ארכיון הקטגוריה: אוסקר

סרטי השנה 2016

פורסם בתאריך על ידי
8

כמדי שנה בחודש פברואר, קצת לפני טקס האוסקר וקצת אחרי המעמסה של פוסט אלבומי השנה בדצמבר, הגיע הזמן לאהבתי השניה לצד מוזיקה ולסכם את השנה הקולנועית. הפעם צמצמתי ל-40 סרטים שאהבתי מהשנה החולפת, חלקם בולטים יותר וחלק ראויים לציון. כולם מחולקים לקטגוריות שונות ומשונות. שנתחיל?

סרטי האוסקר\פייבוריטים אישיים:
oscars

מעבר אישי מהיר על כל המועמדים השנה:
La La Land היה סבבה, Moonlight היה טוב, Fences שיעמם אותי, Lion היה ככה-ככה, Hacksaw Ridge היה לא רע ו-Hidden Figures היה בסדר. אבל שלושה אצלי היו מעל כולם. לא רק מתוך המועמדים לאוסקר השנה, אלא בכלליות. זה נדיר שהסרטים האהובים עלי בשנה מסוימת גם מועמדים לאוסקר, אבל הנה זה קרה השנה עם שלישיית הפייבוריטים שלי:

Hell Or High Water
סרט שהיה אחת מהפתעות השנה ובצדק גמור. הסרט הזה משך אותי במיוחד בזכות הכותב שלו – טיילור שרידן, מי שהיה אחראי על התסריט של Sicario שנורא אהבתי. והוא לא אכזב גם הפעם. סרט מצוין, על פשע, משפחה, בית וכמה רחוק תלך עם הדברים הללו. אבל יש בו עוד הרבה ביניהם. בן פוסטר, כריס פיין וג’ף ברידג’ס מעולים, ובנוסף יש גם אחלה פסקול של ניק קייב ו-וורן אליס, יחד עם מספר שירים שמותאמים בול לאווירה והדמויות ומוגשים ע”י טאונס ואן זאנדט, גיליאן וולש, כריס סטייפלטון, ויילון ג’אנינגס. בשנה הקרובה שרידן אמור לשחרר את Wind River, סרט שהוא גם כתב וגם ביים והציפיה כמובן בשמים כרגע.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

סרטי השנה 2013 פוסט טרום אוסקר

פורסם בתאריך על ידי
2

טקס האוסקר ה-86 יערך ביום ראשון הקרוב וזו ההזדמנות שלי לכתוב על הסרטים שהכי אהבתי ב-2013, מאלו שישתתפו בטקס וכמובן אלו שלא. והיו לא מעט כאלו בשנה החולפת. חלקם מוכרים, חלקם אולי חלפו לידכם וחבל וחלקם גם בכלל לא הגיעו לאקרנים בארץ. בחלק הראשון של הפוסט אעבור על הסרטים האהובים עלי ביותר שלא הגיעו לקחת חלק בטקס (או לא באופן שבאמת מגיע להם) ובחלק השני אעבור על ההימורים והפייבוריטיים שלי שכן נמצאים שם.

יש לא מעט סרטים שאהבתי מבין המועמדים לאוסקר, אבל לפניהם הנה 10 הסרטים האהובים עלי שבעיקרון לא יהיו שם. פותחים את הרשימה שלישיה שיהיו שם בקטנה, אך מגיע להם יותר. נועלים את הרשימה שלישיה נהדרת שהצופים בארץ לא זכו לראות על המסכים. ובאמצע עוד כמה מומלצים. נתחיל.

המקופחים:

Before Midnight
במשך הרבה זמן “לפני חצות” היה סרט השנה שלי. ייתכן והוא עדיין, פשוט מאז שיצא היו עוד כמה שמאוד אהבתי והיה לי איתם חיבור משמעותי (שניים מהם פה ברשימה). חיכיתי לסרט הזה המון זמן, בתור מעריץ אפשר להגיד של הסרטים הקודמים של טרילוגיית “לפני” של ריצ’ארד לינקלייטר. זה מדהים ונהדר לראות מה עובר על הדמויות של ג’סי וסלין כל תשע שנים. כל פעם במקום אחר בחייהם. ב”לפני הזריחה” הם היו בשנות העשרים התמימות ומלאי החלומות שלהם. ראינו מה עבר עליהם במפגש בשנות השלושים הקצת יותר בוגרות ומסודרות (אך לא שלמות) ב”לפני השקיעה”. ועכשיו ב”לפני חצות” הם הגיעו לשנות הארבעים, עם הרהורים על זוגיות מתמשכת ואהבה שנשארת שם או לא וכל המסביב.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

כמה טוב לא להיות מועמד

פורסם בתאריך על ידי
2

ביום ראשון הקרוב ייערך טקס האוסקר ה-85. יהיו שם כמה סרטים טובים וראויים, כמה הרבה פחות לדעתי, כמו כל שנה, אבל זו הזדמנות דווקא לכתוב קצת על מי שלא יהיה שם…אז הנה כמה מהאהובים עלי של השנה החולפת שלא נמצאים בטקס, בראשות אחד בולט שהיה צריך להיות שם בקטגוריה ספציפית, בנוסף אחר כך החצי השני עם ההימוריםפייבוריטיים שלי מאלו שכן יהיו שם.

The Perks of Being a Wallflower
מבחינתי זה הסרט הטוב ביותר של 2012 שלא נמצא בטקס האוסקר. העיבוד לספר ההתבגרות “כמה טוב להיות פרח קיר” של סטיבן צ’בוסקי, שהוא עצמו גם כתב את התסריט וגם ביים את הסרט. משהו שלא קורה הרבה בעיבודי ספרים ואולי בגלל זה התוצאה יצאה כ”כ טובה על המסך. את הספר לא קראתי בצעירותי, אלא לקראת צאת הסרט. הוא עשה אבל את העבודה ולא ציפיתי שהעיבוד הקולנועי שלו יצליח לגעת אצלי בכ”כ הרבה רגשות. כשיצאתי ממנו חשתי דברים שהיו בי בתור נער אחרי צפיות ראשונות בסרטים כמו “ללכת שבי אחריו” או “מועדון ארוחת בוקר”. הרגשתי שסוף סוף אחרי הרבה שנים הגיע סרט התבגרות מצויין. משהו שלדעתי לא היה בסביבה מספר שנים טובות.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

The Pines, The Oscars & More

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

יש לי כמה וכמה דברים לציין בפוסט הזה. אתחיל קודם כל עם נציג אחד מחבילת האלבומים החדשים שהגיעו אלי השבוע (על אחרים אכתוב אולי בפוסט הבא).

Phantom Limb – The Pines

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ממש לפני שנה ציינתי פה את אלבום ההופעה של הרכב בריטי בשם Phantom Limb. כתבתי שם גם על אלבום האולפן השני שלהם שבדרך, שיצא ממש עכשיו. אז לאלבום החדש קוראים The Pines והוא הוקלט הרחק מהבית של הלהקה בבריסטול, אנגליה. הם נדדו לקליפורניה בשבילו והקליטו אותו עם הפקתו של מארק פורד (בין השאר אחד הגיטריסטים האהובים עלי ושהפיק גם את שני האלבומים הראשונים של ראיין בינגהם).

זה אמור להיות אלבום הפריצה שלהם, במיוחד מחוץ לאי הבריטי. אני מקווה שזה אכן יקרה. השירים פה מייצגים היטב את הסאונד שלהם, סוג-של קאנטרי-סול עם לא מעט השפעות אחרות. הצד של הנשמה שייך מאוד לסולנית Yolanda Quartey. הקול המרשים שלה מוביל מצויין את סוג המוזיקה של ההרכב הזה, שאותי בהחלט תפס. יופי של אלבום שכיף נורא לשמוע אותו באיזה בוקר מלא שמש כמו שהיה היום. יש בו משהו מאוד משחרר.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

על אומץ אמיתי ופסלונים מוזהבים

פורסם בתאריך על ידי
11

בתחילת השבוע השלמתי את שני הסרטים האחרונים שהיו חסרים לי לצפיה מתוך 10 המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר. אלו היו “אומץ אמיתי” (True Grit) של האחים כהן ו- “127 שעות” של דני בויל, שלא יגיע כאן להקרנות מסחריות והוקרן פעמיים בסינמטק תל-אביב.

את “127 שעות” חיבבתי והוא היה די מעניין, בנוסף לסיפור האמיתי הדי מדהים עליו הוא מבוסס. אך מולו השאיר עלי הרבה יותר רושם הסרט החדש של האחים כהן שעליו ארצה קצת יותר להרחיב לפני שאגש להתעסקויות הפרטיות שלי לקראת טקס האוסקר ודעתי על כל המועמדים.

כשירדו כתוביות הסיום של “אומץ אמיתי” בקולנוע מיד ידעתי שהוא נכנס לרשימת הפייבוריטים הבולטים שלי לאוסקר. חיכיתי נורא כבר לראותו והוא לגמרי התעלה מבחינתי על הציפיות ממנו. בדרך כלל אי אפשר לדעת למה לצפות כשנכנסים לסרט של האחים כהן. פה אבל היה קצת יותר ברור בהתחלה, מכיוון שהוא מבוסס על ספר שכבר עובד לסרט קולנוע ידוע בעל אותו שם ב-1969 (בכיכובו של ג’ון ויין). הוא גם לא סרט אופייני לדעתי של האחים, שזה אומר שאין בו מוזריות כלשהי, עלילה שפתאום זולגת לעניינים מסובכים מפתיעים (ולפעמים לא סגורים) ודמויות וסוף שיכולים להיות לא תמיד הכי מובנים בעולם, לטוב ולרע.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

Winter’s Bone

פורסם בתאריך על ידי
1

אחרי כמה אכזבות אחרונות מסרטים שחיכיתי להם (ביניהם אחת ענקית עם “Somewhere” של סופיה קופולה, ו”ברבור שחור” ששם אותי כנראה במיעוט שלא ממש אהב את הסרט) הגיע אחד שעמד בציפיות.

האמת שרק לפני שעות ספורות יצאתי ממנו (נכון לכתיבת שורות אלו) ואני עדיין חושב עליו. ממש אהבתי את “Winter’s Bone”, שקיבל את התרגום העברי הגרוע ולא מושך בעליל “קר עד העצם”. הסרט מבוסס על ספרו של דניאל וודרל (עיבוד שני לספר שלו אחרי “Ride With The Devil” של אנג לי מ-99) ומגולל את הסיפור האישי של הנערה רי דולי בת ה-17, המטפלת לבדה באמה ואחיה ואחותה הקטנים, באיזור ההרים והמרחבים של ה-Ozarks בשטח של דרום מיזורי.

הסיפור מתערער כאשר רי צריכה למצוא את אביה הנעדר כדי לא לאבד את הבית והשטח שבו הם גרים. מפה אנחנו נכנסים למסע מסקרן שמתרחש כולו בכותלי האיזור הספציפי הזה, ליד הבית, עם משהו בוער מבפנים שמחכה להתגלות ככל שאנחנו ו-רי מנסים לחקור יותר לעומק על גורל אביה.

אני חייב לציין שלאורך כל הסרט הרגשתי אווירה דרמתית מותחת שדי משכה אותי. האמת שחשבתי לפני הסרט שמסע החיפושים שלה יגיע למקומות גיאוגרפים אחרים או רחוקים. אבל הכל מתרחש פה קרוב לבית. זה שהיא פוחדת לאבד ועליו היא נלחמת. זה שלידו ועם האנשים והשכנים שלו מתרחשים דברים שלא תמיד כדאי לדעת עליהם ושכל חפירה נוספת לעבר האמת תוציא עוד בוץ מלוכלך החוצה…וכך גם קורה בסרט ככל שאנחנו מתקדמים.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

הרבה יותר מפסלון

פורסם בתאריך על ידי
3

בטקס האוסקר שבוע שעבר, בין הסרטים, השחקנים, התסריטים ושלל קטגוריות אחרות, היתה אחת שהעלתה חיוך בזוית הפה שלי. חיוך כזה של הבנה וגאווה קטנה על שם שלא הרבה מכירים. לפחות כאן.

הקטגוריה הייתה “השיר הטוב ביותר מתוך סרט” והשם היה ראיין בינגהם.

ראיין בינגהם (Ryan Bingham), יליד ניו-מקסיקו, קטף את הפרס על הביצוע לשיר הנושא מתוך הסרט “Crazy Heart”, שמבוסס על ספרו של תומאס קוב, ועליו גם זכה ג’ף ברידג’ס בפרס השחקן הראשי (וחבל שאף אחד בינתיים לא מביא את הסרט הזה להקרנות בישראל). את השיר הזוכה The Weary Kind הוא כתב עם המפיק טי.בון בורנט. דווקא השנה החליטו להוריד בטקס את ביצועים החיים של האמנים לשירים המועמדים ולא כולם זכו לשמוע את השיר היפהפה הזה.

אני התוודעתי לבינגהם ולמוזיקה שלו במהלך 2007, בעיקרון שנת הפריצה שלו. לפני כן בינגהם היה נער שעזב בית ספר, התפרנס קצת מרודאו, ובין רכיבות על פרים ונדודים בטקסס החל לכתוב מוזיקה. הוא הוציא כמה הקלטות בהוצאה עצמית, עד שחתם בלייבל של Lost Highway Records, הידועים  בתור בית לאמני קאנטרי-רוק, אמריקנה והסביבה (ראיין אדאמס, ג’וני קאש, ווילי נלסון, ואן מוריסון ועוד).

51yWhlTZvqL

אלבום הבכורה – Mescalito

את תשומת הלב שלי הוא משך בזכות המפיק של אלבומו הראשון – הגיטריסט מארק פורד (לשעבר חבר בלהקת הבלאק קרואוז). פורד הפיק וניגן באלבומו וכך ב-2007 יצא לאוויר העולם Mescalito, אלבום הבכורה של בינגהם.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: