על מכתבים, שינויים ואהבות אחרות

לפני חודשיים ניל יאנג שחרר את אלבום האולפן ה-35 שלו – "A Letter Home". האלבום הוקלט בתא הקלטות מיוחד משנות הארבעים והוא כולל קאברים לשירים של פיל אוקס, ברט יאנש, טים הרדין, דילן, ווילי נלסון, ספרינגסטין ואחרים. כל השירים מותאמים לקונספט של ה"מכתב הביתה" כשיאנג פונה לאמו ובעצם מספר לה על מה שעובר עליו דרך השירים הנבחרים. בחירת הקאברים היא מצויינת, כמו גם הקונספט של האלבום. אבל הסאונד שלו פשוט הורס בשבילי את כל חוויית השמיעה.

נכון, זה חלק מהקונספט והרעיון שיאנג וג'ק וויט רצו להביא למציאות, אבל קשה לי לשמוע את האלבום. הסאונד lo-fi הזה הוקלט בכוונה תחילה לאווירה של A Letter Home. לי אישית קשה איתו מאוד. וזה חבל, כי הקלטת סולו "נקייה" בהפקה פשוטה של השירים היתה מראה הרבה יותר טוב את היופי שלהם. במיוחד כשיאנג לבדו עם גיטרה או פסנתר מבצע אותם. האכזבה הקטנה הזו אבל היא חלק ממה שהופך את ניל יאנג ל…ניל יאנג.

לאורך כל הקריירה יאנג עושה מה שבא לו. והוא משתנה. וזו אחת הסיבות הבולטות ביותר למה אני כ"כ אוהב אותו ולמה גם אחרי כל השנים האלה הוא עדיין רלוונטי מאוד ועדיין אחד האמנים הכי אהובים עלי.

יש להקות ואמנים שכשהם מוציאים אלבום חדש אתה בדרך כלל יודע מה הולך לקרות. איזה סגנון אתה הולך לשמוע, הסאונד המוכר שכנראה יחזור ויבלוט שוב והרמה שתישמר בערך על אותו הקו. אמנים שאני מאוד אוהב הם אלו שמחפשים מדי פעם כיוונים חדשים, שעושים מה שבא להם בלי לחשוב על "הצלחה" או פופולריות ממש, ובמיוחד אלו שגם אחרי שנים של היכרות צמודה עם המוזיקה שלהם, מסוגלים להפתיע אותך. יאנג נופל לכל הקטגוריות. גם כשהוא קרוב לגיל 70 הוא ממשיך לחפש את עצמו מוזיקלית, כל פעם משתנה, מחליף להקות וסגנונות, עובר מאקוסטית לחשמלית, מסולו פשוט להרכב מפוצץ, מהופעה אינטימית לאולמות ענק ומאלבום רע לאלבום מושלם.

a-letter-home-1399040723

A Letter Home. אכזבה מייצגת.

אני מעדיף שיאנג יוציא אלבומים רעים מדי פעם, או כאלו שאני פחות מתחבר אליהם, כל עוד הוא ממשיך לחפש את עצמו ולהשתנות בין אלבום לאלבום. הרבה יותר מלשמור על קו רגיל ואחיד כל הזמן, או "ללכת על בטוח"  עם ההוצאות שלו והתפיסה שלהן ע"י הקהל והמאזינים. העובדה שהוא אכן משתנה כל הזמן מציבה אותו מבחינתי הרבה יותר גבוה מאמנים כמו דילן או הסטונס וכדומה. מבלי להוריד מערכם (גם להם יש לי בבית מדפים מלאים באלבומים ואהבה גדולה). זה פשוט הופך אותו להרבה יותר מעניין ורלוונטי, בכל תקופה או עשור.

החיפוש המשמעותי התחיל בשנות השמונים. רק מלהסתכל על ההוצאות בעשור הזה וכבר רואים את השינויים הגדולים. מרוקנ'רול נותן בראש לאלקטרוניקה, מפולק וקאנטרי-רוק לסאונד נסיוני ורוקבילי, מ-Synthpop לניו-וייב ועוד. לדוגמה טובה יותר אבל לדעתי האישית למשהו רלוונטי לזמננו, אפשר פשוט להסתכל על אלבומי האולפן שיאנג הוציא בשנות האלפיים.

בואו נעשה סקירה קטנה:

(Silver & Gold (2000 – אלבום טוב, בסגנון הפולקי האקוסטי. מאוד בוגר ומודע לעצמו בתור האלבום והליריקה הראשונים של יאנג בהרגשות שלו כשהוא פותח את המילניום.
טעימה:
Razor Love

(Are You Passionate? (2002 – אלבום בינוני ברובו, עם חברי משפחה ובמיוחד בשיתוף פעולה עם Booker T. Jones, מה שמוסיף להשפעות ה-Soul והקלידים באלבום.
טעימה:
Two Old Friends

(Greendale (2003 – אלבום קונספט לא רע עם קרייזי הורס (מינוס פרנק סמפדרו), שונה לחלוטין מכל מה שעשו קודם. אווירה מיוחדת ואלבום שהוא סיפור מחולק לשיריםקטעים.
טעימה:
Falling From Above

(Prairie Wind (2005 – אלבום קאנטרי-פולק שורשי ומצויין, עם חברים קרובים ואווירה אינטימית וטובה. מהאלבומים הכי טובים של יאנג לדעתי בשנות האלפיים ומהיותר מוצלחים בכלליות. מומלץ לצפות גם בסרט ההופעה Heart of Gold של ג'ונתן דמי בו יאנג מבצע את האלבום באולם ה-Ryman האגדי בנאשוויל.
טעימה:
This Old Guitar

(Living With War (2006 – אלבום רוק סופר-פוליטי שיצא עם הרבה זעם מצד יאנג אל עבר קדנציית ג'ורג' בוש הבן בזמן כהונתו. אלבום לא משהו עם כמה רגעים כן טובים. מה שבולט בו יותר הוא שזה האלבום הכי נוקב פוליטית שיאנג הוציא ומה זה שאופף אותו בגדול.
טעימה:
Let's Impeach The President

(Chrome Dreams II (2007 – אלבום מעולה שהוא ההמשך לאלבום הגנוז מ-1977. זה אלבום על טהרת היאנג הקלאסי שנע בין גיטרות חשמליות ומלודיות נהדרות לרגעים רכים יותר ויפים גם כן. אחד הטובים יותר בעשור הזה ובכלל.
טעימה:
No Hidden Path

(Fork In The Road (2009 – אלבום רוק-פולק בינוני שהושפע מאהבתו של יאנג למכוניות ישנות ומיוחדות. כמה שירים לא רעים לצד "פילרים" חביבים אך לא יותר.
טעימה:
Off The Road

(Le Noise (2010 – אלבום סולו טוב ומיוחד בהפקתו של דניאל לנואה. יאנג לבדו, אבל עם עזרה של אפקטים ושילוב של פשטות ועבודת אולפן מעניינת.
טעימה:
Walk With Me

(Americana (2012 – אלבום קאברים נחמד מאוד עם קרייזי הורס לשירי עם ישנים שעברו שינוי מטורף והוכנס בהם המון כובד ומשקל מוזיקלי, חשמל ורוקנ'רול.
טעימה:
Clementine

(Psychedelic Pill (2012 – אלבום ראשון מלא בחומר מקורי עם קרייזי הורס בהרכב שלם מאז 1996. אלבום מעולה עם הסאונד המלוכלך והטוב שלהם יחד.
טעימה:
Walk Like a Giant

(A Letter Home (2014 – שדובר עליו כבר כאן בתחילת הפוסט.
טעימה:
Changes

טוב או רע, מוצלח יותר או פחות, זה תמיד משהו אחר, כל פעם כיוון שונה, אם זו דרך שהוא עלה עליה כבר בעבר או איזה שביל חדש שנראה מעניין. גם בסיבובי ההופעות זה ככה, עם השינויים בערבי סולו אקוסטיים לחשמליים נותנים בראש, הופעות שמשלבות את שניהם יחד וההרכבים השונים שמגבים אותו עם השנים. כמו כן השירים שמבצע בהופעות, ששם הכל יכול לקרות בכל ערב מתון. אם זה לשלוף פתאום שיר שהעלה אבק שנים מחוץ לבמה או לבצע שיר אחר שנוגן המון בעבר, אך לשנות משהו ב-Performance שלו ולגלות אותו מחדש למאזינים.  איכשהו תמיד נשאר הגעגוע או הדבר הקטן שמחדש משהו.

כשהתחלתי לשמוע ולהתחבר למוזיקה באופן רציני ועמוק בשנות העשרה שלי, בלטו שם כל האמנים והלהקות משנות השישים והשבעים. יותר פציפית אלו שהתחילו בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. הרכבים כמו זפלין, ה-Allman Brothers, האמבל פאי, Free, פליטווד מאק של פיטר גרין, Ten Years After ועוד. איתם היה גם אחד בוב דילן עווד אחד בשם ניל יאנג (שעם הזמן עקף אצלי את דילן בסיבוב). כשהשנים עברו הכרתי עוד ועוד מוזיקה וכך נשאבתי הרבה יותר למוזיקה החדשה, גילויים טריים ורלוונטיים והרכבים צעירים של זמננו. משנות התשעים, תחילת שנות האלפיים ועד היום. בכל השלבים האלה בהתבגרות המוזיקלית שלי, יאנג תמיד היה שם. בכל שלב ותקופה מוזיקלית הוא תמיד הצליח להישאר ברשימת האמנים הכי אהובים עלי. כך הוא עושה גם כיום לצד שמות שלא נולדו בכלל או חשבו מה ירצו להיות כשיהיו גדולים בזמן שיאנג עצמו הוציא את אלבומיו ראשונים.

ניל יאנג בשבילי הוא משהו שמנצח את הזמן. איכשהו בכל השנים שאני אוהב מוזיקה הוא תמיד היה שם. גם כשעזבתי הרכבים אחרים של הילדות מתחילת הדרך ולהקות צעירות ואמנים חדשים יותר תפסו את מקומם ברשימות "הכי אהובים" שלי וכדומה. יאנג נשאר תמיד רלוונטי, תמיד מעניין. גם בשביל הנער בגיל העשרה  שגילה לראשונה אלבומים כמו Zuma או Rust Never Sleeps וגם בשביל הבחור בן ה-31 שמכיר כבר הכל ומנסה לכתוב על האהבה הזו שתמיד נשארה איתו. באותה ההתרגשות, אם לא יותר.

אהבתם? שתפו את זה: