שלושה אלבומים של אמנים אהובים שיצאו בזמן האחרון. שמות מוכרים, צלילים חדשים.
The Hold Steady – Teeth Dreams
חודש שעבר כתבתי על אלבום הבכורה של ה-Hold Steady שחגג בדיוק עשור. באותו הזמן של הציון הזה שוחרר האלבום החדש שלהם – Teeth Dreams, השישי המספר. הוא הגיע אלי קצת באיחור (עיכובים בדואר מעצבנים אותי ממש, במיוחד כשיש אלבומים בדרך שאני מחכה להם נורא). אבל אף פעם לא מאוחר לכתוב. ציפיה לאלבום הזה היתה הארוכה ביותר מכל האלבומים הקודמים, כי ארבע שנים עברו מאז האחרון שלהם, המרחק הכי ארוך בין אלבומים בדיסקוגרפיה של החבורה מברוקלין.
מה יש לנו באלבום החדש? בעיקרון כל מה שטוב ב-Hold Steady, במיוחד בקטעים המחשמלים שלהם עם הליריקה שקצת קשה לתפוס בהתחלה ומבינים ממש טוב כשעוברים על המילים תוך כדי השמיעה השניה (שזה מה שאני עושה בדרך כלל בהאזנות טריות). מהרצועה הראשונה הם מראים שהם חזרו בכל הכוח, שיר אחרי שיר. למעשה יש רגיעה מסויימת רק בסוף האלבום, עם שתי הרצועות האחרונות שלו שיכולות נורא לרגש.
התגעגעתי מאוד לסאונד שלהם וזה מסוג האלבומים שנורא מתאימים לי לקיץ המתקרב. יש בו את הצליל הקלאסי המוכר שיזהה כל מי שמכיר אותם, יחד עם הרעננות שמגיעה אחרי המתנה של ארבע שנים. אצטרך לשמוע אותו עוד כמה פעמים כדי לראות איפה אני מדרג אותו בין האלבומים האחרים, אבל בינתיים כל פעם שאני מסיים אותו, הדקות האחרונות של רצועת הסיום Oaks מביאות לי חשק רב להתחיל להאזין שוב מההתחלה. כאלו סיומים בדיוק אני אוהב.
I Hope This Whole Thing Didn’t Frighten You
========================================================================
Luther Dickinson – Rock N’ Roll Blues
נראה שאין שנה שבה לות’ר ינוח ולא יוציא משהו חדש. אחרי האלבום של ה-North Mississippi Allstars בשנה שעברה, הוא חזר השנה שוב לשורשים עם אלבום מאוד מופשט באווירה גרובית של פעם. בשבילי האלבום הזה הוא המשך ישיר לפרוייקט ששחרר לפני שנתיים תחת השם The Wandering, שם הוא מגובה ע”י ארבע מוזיקאיות בהקלטות סופר-שורשיות עם הרבה השפעה של פולק, בלוז ונשמה.
שתיים מהבנות באלבום ההוא נמצאות איתו גם כאן; Shardé Thomas על התופים ו- Amy LaVere עם הקונטרה-באס שלה והקול הנעים ברקע. יש לציין שזה אלבום מוצלח יותר. לדעתי לפחות. יש בו משהו משחרר וחופשי ועם הרבה חום ישן בצלילים, כזה שלות’ר מאוד אוהב. דיקינסון הוא וירטואוז על הגיטרה ואחד הנגנים הנדירים בדורנו. מדי פעם הוא נוטש את החשמלית שהוא עושה איתה קסמים כבר שנים ומחליף אותה בכלי נגינה אקוסטיים שונים, כאלו שבאים מהתקליטים ששמע בתור ילד וההשפעות והמקומות הקרובים אליו. המקום עם השירים הפשוטים וכלי הנגינה המוזרים שבנית בחצר והוצאת מהם צלילים ראשונים. הדבר המדהים הוא שכל פעם הוא מצליח להישמע טרי גם במקום הקטן הזה ולהלהיב בדרך אחרת. הדרך של פעם, שהיא גם הדרך שלו.
=============================================================================
Marc Ford – Holy Ghost
הנה שם של מישהו מאוד אהוב שלא כתבתי עליו ממש אף פעם בבלוג. רק ציונים פה ושם, אולי יותר בגלל הלהקה מספר 1 שלי ואלבומים שהפיק, כמו השניים המצויינים הראשונים של ראיין בינגהם, Grace & Melody של ה-Steepwater Band הנהדרים והאלבום האחרון של Phantom Limb הבריטים. חלק מההרכב האחרון פה עזרו בהקלטת האלבום החדש.
פורד הוא אחד הגיטריסטים הכי אהובים עלי בשני העשורים האחרונים. הרבה בגלל הקדנציה הראשונה שלו בבלאק קרואוז, שם היה חבר בהרכב בין 1992 ל-1997 (ולאחר מכן שוב ב-20052006 לפני שעזב סופית). רוב הסולואים ורגעי גיטרה גדולים אחרים בשלישיית האלבומים הקלאסים של העורבים: The Southern Harmony & Musical Companion, Amorica, Three Snakes And One Charm הם שלו. למעשה הוא, ריץ’ רובינסון, דרק טראקס ולות’ר דיקינסון שהוזכר פה לפני רגע, הם כבר שנים הגיטריסטים האהובים עלי של ה”דור החדש” אם תקראו לזה. מארק פורד החל לשחרר אלבומי סולו כבר לפני עשור. Holy Ghost החדש הוא האלבום החמישי שלו. לא יודע כמה אנשים מודעים לאלבומים הקודמים, אך יש לי הרגשה שהאווירה באלבום הנוכחי תהיה נגישה וידידותית יותר למאזין הממוצע.
אז האווירה הזו די שונה מקודמיו. הרוב המוחלט של אלבומי פורד עד כה נשען על המון חשמל ורוקנ’רול-בלוז וסאונד של “אלבום-גיטרה” בהגדרה. והיו לו רגעים משובחים נורא שם. עכשיו הוא הולך לכיוון מעט אחר. ההוצאה החדשה מתקרבת יותר לאלבום סינגר-סונגרייטר באווירתו הכללית. הכל יותר Mellow, קצת יותר חם וקרוב ללב. הופתעתי קצת מהשינוי הזה, אך הוא זורם לי ממש טוב. אני חושב ש-Holy Ghost הוא לא רק אלבום יפה של שועל-קרבות וותיק שהגיטרה שלו כבר ראתה הכל, אלא הוא גם שם את מארק באור שונה פתאום. כזה שיוכל גם להאיר על מאזינים טריים ולהראות להם בנוסף את הדרך אחורה לאלבומים הכבדים יותר שדיברתי עליהם. כדאי.
טוב לראות צדדים חדשים של אמנים אהובים. אני Literally גם אראה את הצד החדש הזה ביולי כנראה, כאשר אתפוס את מארק בחו”ל. פעם ראשונה סוף סוף בהופעת סולו אחרי שראיתי אותו כבר עם הקרואוז ב-2006 בהופעות הראשונות שלי בחו”ל שאזכור לעד. שמח שאראה אותו גם מגבה אלבום חדש ומוצלח, גם אם הוא שקט יותר ומכיל יופי מסוג אחר שאליו הייתי רגיל לקבל ממנו.