה הופעת ענק אחרונה ומלאה אורחים ב-1976, הקריירה של הלם החלה לחפש את עצמה. בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 הוא הוציא אלבומי סולו שלא ממש השאירו חותם קרוב למה שהלהקה שלו השאירה לפני כן. בעשרים השנים לאחר מכן הוא שיתף פעולה עם יוצרים אחרים (כולל הסיבוב השני של The Band בהרכב חסר), הופיע, הפיק וגם אף פנה למשחק עם כמה תפקידים בסרטי קולנוע. הראשון שבהם וכנראה המוכר ביותר הוא בסרט “בתו של כורה הפחם” (Coal Miner’s Daughter) לצד סיסי ספייסק וטומי לי ג’ונס. הוא אף שר בפסקול את גרסתו לשיר הישן של ביל מונרו, Blue Moon of Kentucky. באמצע כל זה הוא גם נפרד משני חברים לאותו הרכב מוכר; ריצ’ארד מנואל וריק דנקו, שהלכו בטרם עת.

האוטוביוגרפיה. This Wheel’s On fire.

ב-1993 הוא גם כתב אוטוביוגרפיה. ספר ששמו This Wheels On Fire. בספר ליבון כותב בצורה כנה, אישית ומלאת זיכרונות על כל תקופותיו. מהילדות בארקנסו, עד לכל התקופות עם The Band, חייו האישיים ומעבר לכך. בספר גם פרטים די מרתקים על כל הסיפור מאחורי ה-Last Waltz ולא מעט לכלוכים על מה שחברו להרכב רובי רוברטסון עולל מאחורי הקלעים ומסביב לסרט של מרטין סקורסזה המתעד את ההופעה.

אני מחשיב את האוטוביוגרפיה הזו כאחד מספרי המוזיקה והביוגרפיות הטובים ביותר שיצא לי לקרוא. סיפור של קריירה מלאת מעשיות מהחיים ומהמוזיקה שלא רק חובבי “הלהקה” יהנו ממילותיו, כשליבון הלם פורס לקורא שבילים כתובים של אותה קריירה שחזרה בגדול לתודעה בעשור האחרון, הרבה אחרי שהספר יצא.

בתחילת העשור החולף הלם נלחם בסרטן הגרון. המחלה אולי הכי אירונית שיכל לקבל. אחת שאיימה לעצור לעד את הקול המוכר שלו שכבר שנים נמצא בשירים והאלבומים האלה, של ההרכב המוכר שלו. הוא החל לארגן ערבי מוזיקה בביתו ב-וודסטוק, לא הרחק מאותו בית ורוד שפעם הקפיץ אותו לתודעה עם המוזיקה שהוקלטה שם. הערבים האלה, בהם חברים ומוזיקאים רבים באים לנגן מוזיקה פשוט מהנאה, קיבלו את השם “Midnight Ramble” והם עזרו לו לגייס כספים למלחמה במחלה ושיקום הגרון. הם נמשכים באופן קבוע עד היום, לשמחת כולם והקהל המצומצם שזוכה לבקר שם כל ערב כזה.

אלבום הקאמבק הראוי בהחלט. Dirt Farmer.

לבסוף הוא התגבר על המחלה ובאמצע שנות האלפיים הקול שדרך בהיסטוריה והשבילים המלוכלכים של אמריקה, חזר.

יחד איתו חזרו גם בגדול המילים Levon Helm לתודעה, כשהוא הקליט את אלבום הקאמבק שלו, אלבום סולו ראשון מזה 25 שנה. האלבום Dirt Farmer שוחרר ב-2007 להצלחה רבה, שהביאה לו גם את פרס הגראמי בקטגוריית אלבום הפולק. אבל זה אלבום שיש בו הרבה מעבר להצלחה מוצדקת. מכל האלבומים המאוחרים של אמנים ותיקים, Dirt Farmer הוא אחד היותר טובים של העשור האחרון. יש בו שורשים רבים של פולק וקאנטרי, משקל מוזיקלי של שנים ואיש מבוגר אחד שלא נשען רק על העבר, אלא מוציא מעצמו כל מה שהוא יכול מהכישרון האישי והניסיון המוזיקלי שכבר ראה הכל, אך עדיין מצליח לחדש וליצור הנאה רבה למאזין. לצידו באלבום בולטים המוזיקאי לארי קמפבל ובתו של ליבון, איימי הלם, שתורמת מכישרונה וקולה.

Electric Dirt. האלבום האחרון.

במהלך 2009 יצא גם אלבום פולו-אפ, Electric Dirt, שהמשיך את הקאמבק בעוד הוצאה מוצלחת שגם זיכתה את ליבון בעוד גראמי. באותה שנה הוא יצא בין השאר לסיבוב הופעות עם הבלאק קרואוז, שבחרו להקליט באולפן המיוחד שלו ב-וודסטוק את אלבומם האחרון והמצוין Before The Frost…Until The Freeze. באותו אסם שמתפקד כאולפן הקלטות ועל במה מול קהל מצומצם, נערך בשבת האחרונה עוד Midnight Ramble, הפעם כערב מיוחד לחגיגות ה-70 של ליבון, עם כמה חברים שבאו לחלוק כבוד. חגיגה לא גרנדיוזית, מאוד פשוטה, נורא במקום, בביתו ושטחו הפרטי של ליבון הלם. אותו אדם ומוזיקאי פשוט, שרגליו וקולו דרכו כבר בכל השבילים שאמריקה הציעה להם, והנה הם כאן, מבוגרים יותר ועם קול חדש ושונה, אך עדיין מוצאים את דרכם וממשיכים לצעוד קדימה, גם עם שבעה עשורים מאחוריהם.

מזל טוב, ליבון.

טעימות משני אלבומי הקאמבק האחרונים:

Poor Old Dirt Farmer

A Train Robbery

Wide River to Cross

Tennessee Jed

When I Go Away