2008 ל-2011

ארבעה אלבומים חדשים שיצאו לאחרונה. יצא שכולם ממשיכים אלבומים קודמים מ-2008. זה מה שאני חושב עליהם:

 

North Mississippi Allstars – Keys to the Kingdom

אחד ההרכבים היותר אהובים עלי של העשור האחרון אלו ה"אולסטארס". ה- Trio ממיסיסיפי שכולל את הבאסיסט כריס צ'ו והאחים לבית דיקינסון; קודי (תופים) ולות'ר (גיטרה וקולות). אותו לות'ר דיקינסון הוא גם אחד הגיטריסטים האהובים עלי ביותר של הדור הנוכחי. אבא שלו ושל קודי הוא ג'ים דיקינסון, המוזיקאי והמפיק האגדי שנפטר ב-2009 ובעצם האלבום החדש מוקדש לו.

ג'ים עבד עם גדולי המוזיקאים, הפיק בין השאר את Big Star ואת Ry Cooder. ניגן עם הרולינג סטונס ובוב דילן והרבה אחרים. הוא גם גידל את שני בניו להיות מוזיקאים מוכשרים, על טהרת הבלוז הישן, הפולק וכל הדברים הטובים שהוא עצמו עסק בהם. ה"אולסטארס" גדלו על השפעות של הבלוז השחור של המיסיסיפי ומוזיקאים כגון Otha Turner ו- R.L. Burnside, שאיתם ועם המשפחה המורחבת של מר Burnside גם שיתפו פעולה באופן מרהיב ומחשמל לגמרי בהופעות ובאלבומים.

"Kingdom" יוצא שלוש שנים לאחר אלבום האולפן האחרון שלהם (Hernando מ-2008), תקופת זמן בה עבר לא מעט על ההרכב. בשלוש השנים האלה לות'ר דיקינסון נהיה גם חבר מן המניין ב-Black Crowes וגם הוא וגם קודי אחיו נעו בין ההופעות של ה"אולסטארס" לפרויקטים אחרים. האירוע הבולט ביותר כאמור בזמן הזה היה מותו של אביהם.

האלבום החדש מזוהה מאוד עם סאונד של ג'ים דיקינסון והוא בעצם סוג-של ציון של המוות וחגיגה של החיים והמוזיקה. אלו שג'ים דיקינסון השאיר אחריו והעביר הלאה לבנים המוכשרים שלו.

אייקונית הגוספל, הנשמה והבלוז מייביס סטייפלס מתארחת כאן, כמו גם הגיטריסט הוותיק ריי קודר, שעבד כאמור מקרוב עם ג'ים דיקינסון. באו בין השאר לחלוק כבוד ולהתארח באלבום חדש עם ניחוח ישן, שכמו כל הדברים הטובים שיוצאים מה- North Mississippi Allstars – מלא בבלוז חשמלי, פולק שורשי וגיטרה מהפנטת מבית היוצר של לות'ר דיקינסון.  כל זה בערבוב מוזיקלי צבעוני של הישן והחדש, החיים והמוות וסוף והתחלה.

טעימות:

Hear The Hills

Let It Roll

 

(Hayes Carll – KMAG YOYO (& Other American Stories

הייס קארל הוא Singer/Songwriter שהכרתי רק בשנה האחרונה דרך אלבומו הקודם Trouble in Mind שיצא ב-2008. גם הוא וגם אלבומו החדש – "KMAG YOYO" יצאו בלייבל החביב עלי של Lost Highway, שמתעסק עם אמני קאנטרי-אמריקנה-פולק וכל מה שמסביב להם. וזה בדיוק מה שמקבלים גם באלבומו הטרי.

קארל הוא כותב לא רע בכלל, שנע בין רגש עם בלאדות קאנטרי-רוק איטיות לליריקה מחוספסת ולעיתים משעשעת בשיריו הקצביים כשהוא אוחז בגיטרה החשמלית. "אמריקנה" זה בהחלט שם המשחק פה. החל ברמיזות של עטיפת האלבום, שמו וההמשך ל-12 הרצועות שכאן.
לא הייתי אומר שהאלבום הזה ישאיר חותם כאחד הבולטים שלי של 2011, אך הנוסחה של קארל עובדת מצויין למי שאוהב את הז'אנר, גם אם הכל נשמע פה דומה להרבה דברים אחרים.

טעימות:

Another Like You

KMAG YOYO

 

ונעבור לחלק הנשי…

 

Jessica Lea Mayfield – Tell Me

זוכרים את הילדה עם הכתיבה הקודרת? אז 3 שנים עברו מאז הפריצה עם אלבום הבכורה "With Blasphemy So Heartfelt". ג'סיקה נמצאת כעת בגיל המתקדם של 21…אין לי מושג אם היא מנצלת את הזכות שלה כעת לרכוש אלכוהול בארה"ב, אבל מוזיקה היא בהחלט ממשיכה לעשות.

אלבום שני זו משימה לא קלה, במיוחד אם הראשון היה הצלחה. ממשיכו הוא תמיד משוכה כבדה שכל מבקר או מאזין ישווה לקודמו. "Tell Me" לא בדיוק תפס אותי כמו "Blasphemy". היו כמה דברים שטיפה הפריעו לי האמת, שכוללים קצת שימוש באפקטים (ומכונת תופים באיזה שיר או שניים, שזה דבר שתמיד מוריד לי את ההתלהבות) וסאונד כללי יותר חזק או פחות פשוט ממה שהיה באלבום הבכורה שלה.

עדיין, הנוסחה של מייפילד נשארת גם כאן בלא מעט מהשירים. דן אורבך שוב הפיק ומנגן לאורך האלבום. הקול הקודר הצעיר והמילים שמתלוות אליו באותו אופן מפוזרים פה כמו קודם. הבעיה היחידה שלי אולי היא שהם באמת קצת יותר מפוזרים בין שירים שדיברו אלי פחות. מצד שני יש פה סוג של התקדמות מוזיקלית או התחלה של חיפוש ונגיעה קטנה בצדדים אחרים. לא יותר מדי, אבל אני רואה פה משהו כזה.

עם כל אלו, "Tell Me" לא מתעלה או משתווה אצלי לקודמו, אבל ממשיך לא רע קריירה מעניינת מאוד שמתהווה מול העיניים שלנו, ועדיין נמצאת בחיתולים שלה במובן מסויים. אני צריך לתת לאלבום הזה עוד כמה סיבובים בלי קשר. יש פה כמה וכמה שירים בהחלט יפים והוא בגדול שווה את זה בהחלט למי שאהב את אלבום הבכורה של מייפילד.

טעימות:

Our Hearts Are Wrong

I'll Be The One You Want Someday

 

Lucinda Williams – Blessed

קרוב לארבעה עשורים מפרידים בגיל של היוצרת הקודמת לזאת. לוסינדה ויליאמס היא עוד קול נשי שאני אוהב. היא כבר לא ממש מהדור הנוכחי, אבל עדיין היא אחד הבולטים בו. "Blessed" החדש הוא אלבומה העשירי ומגיע, כמובן, שלוש שנים לאחר קודמו "Little Honey" משנת, נכון, צדקתם – 2008.

כמו החדש של ג'סיקה לי מייפילד, גם לאלבום הזה אני עוד צריך להביא כמה שמיעות נוספות כדי להיסגר על עצמי. כמו כן גם פה אני בינתיים מעדיף את קודמו. "Blessed" הוא לא אלבום שהייתי ממליץ למי שרק עכשיו מתחיל להכיר את הגברת ויליאמס. הוא כן אלבום שהייתי ממליץ עליו מאוד למי שכבר מכיר אותה קצת. יכול להיות שאני טועה לגמרי, אבל הוא אלבום די אופייני שלה (שזה אומר סבבה לגמרי, שירים יפים, אחלה רוקנ'רול ולא מעט רגש) ואני חש שאולי צריך להכיר במעט את הסגנון כדי להיכנס אליו ולקבלו יותר בכיף. נגיד דרך אלבומים כמו "Car Wheels On a Gravel Road" הקלאסי שלה או כאמור קודמו המצויין, "Little Honey".

לוסינדה נשארת פה לוסינדה, וזה לגמרי מספיק. הייס קארל שהוזכר מקודם, שותפה פה ללייבל Lost Highway, עוד לא נולד כשהיא התחילה להקליט בסוף שנות השבעים. שלא לדבר על ג'סיקה לי מייפילד שהייתה שנים לפני התכנון…גם בגיל שקרוב ל-60 ואחרי שהיא מקליטה 40+ שנים, לוסינדה ויליאמס עדיין משביחה ומוציאה אחלה מוזיקה. "Blessed" הוא רק עוד דוגמה טרייה אחת לכך.

טעימות:

Seeing Black

Ugly Truth

 

אהבתם? שתפו את זה:

5 תגובות על הפוסט “2008 ל-2011

  1. אני מת על לוסינדה וויליאמס
    האלבום הזה גם יצא במהדורה כפולה עם דיסק שמכיל את כל שירי האלבום בהקלטה הראשונית במטבח שלה.
    הדיסק הזה ממש שובר את הלב,לשמוע את השירים עירומים וראשוניים ומלאי רגש.

  2. כן, שמעתי על זה. תמיד אוהב גרסאות מופשטות של שירים. האלבום יצא גם במגוון עטיפות שונות.

    אין ספק שעם האלבום הזה וקודמו לוסינדה נמצאת באחלה תקופה. תודה על התגובה.

  3. ובכן, רשמים ראשוניים מבוקר יום שלישי (אמצע שבוע, בו הייאוש נעשה כבר יותר נוח) אנחנו אוהבים את מייפילד, שעשתה לי נעים בגב וגם את הייס קארל ובמיוחד את עטיפת אלבומו.

  4. אחלה. ממליץ מאוד על האלבומים הקודמים שלהם שמוזכרים כאן, מ-2008. במיוחד ג'סיקה לי מייפילד שאלבום הבכורה שלה שיצא בגיל 18 פשוט הרבה יותר בוגר לגילה.

  5. וזה היה אני שם למעלה, נכתב ממחשב עם יוזר אחר בטעות :)

סגור לתגובות.