לפני שלוש שנים כתבתי כאן על האלבום My Favorite Picture of You. זה היה האלבום האחרון של גיא קלארק, אשר הוציא אותו בגיל 71. אחד האמנים הכי מבוגרים שהיו אצלי בסיכומי שנה. היה מגיע לו. האלבום ההוא היה מאוד אישי ומכיל פן של פרידה מרגשת, שעוד אחזור אליה בהמשך. אתמול גיא קלארק נפטר בגיל 74. הייתי בחוץ כשהגיעה הידיעה על מותו. שיחקתי כדורגל. מהמקומות השונים בהם אפשר למצוא אותי כשאני לא כותב על מוזיקה, מאזין לה בבית, או יושב בבית קולנוע. בהליכה ונסיעת האוטובוס הביתה רק רציתי לשמוע את האלבום הזה. עבר קצת זמן והיה נראה לי הכי מתאים, למרות שיש טובים ממנו. משהו בי נמשך למילים והתווים האחרונים שהוא הקליט. האחרונים באמת עכשיו.

גיא קלארק היה מהמוזיקאים והכותבים הכי חשובים בז’אנר שלו. הקאנטרי הישן, הטוב והאמיתי. זה שמגיע מהלב, נכתב בכנות ומכיל יופי שקשה לזייף. מעמודי התווך שבלעדיהם והדורות שהמשיכו אותם, כנראה לא היה את הבסיס לבלוג הזה. קלארק היה חלק מחבורה של טרובאדורים וחלוצים שאין שני להם. יחד עם טאונס ואן זאנדט, גראם פרסונס, ג’ון פריין, ווילי נלסון וסטיב ארל. הראשון והאחרון פה היו קשורים מאוד אל קלארק לאורך הקריירה. זו שהתחילה בשנת 1975 עם אלבום בכורה מושלם.

הבכורה – Old No. 1. אלבום חובה בז’אנר.

השלמות בתחילת הדרך של קלארק הגיעה בדמות האלבום Old No. 1. מבחינתי זה אלבום חובה לכל חובב של קאנטרי-פולק. הוא כולל רשימת שירים פשוט יפהפיים. החל מ-That Old Time Feeling, דרך השיר אולי הכי אהוב עלי של קלארק – L.A. Freeway, וכמובן הלהיט הכי גדול שלו Desperados Waiting For A Train. שיר שרבים משומרי הז’אנר ביצעו לאורך השנים, עד היום.

רק בחודש האחרון ציינתי את קלארק ואת Old No. 1 בפוסט על אלבומי מחווה אישיים, בתוך טקסט על האלבום Townes של סטיב ארל. ציינתי שם גם את הסרט Heartworn Highways בו שניהם וטאונס ואן זאנדט השתתפו ואיך קלארק לקח את ארל להתארח באלבום הבכורה הזה. גם את אמילו האריס הוא הביא לשם ואפשר לשמוע את קולות הרקע שלה בשירים הכי יפים שם שציינתי קודם. זה קרה באותה שנה בה יצאו אלבומי הפריצה של האריס, Pieces of the Sky ו-Elite Hotel. קלארק הביא להם את הבמה עוד לפני שממש פרצו. הוא היה מה שאני אוהב לכנות מוזיקאי של מוזיקאים. אהב לחלק את המוזיקה שלו עם אחרים, לתת כבוד גם לצעירים ממנו ולהסתכל להם בגובה העיניים.

עם אשתו סוזאנה בתחילת הקריירה. 40 שנה יחד עד אלבום הפרידה.

ההשפעה שלו היתה מדהימה וחשובה. השירים שכתב בוצעו ע”י מיטב האמנים והדורות שהגיעו אחריו. אני בטוח שלא מעט מה-Singer/songwriters כיום ובעשורים האחרונים חייבים לו את הקריירה שלהם. השירים שלו היו הגונים, יפים ואמיתיים כאחד והם מפוזרים לכל אורך הקריירה שהתחילה לפני ארבעה עשורים. בבכורה המופלאה ומעבר לה. אם זה Broken Hearted People מהאלבום השני Texas Cookin, בלדת המוות של אביו בדמות The Randall Knife מהאלבום Better Days של שנות השמונים, שיר הנושא של Dublin Blues בניינטיז, או The Dark של תחילת המילניום הנוכחי (אלבום בו מתארחים בין השאר גיליאן וולש ודייב רולינגס. מנושאי הלפיד של קלארק). ויש עוד רבים וטובים אחרים.

השירים הללו הגיעו גם ב-2013 לאלבום שהזכרתי בתחילת הטקסט. מי שליוותה את קלארק לכל אורך הקריירה היא אשתו סוזאנה. אמנית וכותבת שירים בעצמה. הם התחתנו ב-1972, לפני שקלארק היה שם ידוע, והיו יחד 40 שנה בדיוק, עד מותה מסרטן בשנת 2012. אחרי מותה, גיא קלארק ישב וכתב את האלבום הכי אישי שלו כנראה בקריירה. אלבום פרידה מסוזאנה. על עטיפת האלבום רואים את קלארק המבוגר של ימינו בשחור לבן, אוחז בתמונה צבעונית ישנה של אשתו, כשהיתה צעירה. זו התמונה וזה הבן-אדם שגרם לו לכתוב את שיר הנושא המרגש של My Favorite Picture of You. אלבום מאוחר של מוזיקאי מזדקן שהצליח להרעיד אותי לפני שלוש שנים כאילו שמעתי אותו לראשונה.

My Favorite Picture of You. אלבום הפרידה האחרון.

כל האלבום ההוא אופף אווירה של פרידה, השלמה וסיפור חיים. גם בשיר שתמיד בלט אצלי שם כמו Hell Bent On A Heartache ואחרים מסביב. קלארק יכול למעוך לי את הלב שם באלבום, והוא עשה ועדיין עושה זאת בשלווה ואובדן טרי שמורגשים בכל מילה. יש משהו די סמלי שדווקא האלבום הזה נשאר האחרון בחייו. אלבום עם אווירת פרידה מהאישה שליוותה אותו כל הדרך, ליד כל האלבומים בדיסקוגרפיה, חוץ מאחד, שהושפע ונוצר בעיקרון בגללה. עכשיו הוא גם אלבום הפרידה מקלארק עצמו.

בשנת 1995 סוזאנה אירגנה מופע צדקה ואיחדה את השלישיה של סטיב ארל, טאונס ואן זאנדט ובעלה להופעה משותפת. אומנם כל אחד שר לחוד את השירים שלו, אבל הם נכחו יחד באותו המקום. ההופעה הזו שוחררה בשנת 2001 תחת השם Together at the Bluebird Cafe והיא מכילה מספר ביצועים בהחלט ראויים של הטריו. כולל כמובן של קלארק. הערב הזה הוקלט כשנה וחצי לפני מותו של ואן זאנדט. עכשיו שניים מהחבורה הזו כבר לא איתנו.

עם טאונס ואן זאנדט. שני חלוצי הז’אנר שכבר לא איתנו.

בשיר הכי מזוהה איתו, גיא קלארק שר על מישהו שהיה לצידו ומת, ואיך הם המתינו יחד לרכבת ההיא, כמו שני פושעים בדרכים. אתמול הרכבת הזו הגיעה. קלארק עלה עליה ולא יחזור כבר לעולם. המסע שלו פה הסתיים. בתחנה הראשונה בה יעצור, כנראה תחכה לו אשתו סוזאנה. עכשיו הוא יוכל לשיר לה פנים מול פנים את השיר הזה ולבכות ולצחוק איתה יחד על כל השנים. איפה שהם לא יהיו. בתחנה הבאה הוא בטח יראה את חברו טאונס והם ינגנו משהו על גיטרות אקוסטיות. איזה שיר קטן מתוך קטלוג השירים שלהם שלעד יישאר פה למטה, איפה שפסי הרכבת נשארים יתומים. איפה שהשירים הם כל מה שנשאר לנו.

תודה על המוזיקה.

Guy Clark
2016 – 1941