החודש לפני: ארבעה שינויים מייצגים

מספר אלבומים מוצלחים מציינים החודש יום הולדת עגול. בחרתי לכתוב על ארבעה כאלו שכנראה לא יותר מדי חגגו להם. למה? כי הם אלבומים מעשורים שונים, לא הכי מוכרים של האמן\הרכב שהקליטו אותם. אבל כן מציינים התחלה או סיום תקופה ומייצגים איזה שינוי או דרך בקריירה של אותם אמנים. כמו כן הם מקשרים מוזיקאי ספציפי להרכב מאוד חשוב בקריירה שלו.

מה יש לנו כאן? מעבר בין להקות ושינוי בסאונד. עזיבת הרכב מוקדם לטובת קריירת סולו. קאמבק מסוים עם הרכב קלאסי שגיבה אותך בעבר ובעתיד. וטריקת דלת עם הרכב ופתח חדש אל עבר דרך חדשה עם הצלחה גדולה שתגיע בהמשך. ארבעה עשורים, ארבעה מוזיקאים וארבעה אלבומים שאני רוצה לתת להם פה את הבמה ולכבוד יום הולדת עגול החודש של כל אחד מהם, לנסות לכתוב קצת מה הם מייצגים בשבילי ובשביל הקריירה של אלו שהקליטו אותם.


 

האלבום Little Games של ה-Yardbirds יצא לראשונה ממש החודש לפני 50 שנה. זה היה האלבום האחרון שלהם, בתקופה כמובן עם ג'ימי פייג'. האלבום הזה מייצג במיוחד את ההשפעה של פייג' על ההרכב והמבט שלו קדימה מבחינה מוזיקלית. זה אלבום יותר אקספרימנטלי ופסיכדלי מאלו שקדמו לו.

הוא מייצג בשבילי את תחילת המעבר של פייג' מה-Yardbirds ללד זפלין. לגמרי היה נקודה מובהקת בתהליך ההוא והחזון המוזיקלי שג'ימי השיג סופית עם רוברט פלנט, ג'ון פול ג'ונס וג'ון בונהאם. אפשר למצוא ב-Little Games בין השאר את White Summer, הקטע האינסטרומנטלי שפייג' גם הביא אחר כך לזפלין וניגן איתם על הבמה. באותה התקופה של 1967\1968 ג'ימי התחיל לנגן עם ה-Yardbirds גם את Dazed And Confused של ג'ק הולמס, שכמובן מאוחר יותר הפך לביצוע מוכר הרבה יותר בגרסה של זפלין.

כמו כן באותה התקופה של Little Games, ה-Yardbirds הקליטו את Knowing That I'm Losing You. שיר שלא שוחרר באלבום, אבל היה הגרסה המוקדמת של שיר אחר – Tangerine, שכן הוקלט, הושלם ושוחרר עם זפלין.

MI0003081637

בשנת 1992 יצאה מהדורה כפולה ומורחבת של האלבום שחוגג עכשיו יובל, תחת השם Little Games Sessions And More. הוצאה מאוד אהובה עלי שכוללת ממש את כל הקטעים שהם עבדו עליהם דאז. עם תוספות של סינגלים מאוחרים ו-Outtakes שלא היו באלבום המקורי. האהוב עלי ביניהם הוא Think About It, שהיה ה-B-Side של Goodnight Sweet Josephine (הסינגל האחרון של היארדבירדס). אחד השירים היותר חביבים עלי מאותה תקופה. ב-79 אירוסמית' גם הקליטה אותו לאלבום שלה Night In The Ruts.

מבין אלו שכן נמצאים באלבום המקורי, אפשר למצוא את Smile On Me שמשקף יפה את הסאונד ההוא בהשפעה של פייג'. וכמו כן קטעים כמו No Excess Baggage ו-Drinking Muddy Water. שירים שמייצגים גם את האלבום האחרון של ה-Yardbirds וגם את תחילת המעבר של פייג' מהם ללד זפלין. שנה וקצת לאחר יציאת האלבום, בספטמבר 68, פייג' כבר הופיע עם חברי זפלין בפעם הראשונה, תחת השם The New Yardbirds, והשאר היסטוריה. אבל מבחינתי המעבר והניצנים של הלהקה הענקית הזו התחילו שם ב-67 מסביב לאלבום שחוגג עכשיו יובל של הלהקה היותר קטנה ההיא.

Smile On Me

No Excess Baggage 


 

האלבום Life של ניל יאנג וקרייזי הורס הוא לא אחד שמדברים עליו יותר מדי. לכבוד 30 שנה ליציאתו החודש, מגיע לו שיזרקו עליו כמה מילים. נכון, לא מהאלבומים הכי טובים שלהם יחד, אבל הוא לא רע בכלל וכולל כמה וכמה שירים סבבה לחלוטין. במיוחד Prisoners of Rock N' Roll, שגם היה מהבודדים באלבום ששרדו את השנים 1986-1987 ובוצע גם בתקופות מאוחרות יותר.

השיר הזה נמצא גם באלבום ההופעה Year of the Horse שיצא ב-97 ואף בוצע בשנות האלפיים. כולל בהופעה המטורפת במקום קטן במלבורן ב-2013. הופעה שהגיעה כמעט לשלוש שעות ולצידו בוצעו גם Danger Bird ו-Opera Star ו-Barstool Blues.

516cCv+YeGL

מעבר לשיר ההוא, הכנראה הכי מוכר ממנו (שגם כן, לא מספיק מוכר), האלבום Life כולל גם את הפנינה של Inca Queen, או שיר כמו When Your Lonely Heart Breaks. מהרצועות היותר חבויות בדיסקוגרפיה הארוכה של יאנג. במיוחד בהוצאות עם קרייזי הורס. בנוסף Life מייצג גם סוג-של חזרה מסוימת של יאנג לאיזו יציבות או לרוקנ'רול הקלאסי, אחרי שורה של אלבומים אחרים ומוזרים בשנות השמונים. היה ההוצאה השניה בלבד עם קרייזי הורס באותו עשור (אחרי Re-Ac-Tor של 81) והוא הכין את הקרקע לקאמבק האמיתי של יאנג הקלאסי, גם מסחרית, עם Freedom שיצא שנתיים לאחר מכן. יותר מכך, הוא היה ניצן קטן שגם החזיר אחר כך בענק את שיתוף הפעולה של יאנג עם קרייזי הורס בשנות התשעים, עם רצף אלבומים מעולים.

כדאי לחזור אליו, במיוחד לכבוד יום הולדת של שלושה עשורים. גם אם בעבר מעולם לא היה איזה חיבור מיוחד. מהאלבומים שעם השנים מצאתי את עצמי אומר עליהם "דווקא לא רע" אחרי שלא האזנתי להם המון זמן. במיוחד ביחס לרוב ההוצאות האחרות של יאנג באותו עשור.

Prisoners of Rock N' Roll

Inca Queen 


 

בשנות התשעים ראיין אדאמס עדיין לא היה שם ממש מוכר בעולם המוזיקה. גם בצד האלטרנטיבי שלו. הוא והלהקה המוקדמת שלו, Whiskeytown, כבר הוציאו אלבום אחד כש-Stranger Almanac שלהם שוחרר בחודש יולי 1997. אלבום שאפשר להגיד עליו שהקדים את זמנו. במיוחד עם הסאונד, הכתיבה והיופי שטמונים בו, שהרבה גילו רק מאוחר יותר, כשאדאמס כבר הגיע להצלחה מסוימת בקריירת הסולו שלו.

ראיין היה רק בן 22 בהקלטות האלבום, שעבר תהפוכות בדרך, עם תחלופה של שני חברי ההרכב. המחליפים שלהם ובמיוחד שיתוף הפעולה עם המפיק הנהדר והבוגר יותר ג'ים סקוט, יצרו משהו חדש ואולי נקי יותר. כזה שנתן לשירים של אדאמס לבלוט באופן מופשט, אך מלא קסם. קצת לפני כן סקוט עבד גם על האלבומים Wildflowers של טום פטי ו-Being There של Wilco. אלבומים שכוללים את אותם האלמנטים ושורה בלתי נגמרת של שירים כ"כ יפים ורכים, שבולטים בחוזקם ובהפקה (באותה השנה עם Stranger Almanac ג'ים סקוט גם עבד עם ה-Jayhawks על אלבומם Sound of Lies, עוד הרכב עם סאונד מאוד משפיע על אדאמס ו-Whiskeytown וכל האלט-קאנטרי שנמצא בבסיס האלבומים המוקדמים שלו).

R-1315068-1494720817-1257.jpeg

בשנת 2001 יצא גם האלבום השלישי והאחרון של וויסקיטאון, אבל זה היה אלבום שנדחה ונתקל בקצת בעיות בדרך ושוחרר כבר (ובגלל) אחרי שאדאמס פצח בקריירת הסולו עם האלבומים Heartbreaker ו-Gold. בניגוד אליו, Stranger Almanac יצא בזמן אמת ובתקופה שהשם ראיין אדאמס עוד היה בחיתוליו ואימץ ובנה את הסאונד הכי מתאים לו. כזה שהיה שם בגדול מבחינתי ב-97 וקירב אותו מאוד ליצירות של אותם שני אלבומי סולו ראשונים ומוצלחים בתחילת שנות האלפיים. גם היום, שני עשורים לאחר מכן ועם דיסקוגרפיה אדירה ומוצלחת בתור אמן סולו, האלבום השני הזה של Whiskeytown נשאר אחד הדברים הכי טובים שאדאמס הקליט. לפחות בשבילי.

Sixteen Days

Excuse Me While I Break My Own Heart Tonight


 

יום ההולדת העגול הכי טרי פה של אלבומי יולי, הוא Sirens of the Ditch. אלבום הסולו הראשון של ג'ייסון איזבל, ששוחרר לפני עשור בדיוק. אז קודם כל, דאם! הזמן טס…כי בניגוד לאלבומים הקודמים שכתבתי עליהם, פה אני זוכר כשהוא יצא בזמן אמת. זה היה ממש זמן קצר אחרי שג'ייסון עזב את ה-Drive By Truckers. הרבה בגלל בעיות השתיה ודברים אחרים (כולל גירושין מזוגתו דאז, הבאסיסטית של הלהקה שונה טאקר). המצב האישי ואיתם היה לא משהו בכלל, אבל זה לא הורגש בתוך המוזיקה.

הדרך הפרטית הזו, או המסע שהביא אותו להצלחה הנקיה כיום, התחילה באלבום הזה. הוצאה מצוינת שמשלבת קטעים מלוכלכים וטובים שהיו שאריות מהתקופה עם הטראקרס (כמו Try) לצד שירים בסגנון של In A Razor Town או The Magician, שמזכירים יותר את איזבל הרגיש של היום.

חבל מאוד שהוא כמעט ולא מבצע כבר שירים מהאלבום הזה בהופעות (וגם מהאלבום השני שבא אחריו). את Dress Blues הוא מחזיר מדי פעם, אבל רוב הסטים בנויים בדרך כלל מהתקופה הנקיה שלו והאלבומים האחרונים. את The Magician יצא לי לראות בלייב בעבר ומאוד שמחתי על כך. זה היה באחת מהופעות הסולו-אקוסטיות האינטימיות שלו, שכבר ספק אם הן יצוצו כיום, כי הוא גדול מדי כבר מבחינת קהל והיכרות.

61IsjfNmRmL

בזמן שאלבום הבכורה הזה יצא וגם כשראיתי אותו, מספר שנים לאחר מכן, הוא היה מופיע מול 100-200 איש ולפעמים גם מול כמה עשרות בלבד. יותר קהל אוהד של הטראקרס שהמשיך לתמוך בו. עבר זמן עד שהצטרף עוד גל מטורף של קהל חדש. זה שהגיע אחרי ההצלחות של Southeastern ובמיוחד Something More Than Free. גם את Dress Blues יצא לי לראות מהאלבום הזה, אבל הייתי מת לתפוס עוד מלא, שלא ידוע אם הוא יבצע בכלל שוב.

בכל מקרה, עשור בדיוק לתחילת מסע הסולו של איזבל, שתמיד מדהים אותי איך התחיל ולאן הגיע בשנים האחרונות. במיוחד כשאתה צופה ומקשיב מהצד לאורך כל הדרך המדהימה הזו. נקודת פתיחה שכדאי להגיע אליה. אלבום שמייצג את סיום הרומן עם הטראקרס והיציאה לדרך חדשה. כזה שהסשנים שלו כללו גם את The Assassin. שיר שהוקלט, אבל לא נכנס לאלבום בסוף, ואחד האהובים עלי. שיר שכתב פטרסון הוד מהטראקרס וג'ייסון היה מבצע בלייב. עוד איזה ייצוג של מה שהיה, נגמר, ונלקח משם…לעבר יעד חדש.

Dress Blues 

אהבתם? שתפו את זה: